מלל כתוב על מילים מדוברות, חלק 3: The Begining of Memory של לורי אנדרסון

יש סיפור במחזה עתיק על ציפורים שנקרא, הציפורים.
וזה סיפור קצר מלפני תחילת העולם.
מתקופה שבה לא היתה ארץ ולא אדמה.
רק אוויר וציפורים בכל מקום.

אבל מה שקרה זה שלא נמצא מקום לנחיתה.
כי לא היתה שום אדמה.
אז הן פשוט חגו במעופן סביב וסביב.
כי זה היה לפני ראשית העולם.

והצליל היה מחריש אוזניים. שירת ציפורים בכל מקום.
מיליארדים על מיליארדים על מיליארדים של ציפורים.

ואחת מהציפורים הללו היתה עפרוני ויום אחד אביה מת.
וזו היתה בעיה ממש גדולה, כי מה אמורים לעשות עם הגופה?
לא היה מקום להניח בו את הגופה כי לא היתה שום אדמה.

ולבסוף העפרוני מצאה פתרון.
היא החליטה לקבור את אביה בירכתי ראשה.
וזו היתה ראשית הזיכרון.
כי לפני כן אף אחת לא יכלה לזכור דבר.
הן רק עפו בהתמדה במעגלים.
עפו בהתמדה במעגלים ענקיים.

(לורי אנדרסון, "ראשית הזיכרון", מתוך האלבום Homeland)

להאזנה לשיר הקליקו כאן


כמו רוב האנשים שמכירים את לורי אנדרסון, גם אני התוודעתי אליה באמצעות O Superman, השיר הכי אוונגרדי שהשתחל למקום השני במצעד הסינגלים האירופאי (1981) אי פעם. יצירה על-חושית עם ליווי מוזיקלי שבתמימות מכונה מינימליסטי, טקסט נוקב על אימפריאליזם, טכנוקרטיה ומשפחה, מוגש ע"י אנדרסון בקולה המצמרר שבדומה לשפה, הינו וירוס מהחלל החיצון (צריך להמציא איזשהו סימן פיסוק שיציין, "הרי פראפרזה שמתייחסת להוגה הרעיון המקורי"). התלבטתי רבות האם לכתוב ניתוח משלי על O Superman והאם בכלל מדובר בספוקן וורד, או שיש גבול עד כמה ניתן למתוח הגדרה זו? בסוף החלטתי לבחור בשיר הרבה פחות מוכר ואופייני לאנדרסון, אם כי מי שחזה בה מופיעה בהיכל התרבות לפני כשנתיים, מכיר אותו היטב: אנדרסון פתחה עמו את המופע, בחירה מוצלחת בעיני (באלבום שיצא יותר משנה אחרי, שיר זה וקטע נגינה שמגיע אחריו, סוגרים את האלבום וגם זו בחירה מוצלחת בעיני).

השיר הזה מרגיש עתיק, החל מהקריאות האפריקניות שפותחות אותו וכלה בסגנון שבו אנדרסון מקריאה את הטקסט, כמספרת סיפורים. אין צורך לדמיין אותה מקריאה את הטקסט מעל במה פתוחה באיזה חלל שהולם ערבי ספוקן וורד, אפשר לדמיין את הביצוע הזה מתרחש במסבאה, או על בימת תיאטרון קטנה באחת הציוויליזציות העתיקות של אסיה הקטנה. תקופה שבה האנאלפביתיות רווחה ויצירותיו של המשורר, מחזאי, מספר סיפורים, הופצו באופן הכי בלתי-אמצעי שאפשר: בתקשורת מילולית ישירה, מילים מדוברות. גם הטקסט עצמו מתחבר ישירות לתרבות יוון העתיקה: הסיפור שאנדרסון מספרת אכן לקוח מתוך המחזה של אריסטופאנס, "הציפורים". גיבורי המחזה, פיסתטאיירוס ואאואלפידס, מגיעים לממלכת הציפורים בשמים ומשכנעים את מלך הציפורים לאפשר להם להקים שם עיר מבוצרת שתחצוץ בין שמים וארץ. פיסתטאיירוס מספר לציפורים כי הן מלכי הקוסמוס האמיתיים, גזע עתיק יותר מזאוס, סאטורן, הטיטאנים ואף העולם כולו. הוא מכנה אותן בורות וחסרות אחריות, מאחר ומעולם לא קראו במשלי איזופוס, שם מסופר על העפרוני שנולד לפני כל יצור אחר והעולם עצמו. לאחר שאביו מת בחולי ונותר בלתי קבור למשך חמישה ימים, העפרוני החליט לקבור אותו בראשו.

הבחירה בעפרוני כראשון מבין הברואים אינה מקרית - ציפור זו שרה בזמן מעופה ולא רק במנוחתה על ענף ובכך נבדלת משאר הציפורים, שבאופן כללי מייצגות את הכושר לזכור, כושר שהן מפגינות בתעופותיהן המתוזמנות, בדפוסי השירים המורכבים שהן לומדות ומזהות, באיתור מטמוני מזון מעונה אחת לזו שאחריה, וכן הלאה. הזיכרון הוא מוטיב מנחה באלבום Homeland של אנדרסון, זיכרון שיכול להיות אישי, חברתי, היסטורי, ותרבותי - העיקר שימנע מאיתנו לעוף בהתמדה במעגלים ענקיים, חוזרים שוב ושוב על אותה היסטוריה.


לחלק הראשון בסדרת הפוסטים

ולחלק השני

היד שנעלמה - על הסרט "קליבלנד נגד וול סטריט"

And just because you lost your job and your house
And all your savings, doesn't mean you don't have to pay for the bailouts
For the traders and the bankers and the speculators.
Cause only an expert can design a bailout -
And only an expert can expect a bailout

(Laurie Anderson, Only an Expert)

התנועה למען איכות השלטון השיקה בשבוע שעבר את סדרת "שחיתות וקולנוע", בשיתוף פעולה עם סינמטק תל אביב, לרגל 20 שנות קיומה. המפגש הבא בסדרה יתקיים ברביעי לינואר, יוקרן בו הסרט "נערה עם קעקוע דרקון" ובהתאם לעלילת הסרט (עיתונאי שמפסיד בתביעת דיבה ונשלח לכלא), תיערך הרצאה של העיתונאי מיקי רוזנטל אשר יציג את הסיפור על תביעת הדיבה שהוגשה כנגדו ע"י האחים עופר, בעקבות סרטו "שיטת השקשוקה". גם ערב הפתיחה צפן בחובו סרט בעל אופי משפטי, למעשה סרט מתת-ז'אנר שאכנה אותו בשם "דוקו-משפט" תוך התגברות על הפיתוי להשתמש בשם "מוקו-משפט". הקשר בין הסרט לבין פועלה של התנועה למען איכות השלטון, בפרט לדברי הפתיחה של יו"ר התנועה עו"ד אליעד שרגא, הוא קצת פחות מובהק וברור לעומת הקשר שבין רוזנטל ו-"קעקוע דרקון". כדי להבין אותו, נתחיל מסקירה ביקורתית קצרה על הסרט.

"קליבלנד נגד וול סטריט" מתקיים על תפר מעניין במיוחד שבין מציאות ובדיה. מדובר בקו-פרודוקציה צרפתית-שוויצרית, בבימויו של ז'אן סטפן ברון הצרפתי, המתעדת משפט-דמה. אבל המשתתפים בסרט אינם שחקנים, אלא דמויות ממשיות המדברות על השתלשלויות ממשיות שנבעו מאירוע ממשי למדי - משבר הסאב פריים בארה"ב. עוד בטרם משבר זה התפשט והסתחרר לכדי המשבר הכלכלי שפקד את העולם כולו, עיריית קליבלנד הגישה תביעה ייצוגית בשם המוני תושביה, שבתיהם וחשבונותיהם עוקלו עד לכדי קריסתה הכלכלית של העיר. התביעה הוגשה כנגד 21 בנקים בוול סטריט שעד כה הצליחו להפעיל כל מניפולציה אפשרית, בכדי להימנע מהתייצבות למשפט. אם כך, קליבלנד ותושביה בחרו שלא לקפוא על השמרים ולפתוח חזית נוספת במאבק הציבורי-תקשורתי-תדמיתי: הסרט אינו מתיימר לשמש כתחקיר מעמיק ונוקב, הבמאי מבהיר לצופים היטב שהוא בצד של העותרים ולא עם המשיבים. בשיטה משפטית כמו זו של ארה"ב, אשר שמה את הכרעת הדין בידי 12 מושבעים, אין להקל ראש באפקטיביות של סרט כזה על דעת הקהל.

היות והמשפט המבוים הוא מעין היבריד שבין מציאות לבדיה, נראה כי הוא מתנהל קצת אחרת בהשוואה למשפט האזרחי בעולם האמיתי, אבל גם בשונה מהאופן שבו המסך הגדול והקטן כאחד מציגים אותו. לא תשמעו קריאות Objection ובכלל, נראה כי תפקידו של השופט מעולם לא היה נוח יותר. השאלות שהתובע והסניגור מציגים לכל עד ועד, נדמות כאילו תכליתן היא בעיקר לשכנע את חבר המושבעים בגרסה זו או אחרת, לא לספק הוכחות מוצקות שיצביעו על אמת חותכת כלשהי. הפרקליט שהסכים לגלם את דמות הסניגור בסרט, מודע היטב לתפקידו ולכך שבסופו של דבר, מדובר במדיום הקולנועי - הוא מציג את עצמו בתור "אקדוחן להשכיר", ובסצנה אחת שבה הוא מתחקר עד הלובש חולצה עם הדפס הלוגו של "הסנדק", אפילו מרביץ חיקוי לא רע של מאפיונר. אין ספק, ברור לו שהוא כאן כדי לשחק את הנבל וברור לו איך עושים זאת. בכך הוא זכה למידה מסוימת של חיבה מצדי, הרבה יותר מהתובע שניתן ממש לחוש במבוכתו מנוכחות המצלמה, עם עוויות גיחוך בלתי נשלטות מצדו כל פעם שהוא מציג את ראשו המדבר מולה. אפילו כשמגיע הזמן לתחקר את שני העדים המשמעותיים ביותר במשפט, הוא מותיר זאת לעמיתיו שמתמצאים בעולם הכלכלי. כלומר, מדובר במניפולטור של רגשות וסימפטיה, לא יותר מזה. האקדוחן להשכיר? הוא עובד סולו...

ציינתי שני עדים משמעותיים במשפט - הראשון הוא מייקל אוסינסקי, "האיש אשר סייע לבניית הפצצה שפוצצה את וול סטריט", כלשון מאמרו שהתפרסם בניו יורק טיימס במרץ 2009. אוסינסקי עבד כמתכנת בכמה בנקים למסחר בוול סטריט, עם שאיפות להרוויח יותר ולהתעשר ממסחר במניות ואג"חים. הוא כתב את התוכנה שבאמצעותה ניתן היה לבצע איגוח של משכנתאות, כלומר יצר את המכשיר הפיננסי שהבנקים למסחר ומשכנתאות גזרו באמצעותו קופונים שמנים, על משכנתאות הסאב-פריים אשר מוטטו את המעמד הנמוך בארה"ב - תהליך שבסופו גם וול סטריט קרסה ואיתה הכלכלה העולמית כולה. כמו שמעיד אוסינסקי, לבנקים ולסחרני המניות לא הפריע שהם מרוויחים על חשבון משכנתאות שבלתי ניתן לעמוד בהן - הם חיפשו אחר הרווח המהיר והזמין בשביל עצמם. על היעדר ויסות ובקרה מצד הממשל, מסנגר העד היחיד מטעם ההגנה - פיטר ג'יי ווליסון, עו"ד שמתמחה בדה-רגולציה של שווקים.פיננסיים. בין תפקידיו הרבים, ווליסון שימש כיועץ כללי למשרד האוצר בשנות השמונים ולאחר מכן כיועץ בבית הלבן למשך שנתיים מכהונתו של הנשיא רייגן. ווליסון תולה את הסיבה למשבר הסאב פריים, בדרישת הממשל להגביר את הבעלות על בתים במעמד הנמוך, אי שם בשנות התשעים. הוא לא מזכיר את ממשל קלינטון בשמו, אבל ברור שאליו וולינגטון הרפובליקני מתכוון, כשם שברור לו כי לבנקים לא היתה ברירה אלא להגות את הרעיון למשכנתאות סאב פריים (8.5% ריבית!) בתגובה לדרישת הממשל. באותה מידה גם ברור לו עדיין, כי השוק החופשי מסוגל לווסת את עצמו ולא דרושה שום התערבות ממשלתית בעניין.

בנקודה זו אני רוצה לקחת צעד אחורה, לנאומו של עו"ד שרגא שקדם לסרט. המציאות העגומה של שחיתות שלטונית בישראל, היא כזו המספקת חומרים למכביר בשביל נאומים מסוג זה. אבל התנועה למען איכות השלטון ועו"ד שרגא אינם מסתפקים במאבק בשחיתות, ובצדק הוא ציין גם את איכות השלטון לכשעצמה, שהולכת ונפגמת כתוצאה מתרבות שלטונית פגומה ומושחתת. אם לשאול מדבריו, אז כאשר שר הפנים מייצג בראש ובראשונה את סקטור הבוחרים שלו, אין להתפלא על כך שנושא כיבוי האש זכה לטיפול בלתי מספק עד כה. אבל מה לכך ולסרט? הרי השחיתות שמוצגת בו הינה שחיתות של השיטה, של קפיטליזם חזירי ובלתי מרוסן; ואם יש בעיה עם השלטון הפנים-אמריקאי, הרי שזו פחות בעיה באיכות השלטון ויותר בהיבטיו הקפיטליסטיים שדוגלים בשוק חופשי, או היבטיו הרפובליקנים שדוגלים בחוסר התערבות הממשל. מושג "היד הנעלמה" של אבי הכלכלה המודרנית אדם סמית, הוא זה שמנחה את התפיסות הללו. אבל מה קורה כאשר מסתמכים אך ורק על אותה יד נעלמה? מה קורה כאשר ידו של הממשל אינה נעלמה, אלא נעלמת? אבל היד הזאת מעולם לא נעלמת לגמרי. היא תמיד נשלחת לכיסו של האזרח ומלקטת משם מסים; ואותם מסים משמשים אח"כ לחיפוי על טעויות הממשל, הבנקים, ומגוון מוסדות עסקיים אחרים, שאם אינם מתקיימים ממילא על חשבון משלם המסים, אז לכל הפחות הם עושים שימוש כלשהו במשאב לאומי משותף (למשל ספקי הסלולר, דיגיטל, ואינטרנט).

בכל הנוגע לאמריקה, הסרט חושף את ערוותה של השיטה - תהא זו השיטה הקפיטליסטית וגם המשפטית. הרעיון הפסאודו-שיוויוני של 12 מושבעים מכל שכבות העם, מוביל לתהליכים של אמוציונליזציה ודרמטיזציה של המשפט. עשורים של דרמות משפטיות בקולנוע, טלוויזיה, וכמובן משפטים המתנהלים בשידור ישיר, לא תרמו לעניין. באשר לקפיטליזם, האחיזה שלו בנפש האומה האמריקאית, שמובילה לסלידה ושאט נפש מכל דבר שמריח מסוציאליזם, זו הסיבה העיקרית למשבר הסאב פריים. נכון, בני המעמד הנמוך הם קורבנות של וול סטריט, של הבנקים למשכנתאות, ושל הברוקרים (עד מעניין נוסף הוא סוחר סמים לשעבר שביצע את המעבר הטבעי, לדבריו, מהגטאות לתפקיד הברוקר שמעגל פינות כדי להשיג עוד ועוד משכנתאות למעסיקיו ועמלות בשביל עצמו); אבל בני המעמד הנמוך לא היו מוטעים בכזו קלות, אם הרדיפה חסרת הפשרות אחר בית - במובנו הטהור ביותר אבל גם במובן של נכס, Property, נדל"ן - לא היתה טבועה בהם כה עמוק. אחד העדים לקח שתי משכנתאות סאב פריים - הראשונה על בית מגוריו והשנייה על בית שאותו התכוון להשכיר. בחזרה אלינו - הרעה החולה הזאת לא פסחה על העם היהודי. נראה כי הדבר החשוב ביותר בישראל הוא להחזיק בבית משלך. בית שיעלה לך במשכנתא ממושכת, בית שלא תוכל לחלק בין ילדיך המרובים, בית שערכו עלול לצנוח בכל רגע נתון מסיבות שמעבר לשליטתך - אבל ישראלים רוצים אדמה שהיא בשליטתם, ואם אפשר לרכוש עוד ועוד כדי לעשות מזה כסף מהצד, למה לא?

בכל הנוגע לגוש דן ובמיוחד לתל אביב, המצב רק יחריף עד שהבועה תתפוצץ לבסוף. הבנקים בישראל לא מושקעים בנדל"ן עד קצה צווארם כפי שהיו הבנקים של וול סטריט, אבל התפוצצות בועת הנדל"ן לא יכולה להיות טובה לכלכלת ישראל בכל מקרה. אל תבנו על רגולציה של מחירי הדירות, בטח שלא תחת המשמרת של נתניהו.

למאמרו של מייקל אוסינסקי, "פרויקט מנהטן שלי"

עסקי הרוקנ'רול - בין הנפילה של שב"ק ס' למשינה הקמה מחדש / יפתח הרוש

הערב מיה ואני הזמנו כרטיסים להופעה של משינה שתיערך במועדון הבארבי בסוף החודש. הפעם האחרונה בה ראיתי אותם מופיעים היתה בסיבוב ההופעות של "שיא הרגש", באמצע שנות התשעים. מיה תפסה אותם גם בזמן סיבוב האיחוד בקיסריה.

יש בר בפארק המדע של רחובות בשם "פלורה" בדרך כלל יש שם הופעות של מוזיקה ישראלית בערבי יום ראשון. רוב הזמן לא מסתדר לנו לצאת לשם, אבל ברוב הפעמים שהלכנו נהנינו. הזדמן לנו ערב פנוי, כך שבזמן הטיול עם הכלב חיפשנו לוח מודעות עם כרזה לגבי ההופעה של הערב. מצאנו כרזה משבוע שעבר, אז הופיע מוש בן ארי, ובתחתית הכרזה מספר טלפון. התקשרתי והקול בצד השני אמר ש"תקווה שש" מופיעים. לא היינו בטוחים כל כך במי מדובר, לי היה איזה רושם שזה הרכב של ראפרים. כשחזרנו הביתה גיגלנו עליהם ומצאנו קליפ שצולם במדרגות היורדות מקניון עזריאלי לתחנת רכבת השלום, המוזיקה נשמעה כמו שילוב בין רגאיי לפלסטיק. בכל מקרה, לא כוס התה שלנו.

הצטערנו על כך שהתפספס לו ערב יום ראשון פנוי, כי באמת רצינו ללכת להופעה. קראנו קצת באינטרנט על הופעות שרצות בתל אביב ובסוף הזמנו כרטיסים למשינה בסוף החודש. ברקע של ארוחת הערב ניגנו את אלבום האוסף הכפול שלהם שיצא לא מזמן, "עסקי הרוקנ'רול". אני בדרך כלל לא מעריץ גדול של אוספים, אבל את רוב השירים מתוך אוסף זה החזקתי על קלטות, כך שמבחינתי בכל הקשור למשינה, האוסף הזה הוא-הוא המהפיכה הדיגיטאלית.

 

לפני כחודש מתי סיפר לי על הבלוג הזה והציע לי לכתוב בו. זה מאוד שימח אותי, אבל דעתי הוסחה כתוצאה מתקופה עמוסה בלימודים וכך יצא כי לפחות שלושה פוסטים שחשבתי לכתוב, איבדו את הרלוונטיות שלהם בטרם הספקתי לסיים אותם. האחרון שבהם היה אמור להיות ביקורת על "נופל וקם", סרטו של ירון בן נון שעוקב אחר קורותיה של להקת שבק ס' וחבריה בעשור האחרון. מאז שצפיתי בטרום בכורה, הסרט כבר זכה להקרנות בסינמטק ובערוץ 10, אז במקום ביקורת טריה אגיש לכם תובנות שהבשילו.

שבק ס' תמיד היתה קרובה לליבי, אני מניח בין היתר בגלל שהייתי "בגיל הנכון", כשהאלבום הראשון שלהם יצא. עבור מי שלא מכיר (צרות האופקים שלי מקשה עליי לדמיין שיש מי שלא מכיר, אבל ברור לי גם שאם אני מעוניין לכתוב על מוזיקה, יש לאמץ את הנחת העבודה לפיה עשוי להיות מי שלא מכיר): מדובר באלבום המשלב רוק כבד והיפ הופ, של הרכב שבראשו עמדו שלושה סולנים - מירו, חמי ומוקי (שלושתם כמו שמות שאר חברי הלהקה, הם כינויים כמובן), מגובים בהרכב רוק סטנדרטי של בס-גיטרות-תופים, לצד כלי נשיפה ו- Turntables (אגב, האם יש מילה לזה בעיברית?). הקונספט היה עולם מדומיין בו יבנה היא מרכז היקום ושם מתקיימות שלל עלילות של סקס ואלימות. הייתי רוצה לומר שהם שינו משהו בחיתוך הדיבור הבסיסי של העברית, אולי הוסיפו לה גרוב, אבל אני מניח שזה המעריץ הפנימי שמדבר מתוכי, ולא איזו עובדה אמפירית. מעבר לכל זאת, האלבום היה מופק לתפארת, עם גיטרות כבדות וקצב נהדר. היה לו גם אפיל מסחרי, או לפחות תובנה שיווקית עם הקאבר ל-"מכופף הבננות" של אריק אינשטיין וכמובן מלא גסויות ו-"שירי אגו" (אני לא בטוח, אבל מניח שזה תת-ז'אנר בהיפ הופ, שירי "כמה אני יותר טוב ממך").

האלבום יצא בשנת 1995 והסרט מתחיל לעקוב אחר הלהקה כחמש שנים לאחר מכן. מה שהדהים אותי במהלך הצפייה זה אוסף של שלוש סצנות בהן נראים חמי, מירו ומוקי כשהאחד ברמן בבית קפה, האחר גר אצל אמא שלו והשלישי, בסצנה חיננית מאין כמוה, מטייל באלנבי ומספר כיצד הוא מתאים לסטטיסטיקה לפיה כל אדם רביעי מובטל (הוא הרביעי). הזדעזעתי לראות את מי שהיו גיבורי התרבות שלי בגיל 15, כ"כ אנושיים וחבוטים.

בסיפור שפותח את "גן השבילים המתפצלים" של בורחס, הנקרא "בורחס ואני",  יש דיון בפער שבין הזהות הממשית לזאת הציבורית של האמן. לדעתי ביוגרפיה טובה היא כזו שמצליחה לגשר על הפער הזה. הסרט עושה בעניין זה חצי עבודה לדעתי. הוא מציג בצורה מאוד אפקטיבית את האנושיות של גיבוריו, אך משמיט את הסיבה שבחר לעקוב אחריהם מלכתתחילה - היצירתיות והיצירה של האנשים הללו. כך יוצא שהסרט נשאר עם דיווח קודר על מצבו של המוזיקאי הישראלי כמוצר צרכני, בלי התייחסות לערכו התרבותי. במילים אחרות, אתה מראה כמה קשה לחיות מהמוזיקה, אבל תראה גם כמה המוזיקה נהדרת, כדי שיתפתח דיון האם זה שווה את המסכנות.

אף על פי כן, הסרט נהדר בעיניי. יתר על כן, מדובר בדוקומנטרי על להקת רוק ישראלית, דבר כל כך נדיר בנוף הקולנועי שלנו.

שני הגיגים אלו, על משינה ועל שבק ס', נועדו להביע עד כמה אני מתגעגע לרוק בעברית. אני אקדיש את הפינה שלי בבלוג זה, כדי לברר האם הרוק הישראלי מת או שמא, כמו התוכי של מונטי פייטון, הוא רק מנמנם.

מלל כתוב על מילים מדוברות, חלק 2: "ואז הופיעה בטי" של ערן צור

"לא רוצה להרגיש את עצמו
בחור מצוי
לכן הנוירוזה הזאת
פיצוי"
(ערן צור, "בחור מצוי")

"טורפי נפשם בכפם
הופכים כאן לעצים
חיות רעות
שוכנות בענפים"
(ערן צור, "ערב ב' כסלו")


שני השירים הללו מגיעים בהתאמה לאחר "ואז הופיעה בטי" באלבומו של ערן צור וכרמלה גרוס ואגנר, "עיוור בלב ים", והסיבה שאני מצטט משניהם טמונה ישירות במחבר. לפני מספר חודשים הזדמן לי לצפות בערן צור מופיע ומספר על כך שלאחר הקלטת אלבום, הוא נמנע מלהאזין למוצר הסופי, מאחר וזה מעייף לבצע ולהקליט אותם שירים שוב ושוב. לכן רק לאחרונה, הזדמן לו להאזין לאותו "עיוור בלב ים" שיצא אי שם באמצע שנות התשעים. פתאום הוא הבחין ברצף שירים מעניין, הלא הוא כמובן "ואז הופיעה בטי"-"בחור מצוי"-"ערב ב' כסלו", מעין מחרוזת שלדבריו מגלמת בתוכה נרטיב כלשהו אותו הוא נמנע מלפרט, אלא פשוט ניגן את הרצף והותיר לקהל לגשת למלאכת הפרשנות, איש-איש כרצונו; ובכן, הנה זווית הראיה שלי, כחלק מסדרת הפוסטים על קטעי ספוקן וורד אהובים עלי, מכיוון שאני רואה בשיר זה - אותו אני מכיר כבר מחצית מחיי - ביצוע שבמהותו הינו ספוקן וורד טבעי לגמרי. נכון, המקצב קיים רק במנגינת הפסנתר שמלווה את הקראת הטקסט ומעניקה לביצוע נופך של בלדת ברים בשעת צהריים דחוסה ואפלה (או אווירה של סיפור פרוורטי לילדים, כשלוקחים בחשבון גם את נימת קולו ה-"פרפר-נחמדית" של צור); אבל באותה מידה אפשר לדמיין את ערן צור מגיש את הטקסט כשהוא ניצב על במה לבדו, פשוט מקריא למיקרופון דבר-מה שאינו לגמרי סיפור ולא בדיוק שירה. It is written, כך אוהב סול וויליאמס לציין מדי פעם. במקרה של "ואז הופיעה בטי", It is spoken ולמרות המעגליות שבטיעון, זה בדיוק מה שהופך את הטקסט לספוקן וורד.


לחלק 1 בסדרת הפוסטים

למילות השיר "ואז הופיעה בטי"

ולביצוע

ניתן לפרש את השיר במגוון דרכים ולא צריך להיות מומחה לפרויד כדי להעלות על הדעת אלמנטים של חרדת סירוס, דחפים מודחקים של הומוסקסואליות, סאדו-מאזוכיזם ומשאלת מוות, וכן הלאה. במיוחד אם ניקח בחשבון את הנוירוזה המפצה שמוזכרת בשיר הבא, "בחור מצוי", המתאר "נרקיסיסט מזדקן שטרם נגמל...נפשו מסוכסכת...יש לו גם צד אחר, רומנטי...עדיין תמיד הוא חוזר לגמור בחצר...מרגיש את עצמו כל-כך בזוי". האם "ואז הופיעה בטי" הוא האנליזה של אותו בחור מצוי, בעוד "ערב ב' כסלו" הוא הסיום הטראגי? "נפשי ביקשה רחם/אבל אני חולם", שר ערן צור באותו שיר ידוע ומוכר מבין השלושה שברצף. אולי ניתן לנתח את "ואז הופיעה בטי" כטקסט של חלום, אבל נלך מעבר לגישה הפרוידיאנית ונעזר בתלמידו, קרל יונג. נתחיל מהסוף - מי זו אותה זקנה מסתורית שגרה בשכנות לבטי? לפי המחשבה היונגיאנית, ארכיטיפ האישה הזקנה והחכמה יכול לייצג את שלמותו של האני, סופו של תהליך אינדיבידואציה (התבגרות והפיכה לאינדיבידואל).

אותו תהליך אינדיבידואציה מתאפיין בתסביך גברי עם ארכיטיפ האנימה - הצד הנשי, רגיש ולרוב מדוכא בגברים. בטי עצמה מייצגת את האנימה בשיר, הופעתה החיצונית מזכירה את זו של ערן צור (נמוכת קומה, שיערה קצר והדוק בג'ל מה שיוצר מראה גברי). היא מביטה אל תוך תוכו ומחבקת אותו, צעד בדרך למימוש האיחוד שבין הצד הגברי לנקבי בתת מודע של המספר. אבל הכלבה ניצבת בתווך. כלבים בחלומות מסמלים מגוון תכונות ומסומנים, בין הרלוונטים לניתוח זה: בשורת מוות, אנרגיה גברית-אקטיבית והכי חשוב, סמל לארכיטיפ הגברי אנימוס בחלומות של נשים. חלומות על כלב נושך ומתעלל מצביעים על זיהוי שלילי אצל האישה, עם הצד הגברי שבתוכה. תת המודע של המספר כ"כ מזוהה ונוטה לצד הנשי בו, שהוא חורג מעל הסכמטיות של התיאוריה. הצד הגברי של המספר מתעלל בו, משפיל אותו, מציג את הצד הנשי באור נלעג. כל זה מוביל לאותה התנהלות גברית בזויה המתוארת בשיר "בחור מצוי". הנוירוזה היא פיצוי אבל קונפליקט שיגיע לפיתרונו רק ע"י מוות - הכלבה או בטי ובסופו של דבר, המספר עצמו ("ערב ב' כסלו").

***ספויילרים לספר "בית אשמן"***

בספרו של ערן צור "בית אשמן", ניתן למצוא תמיכה לפירוש זה. בספר זה המערבב פרטים ביוגרפיים ופיקטיביים יחדיו, הדמות הראשית בועז אשמן הוא בן דודו המנוח של ערן צור, שמתאבד בגיל 18 ונפשו שסועה מקונפליקטים. לאורך הספר מתוארים חיכוכים של בועז בעולם "הגברי", כולל ביקור מבזה אצל זונה, מגע מיני חפוז עם נער בן-גילו שבעצם גונב ממנו את המפתח לביתו תוך כדי הפיתוי, לעג מצד בחור היושב לצדו בתור לאבחון בלשכת גיוס ומכנה אותו "הומו אוכל בתחת". בועז מוצא מעט נחמה בצד הנשי בחייו: יחסים תקינים עם אמו ואחותו לעומת יחסיו עם אביו המחמיר. מאידך, הניסיון הבודד שלו לקשר עם נערה בת-גילו נוחל כישלון והוא מפנטז על דודתו, מגלח את רגליו, לובש את בגדיה ומפנטז "עכשיו אני היא". זהו לא האזכור היחיד לשיר "ואז הופיעה בטי" בספר. לפני התאבדותו במשרד של אביו, בועז מאונן בשירותים תוך כדי שהוא מחדיר לפי הטבעת שלו את ידית מנקה האסלה, לא לפני שהוא מביט באיברו המתדלדל וחושב לעצמו, "בשביל מה הייתי צריך את החתיכת בשר הזאת?". אפשר למצוא גם אזכורים לשורות מתוך "ערב ב' כסלו" כאשר הרהורים על התאבדות רק מפציעים בראשו של בועז, ואת צעדו הראשון של בועז בדרך להפוך לדמות הגברית מתוך השיר "בחור מצוי", כבר ציינתי (הביקור אצל זונה). זו אם כן המשמעות הטמונה במחרוזת השירים שערן צור שזר באופן בלתי מודע. בניגוד לדמויות בשירים ובספרו, הוא בעצמו הצליח לפתור את הקונפליקט ובחר בחיים.

"נכון שאני גבר/גם אם מביטים על הצד הנשי"
("בעין הסערה", ערן צור, מתוך "כל מה שאנושי")

מלל כתוב על מילים מדוברות, חלק 1: Seven Souls של Material

לא רק החורף עושה קאמבק השבוע - גם תרבות הספוקן וורד שמתהווה בישראל, עומדת לשלוח ממטרים של מילים בשביל כל מי שמוכן לפקוח אוזניים. לאחר הפסקה סתווית שנמשכה שלושה חודשים, הליין Word Up בהפקתה של ענבל בנימין חוזר אל מועדון הלימה לימה. הערב הקרוב יערך בתאריך 29.12 ורשימת משתתפיו תתפרסם בקרוב; בינואר יערך ערב חגיגי להשקת פרויקט "מילה מדוברת 2.0", ביצועים מוקלטים של קטעי ספוקן וורד בעברית; וערב נוסף של הליין הרגיל אמור להיערך מתישהו בפברואר. ביום רביעי הקרוב (15.12, 22:00 והלאה)  ייערך בבר התל אביבי אברקסס ערב "קוראים לזה תרבות 2", ערב תרבות רב תחומי ביוזמתו של המוזיקאי קוב. בנוסף לתצוגות של ציורים, צילומים, וידאו ארט, והופעות של ההרכבים לורנה בי והונאת האמרגן (שם ה-EP האחרון של קוב), הערב יכלול הופעות ספוקן וורד של גון בן ארי, רועי צ'יקי ארד, נועם פארתום, וגולת הכותרת לכאורה, השף-סטאר הטלוויזיוני אייל שני.

לרגל כל המלל המדובר שהולך לנחות עלינו, החלטתי להעלות סדרת פוסטים שתעסוק בחמישת קטעי הספוקן וורד האהובים עלי נכון לעכשיו, בין היתר כדי לנסות ולברר דרכם את הגבולות המטושטשים של הז'אנר. הקטע הראשון הוא Seven Souls של Material, הרכב שהוקם ע"י הגיטריסט ביל לוזוול בשנת 1979. האלבום "שבע נשמות" יצא כעשר שנים לאחר מכן ושיר הנושא מתוכו מבוסס על הרומן The Western Lands מאת וויליאם ס. בורוז, שגם מקריא את מילות השיר. להלן אותן מילים בתרגומי:

המצרים העתיקים שיערו את קיומן של שבע נשמות. הנשמה הראשית, והראשונה לעזוב ברגע המוות, היא רֶן, השם הסודי. זאת בהתאמה לבמאי שלי: הוא מביים את סרט חייך מהפריה למוות. השם הסודי זו כותרת הסרט שלך. עם מותך, שם נכנסה רן לתמונה.
נשמה שנייה, והבאה בתור לרדת מהספינה הטובעת, היא סֶקֵם: אנרגיה, עוצמה, אור. הבמאי נותן את ההוראות; סקם לוחצת על הכפתורים המתאימים.

מספר שלוש זה קוּ, המלאך השומר. הוא, היא, או זה, השלישי בתורו לעזוב. מוצג במעופו לרוחבו של ירח מלא, ציפור עם כנפיים זוהרות וקודקוד מאיר. מסוג הדברים שאפשר לראות על וילונות במסעדה הודית בפנמה. הקו אחראי לסובייקט ויכול להיפצע בהגנתו - אבל לא לצמיתות, מאחר ושלושת הנשמות הראשונות הן נצחיות. הן חוזרות לשמים עבור כלי קיבול אחר. ארבע הנשמות הנותרות חייבות להמר על הסיכויים שלהן עם הסובייקט בארץ המתים.

מספר ארבע היא בָא, הלב – לעתים תכופות בוגדני. זהו גוף של נץ ועליו פניך, מכווץ לגודלו של אגרוף. גיבורים רבים, כמו שמשון, נפלו בגלל לב שמעל באמונם.
מספר חמש היא קָא, הכפיל, בעל השיוך הכי קרוב לסובייקט. הקא, שבדרך כלל מגיע לבגרות בזמן המוות הגופני, הוא המדריך היחיד במהימנותו לאורך ארץ המוות ואל אדמות המערב.
מספר שש היא קָהַבּיט - הצל, זיכרון. כל התנייתך הקודמת מחיים אלו ואחרים.

מספר שבע היא סֶקוּ. השרידים.  


את המילים במקור ניתן למצוא כאן

כאן ניתן להאזין לשיר, בליווי קליפ שאני הייתי מוותר על הצפייה בו בהתחלה (למרות שמופיע בו אלן ריקמן המצוין)

הדבקת התווית "ספוקן וורד" לשיר זה היא בעייתית במקצת. אפשר לקרוא לו קטע אינסטרומנטלי המלווה בקריינות של בורוז, או פשוט לקבוע שמדובר בשיר אוונגרדי משהו. אין ספק שמנגינת הליווי הכרחית והקראת המילים הללו בפני עצמן, מעל במה, תשיג אפקט משמעותי פחות. בכל זאת, אני רואה בטקסט של השיר את לב היצירה ובאופן שבו בורוז מגיש את המילים בקולו הצורמני, חלק מהותי מכך שזהו אכן ספוקן וורד.  ברוח המילים, מנגינת הליווי היא סקם, נשמתו השניה - מעניקה לו עוצמה ואנרגיה, מאירה אותו. על הטקסט עצמו לא אכביר במלל פרשני הפעם. המשיכו ממנו לקריאה נוספת במיתולוגיה המצרית, בספרו של בורוז שעליו מבוסס שיר זה כאמור, או פשוט הניחו למילים והשראתן לחלחל בתוככם, כפי שקרה לי (כתבתי טקסט לסדנת כתיבה בהשפעתו) וליוצרי הסופרנוס:

מתוך פרק הפתיחה של עונה 6 - ספויילרים למי שטרם צפה בעונות שלפני

Stay Tuned? על הפרק הראשון במיני-סדרה The Association מבית ESPN

נייט רובינסון, שחקן NBA בגובה 1.75 מטר שפניו הילדותיות-קומיות רק מוסיפות למראה "ילד-שובב-בין-גברים-רציניים" שלו, משתף את המצלמה במזימתו להטביע מעל שאקיל אוניל. הענק בעל מאסה של 147 קילוגרמים המתפרשים על גבי 2.16 מטרים, נמנה כחלק מפני הליגה בשני העשורים האחרונים וליצן לא קטן בעצמו. הוא ניצב מתחת לסל עם גבו למצלמה, כאשר לפתע רגליו הקופצניות של רובינסון נוחתות על גבו הרחב והכדור בסל. כל מי שנמצא במגרש האימונים פורץ בצחוק כולל הצלם, בעוד שרובינסון בורח ושאקיל ספק-נרגז ספק-משועשע, מכריז "I'm gonna get you, Nate. I'm gonna get you". רגע חביב ואותנטי מהווי מועדון הכדורסל עתיר המסורת, בוסטון סלטיקס. רק שניתן היה לחזות ברגע הזה לפני יותר מחודשיים, אם כי באיכות נחותה, דרך מגוון אתרים וביניהם כמובן יוטיוב ועמוד הסרטונים של טוויטר. עכשיו הרגע הזה הוא אחד מהבולטים בפרק הראשון מבין חמישה של The Association, מיני-סדרה תיעודית שתעקוב אחר קבוצת הסלטיקס במהלך השנה הקרובה, מבית היוצר של ערוץ ESPN.

                                                     הגמד והענק - נייט רובינסון ושאקיל אוניל


אז האם ווב 2.0 והרשתות החברתיות למיניהן (עשרות שחקני NBA מחזיקים כיום בחשבון טוויטר והרשימה רק תופחת), הרגו את כוכב הדוקו-ספורט? וודאי שלא. הדרמה שנוצרת ברגעי המשחק עצמו; הערך המוסף של תיעוד "מאחורי הקלעים" של המשחק - אימונים, שיחות על הספסל ומונולוגים מול המצלמה; ומעל הכל, עבודת עריכה מקצועית - לכל זה עדיין קשה למצוא תחליף של ממש בצורת תוכן גולשים, אפילו אם הגולשים הם השחקנים בעצמם. הקבוצה הנוכחית מבוסטון היא חומר גולם מצוין לתסריט של דרמת ספורט: שילוב של כוכבי עבר ותיקים, שחקנים צעירים ואטרקטיביים, כולם שמים את האגו בצד כדי לקחת אליפות נוספת, לאחר שמטרה זו הוחמצה בשנתיים האחרונות. נקודת הפתיחה של הפרק הראשון זו הוליווד במיטבה: לאחר הפסד תואר האליפות במשחק שביעי ואחרון מול היריבה המיתולוגית, לוס אנג'לס לייקרס, הנפשות הפועלות בקבוצה נאלצות להתמודד עם הטעם המר של החמצה ועם דילמות קשות - המאמן דוק ריברס שוקל לקחת הפסקה מאימון כדי לנוח ולבלות עם משפחתו; שניים ממובילי הקבוצה, פול פירס וריי אלן, מסיימים חוזה וצריכים להחליט אם להישאר או לחתום בקבוצה אחרת; ומנהל הקבוצה דני איינג', שחקן עבר במועדון מתקופתו האגדית של לארי בירד, צריך גם הוא להחליט אם לפרק את החבילה או להשקיע כסף בקבוצה מזדקנת, שזקוקה לחיזוק משמעותי בסגל.

גם "צוות הדמויות" מבטיח: הזכרנו כבר את רובינסון ושאקיל הליצנים, הגמד והענק. מנהיג הקבוצה קווין גארנט מציג סוג אחר של שיגעון, עם גישה כה אינטנסיבית למשחק הכדורסל שהיא גובלת בסוציופאטיות. ראג'ון רונדו, כוכב עולה בשמי ה-NBA, מציג קור רוח מבחוץ אבל משחק ברמת אינטנסיביות שמתחרה בזו של אותו גארנט. הבן האובד אשר שב לקבוצה מגלות של כמה שנים בקבוצות אחרות, דלונטה ווסט, מציג סוג אחר של קוטביות - הוא סובל מסתסמונת בי-פולארית שמתבטאת בדיכאונות מצד אחד, ותקריות הקשורות בנשק חם מצד שני. עוד דמות מעניינת לפחות לפרק זה והבא בתור -  קנרדיק פרקינס, שחקן חמישייה חשוב בסלטיקס שפיספס את המשחק השביעי בגמר מול הלייקרס, מה שהוביל לפגיעה משמעותית ביכולת של שחקני בוסטון להחזיק בכדורים חוזרים אחרי זריקות מוחטאות מצד שחקני הלייקרס. פרקינס נאלץ להתמודד אז עם מעמד מתסכל במיוחד עבור ספורטאי, חסר אונים ויכולת לסייע לחבריו ולעצמו לזכות באליפות נוספת. הוא עדיין פצוע וצפוי לחזור רק בחודש פברואר, מה שהופך אותו למעין "נוכח-נפקד" ברמת הסיפור שבהווה. אולי היה כדאי להפקיד את המצלמה בידיו. בחזרה לשאקיל אוניל, צירופו לסלטיקס לא היה דבר של מה בכך. האיש הגדול התרגל לאור הזרקורים במשך הקריירה הארוכה שלו, אך בהמשך הדרך אמור לעלות מהספסל ויתכן שכמות הדקות שלו תשאף לאפס בסיטואציות מסוימות. כאן אנחנו כבר נכנסים לחומרים העשויים להתגלות בפרקים הבאים. הפרק הראשון הוא כאמור מעין אקספוזיציה ואכן, מרגיש כפרומו של 23 דקות. זה מתבטא בנעימות ליווי דרמטיות, בשוטים של מעוף יונים/עלי סתיו בסלואו מושן וכמובן, בקריינות המתודית של דוני וולברג (יליד בוסטון ואוהד סלטיקס מושבע, בנוסף להיותו אחיו של מארק וולברג והבסיס לדמות ג'וני דרמה מסדרת הטלוויזיה "הפמליה").

אם כך הפרק מבוים בשפה הטבעית של סרטוני פרומו וסרטי ספורט: סיקוונסים מחדר הכושר, חדר ההלבשה, מגרש האימונים והיילייטס ממשחקי פתיחת העונה. דיבורי השחקנים והצוות המקצועי על "אופי", "מאמץ" ו-"רוח קבוצתית". שום דבר השונה מהותית מחדירות  קודמות של המצלמה לסביבה הטבעית והקרובה של קבוצות בליגת NBA, כפי שכבר ניתן היה לראות במשדרים הפחות מדוברים של ערוץ NBATV מאז שנות התשעים, חלק ממערך השיווק והפצה של הליגה ע"י הקומישינר דייויד סטרן, האיש בראש הפירמידה. השחקנים ובמיוחד הכוכבים שמביניהם, כבר מורגלים לנוכחות המצלמה ויודעים איך לספק את הטקסט המתאים. קווין גארנט אף מגדיל ומתייחס מפורשות ל- "דמויות חדשות, פרקים חדשים" שנכונים לקבוצה השנה, כולל הביטוי Stay Tuned (הישארו עמנו) - הפנמה מוחלטת של כללי השיח הטלוויזיוני. אפילו כותרת הסדרה, The Association, נגזרת מראשי התיבות של הליגה - National Basketball Association - כאילו הסלטיקס הם נגזרת ישירה של המודל לקבוצת NBA טיפוסית. אבל הסלטיקס לגמרי לא טיפוסיים ביחס לשאר הליגה, לטוב ולרע. מצד אחד, הם אולי המענה הטוב ביותר לביקורת של חובבי כדורסל אירופאי אשר סולדים מזה האמריקאי, מבחינת סגנון המשחק הקבוצתי והתשוקה למשחק.

מצד שני, התשוקה הזאת למשחק אינה מגיעה ללא תג מחיר. באמצע הפרק מופיע סיקוונס של דקה העוסק בסגנון המשחק האינטנסיבי ואמוציונלי של קווין גארנט, שכבר הבעתי את דעתי מידת הסוציופאטיות שמגולמת בו. גארנט בשנים האחרונות, יצר לעצמו תדמית של פסיכי אמיתי שלא מפסיק לדבר לעצמו ועם יריביו - מה שמכונה בעגת הספורט "טראש טוק", בהחלט לא מנהג בלעדי לגארנט. רק שמגוון תקריות על הפרקט מול שחקנים שנחותים ממנו משמעותית מהבחינה הפיזית, יצרו רושם די מובהק שגארנט חכם על חלשים וחלש מול החזקים - ברגעי הכרעה הוא נוטה להישמר מקרבת הסל, שם נמצאים השחקנים הפיזיים ונדרש משחק קשוח הדורש מגע ומאבקים קשים. אבל אל תצפו מסרט הנעשה בשיתוף פעולה מלא עם מועדון הסלטיקס, עד לרמת הפרטים של קריין-אוהד-סלטיקס, שיטפל בנושא זה עם נימה ביקורתית. הסיקוונס מציג בין היתר דחיפה מכוערת של גארנט כלפי שחקן יריב שניסה לחסום אותו באופן ספורטיבי לחלוטין, ראיון עם שחקן יריב אחר שנראה כמו סטלן קולג' טיפוסי ומכנה את גארנט "טיפוס רע...לא אוהב אותו", ומעטפת של תיאורי יראה והתפעלות מצד מאמנו וחבריו לקבוצה. מכל זה נובע המסר "משוגע אבל משלנו", שמתנוסס מעל כל השאר ללא ערעור. נותר רק לראות אם המציאות שתתועד בהמשך השנה תצריך נקודת מבט אחרת.

סיום הפרק מזמין עוד רגע הוליוודי, התרחשות שאני בספק אם היתה יוצאת לפועל ללא נוכחות המצלמה. ג'ון האבליצ'ק, כוכב אחד מני רבים בסלטיקס של שנות השישים-שבעים, מגיע למתקן האימונים בבוסטון ומוסר למאמן הקבוצה דוק ריברס, פיסת נייר עם תרגיל חדש שהוא שירטט. בעוד הסצנה הקודמת שבה הופיע האבליצ'ק, לצד כוכב הסלטיקס פול פירס שלאחרונה עבר אותו כקלעי המוביל של הקבוצה בכל הזמנים, שידרה מבוכה וזיוף - הפער הבין דורי והחברתי שבין דמות הלבן-אמריקאי-מקשיש של האבליצ'ק, לבין יוצא תרבות הגטאות פירס, יצר אינטראקציה אגבית, שטחית ומחויבת נימוס/מצלמה; הרי שאותה סצנה בין האבליצ'ק לריברס נראית כמו ניסיון מבוים ומאולץ לכפות המשכיות ומסורת על הנראטיב של הקבוצה הנוכחית מבוסטון.

בסך הכל מדובר במשדר מהוקצע למדי, על כל הטוב והרע המשתמעים מכך. בהחלט לא נקודת קצה על ספקטרום הדוקו-ספורט, שבקצה השני שלו נמצאים משדריהם המקומיים של אופירה אסייג ודני ענבר. אני מציין זאת כי כבר נתקלתי בהצגה דיכוטומית כזו של מצב העניינים. אין ספק שהעיסוק האמריקאי בספורט הוא מוקפד יותר, מעורר קנאה וכזה שמתייחס לספורט כאל תרבות לגיטימית, לא רק תרבות במובנה הסוציולגי. מצד שני, בהתחשב ברמת הספורט הישראלי לצד רמת העשייה הקולנועית וטלוויזיונית בארץ - הרי אסייג וענבר אחראים למשדרי זבל שעוסקים לא רק באושיות ספורט - אפשר לקבל את המצב בהבנה וסובלנות, בתקווה שבמהרה יצוצו יורשים ל-"בית שאן סרט מלחמה" (דורון צברי). האם אצפה בפרק הבא של The Association? אין סיבה שלא, מדובר בפחות מעשרים וחמש דקות. האם אכתוב גם עליו? סביר להניח שלא. האם אני מצפה לו בקוצר רוח? לא. אבל אם קראתם עד כאן, אתם מוזמנים לבדוק את הפרק בעצמכם במקום לסמוך עלי:

http://espn.go.com/video/clip?id=5881133

בין הומו ארקטוס, פנדורה, והשריפה שלא היתה במלחמת לבנון השניה

Fragile as blown glass,we are, even under the best of conditions. To kill with gas and electricity, and in cold blood? The folly. The horror

   (Stephen King, The Green Mile)

בז'רגון המדעי, הביטוי "מהפכה קופרניקאית" מרפרר לשינוי התפיסתי הגדול שחל באסטרונומיה בפרט, במדעים בכלל, ובעיקר בתפיסה האנושית, עקב פרסום ספרו של ניקולאוס קופרניקוס, "על תנועת גרמי השמיים" בשנת 1543, שסתם את הגולל אחת ולתמיד על העמדה הגיאוצנטרית לפיה העולם (ויחד עמו, האדם) נמצא במרכז היקום. כיום שימוש בביטוי "מהפכה קופרניקאית" בא לציין שינויים אחרים בתפיסה של תופעות אחרות במדעי הטבע והאדם. ביטוי נוסף אשר נפוץ בכל הדיסציפלינות המדעיות הוא "מעברי פרדיגמה", קרי שינוי בתבנית מחשבה אשר היתה שגורה עד כה. דוגמה מוכרת למעבר פרדיגמה - פרסום תורת היחסות ע"י אלברט אינשטיין שהוביל להגדרה מחודשת של הפיזיקה הניוטונית כמקרה מיוחד ולא כתיאוריה גורפת להבנת היקום כולו.

כאשר ניגשים לדבר על המהפכה הקופרניקאית של הקיום האנושי לכשעצמו, כלומר לא ביחס לתפיסותיו של האדם ביחס ליקום, אלוהים, וכו' אלא ביחס לתודעתו העצמאית, נהוג לייחס להופעתן של שפה ו/או תודעה בעברנו האבולוציוני, מעמד של מהפכה קופרניקאית. את הגישור המשמעותי ביותר על הפער שבין הפרימאטים למין הומו סאפיינס שהוא אנחנו, מייחסים במחקר למין הומו ארקטוס. הנוירופסיכולוג מרלין דונלד, מחבר הספר Origins of the Modern Mind, טוען שהומו ארקטוס המציא את המימזיס, מערכת תקשורת סימבולית אשר שילבה מחוות גוף, הבעות והפקת צלילים, שממנה התפתחה השפה; ומשם התפתחו גם הגרסאות הקדומות ביותר של ריטואלים, מוזיקה ואמנות. קיימת גם הסכמה בין אנתרופולוגים, פלנתיאולוגים וארכיאולוגים, כי הומו ארקטוס הוא המין אשר פיתח כלים מורכבים, הקים מחסות קבע ולמד לשלוט באש. ניתן להתווכח האם גילוי האש או יותר נכון, אילוף האש, זו מהפכה קופרניקאית או "רק" הגילוי החשוב ביותר בתולדות האנושות. מה שבטוח, מדובר במעבר הפרדיגמה המרשים ביותר עד כה בתולדות האנושות, מכיוון שלא מדובר רק במעבר פרדיגמה מחשבתי-אינטלקטואלי, אלא במעבר פרדיגמה רגשי. כל החיות וביניהן גם אנחנו, "מתוכנתות" לפחד מהאש. היכולת של הומו ארקטוס להתקרב לאש, ללמוד איך לרסן אותה ולשלוט בה, איך להפיק אותה בעצמו - ממנה נבע כנראה מותר (במובן של שונה ואחר, לא כעדיף) האדם מן הבהמה.

אם כך ניתן להסתכל על הומו ארקטוס כאבות המייסדים של האנושות, סוג של חלוצים שסללו את הדרך בשביל הומו סאפיינס, המין האנושי בעל תכונות קוגניטיביות מורכבות יותר, שנולד עם מוח מחווט לצרכי שפה ויכולת להבין את הסביבה במובנים סימבוליים, תהיה זו הסביבה של עולם הטבע או סביבה חברתית של בני מיננו. אם כבר כינינו את הומו ארקטוס בשם "אבות מייסדים", לא יהיה זה מופרך להעלות השערה כי רצח האב הקדום ביותר שארע על גבי כדור הארץ, היה היכחדותו של הומו ארקטוס - גם משום חוסר יכולתם להתמודד מול הומו סאפיינס בתחרות על משאבים, אך סביר מאוד לדעתם של חוקרים מסוימים, שגם משום חוסר סבלנותו של הומו סאפיינס כלפי תרבויות מתחרות, קל וחומר כלפי מינים מתחרים. אם כך, הומו ארקטוס העניק להומו סאפיינס את האש ושילם על כך בהישרדותו; ואילו במיתולוגיה היוונית, פרומתאוס שהעניק לאדם את האש (פעמיים למעשה) הוענש ונכבל לצוק בהרי הקווקז, לשם הגיע מדי יום ביומו עיט אשר ניקר את כבדו (המגליד מדי לילה) של פרומתאוס. העונש ניתן ע"י שליט האלים זאוס, שהעניש גם את האנושות בעזרת פנדורה (חווה? האשה הראשונה בעולם של גברים דאז). תיבת פנדורה כידוע, שחררה את כל האסונות לעולם, אבל גם את התקווה בסופו של דבר.

השריפה שעדיין משתוללת בכרמל היא "אירוע מזמין טקסט". אפשר לכתוב על מיתוסים ועובדות כפי שעשיתי עד כה, אפשר למלא דפים בניתוח סימבולי של האש. אפשר להיקלע לקלישאות - שמעתי על משפחה שבעבר פקדה שיטפונות בנגב לשם הצפייה הבלתי אמצעית ב(אסון) טבע, ואתמול בני המשפחה נסעו לצפות בשריפה. הקלישאה כה צפויה שאדלג מעליה ואמשיך למסומן המוכר שלה - אפשר לכתוב על הסיקור הטלוויזיוני, אפשר לכתוב על התגובות בחברה הישראלית כפי שעשה דן לזר בפוסט שמתחתי, אפשר לדון במחדלים, בפוליטיקאים, בתרבות השלטון בישראל שאולי מייצגת את כלל גישת ה-"סמוך" של החברה הישראלית, או שהיא זו המחלחלת ומשפיעה על כולנו. אפשר לכתוב טקסט אקולוגי, אפשר לכתוב על חילול השבת אם הקהל שלך חרדי ואפשר לכתוב בזעם על התבטאויותיו של עובדיה יוסף בנושא, כמו כן על יו"ר המפלגה שלו - שר הפנים אלי ישי, שק החבטות המועדף כרגע על התקשורת. אין גבול לטקסטים שאפשר לכתוב.

אני בחרתי "לצאת פוליטי", כפי שאחדים יאשימו אותי, ולמשוך אותכם עד כאן בנימה מדעית-תרבותית ואובייקטיביזם תקשורתי. אולי צפיתם בסרט "גרין מייל", עיבוד לספרו של סטיבן קינג ממנו לקוח הציטוט בפתיחת פוסט זה. הציטוט הוא מפי דמות המספר, טום הנקס בסרט, מתוך פסקת דיווח על מותם של בני משפחתו וחבריו לעבודה בבית הסוהר במהלך שנות חייו המוארכים. למיטב זכרוני השורות בציטוט מגיעות לאחר תיאור מותו של אחד מידידיו הסוהרים, כתוצאה מדקירה בשטחי הכלא. אני חושב שהציטוט הזה תופס משהו משינוי התפיסה שניתן רק לייחל כי יגיע בעקבות אסון השריפה. הבנה שיש לנו מספיק דרכים ליהרג מאסונות טבע, מחדלי המשטר וכו'. הבנת המשמעות של חתירה לשלום, הסכמי קבע, הפסקת אש - תקראו לזה איך שתרצו. בין היתר זו היכולת להשקיע את מיטב משאבנו לא רק בהתגוננות מפני האויבים שמקיפים אותנו, אלא גם להתמודדות עם תלאות הקיום האנושי; והבנה כי מלחמה ואיומים מסוג "להם (הערבים) יש נפט; לנו יש את הגפרורים" (אריאל שרון בעברו הפחות ממלכתי), לא צריכים להיות ברירת המחדל של מדינה אשר אינה מסוגלת להתמודד עם כיבוי שריפות.

בהשראת הספר "תעתועי האקראיות" של נסים ניקולאס טאלב, המדבר על כך שהסתברויות תמיד מורכבות מצדדים בלתי מוחשיים שאנחנו בוחרים להתעלם מהן, אני רוצה להעלות רעיון רדיקאלי והוא: השריפה בכרמל אינה האסון הכבד ביותר בתולדות ישראל. האסון הכבד ביותר יכול היה להתרחש בזמן מלחמת לבנון השניה, כאשר ירי הקטיושות בחודש יולי היה מוביל לשריפה דומה ואף כבדה יותר. מה יכלו להיות השלכות שריפה שכזו בזמן מלחמה, כאשר ישראל מגונה ע"י הקהילה הבינלאומית ושמי הצפון מודלקים בירי רקטות? איזה סיוע היינו מקבלים ועד כמה חיל האוויר היה מסוגל לתרום בתרחיש שכזה? תרחיש אימים זה לא יצא לפועל אבל הלקחים מאפשרות היתכנותו טרם הופקו. אותו הדבר לגבי מקלטים ומרחבים מוגנים ברחבי הארץ. אז אולי לפני שנתניהו ומלבי תרחישי האימה שמקיפים אותו מתכננים את תקיפת הכורים הגרעיניים באיראן כדי להבטיח את הישרדות העם היהודי, כדאי קודם כל להבטיח את הישרדות העם הישראלי בעקבות מתקפת נגד קונבנציונאלית שתגיע בתגובה? אולי לפני שכובלים את ידי כל ממשל שהוא להחזיר את רמת הגולן ולהגיע להסכם שלום עם סוריה, כדאי לוודא שאנחנו מוכנים לעימות בליסטי נוסף? אחרת עיניים סוריות על החרמון יהיו האחרונות שבצרות שלנו.

זה גדול יותר מהיפ-הופ: על ספר השירה "מגילות האמ.סי המת"/ סול וויליאמס

  "(What we say matters (becomes matter"

 (The Dead Emcee Scrolls)

"It's divine. Every page a different sort of kiss. No, not

for everyone. This pen is clenched in a black fist"

(מתוך הפואמה NGH WHAT)

בדיוק לפני שנה (27.11.09) הופיע בארץ סול וויליאמס, משורר-שחקן-ואמן היפ הופ, כחלק מהליין-אפ של TABAC Weekender שנערך במועדון קומפורט 13 בתל אביב. הליין אפ הורכב מדי ג'ייז למיניהם, כלומר אינסטרומנטלי במהותו, וסול היה אמון על החלק המילולי שבו. הוא סיפק את הסחורה בגדול - סול כבר מילא את תפקיד האמן האהוב והמשפיע עלי ביותר עוד לפני כן, אבל 45 דקות של הקראת שירה בפורמט ספוקן וורד, רק הוסיפו לכך למרות שבדומה לרוב הקהל, הציפייה הראשונה שלי עם הישמע דבר הופעתו בארץ, היתה לביצוע מוזיקלי של שיריו כפי שהינם מוכרים משלושת אלבומיו עד כה. בשנה שחלפה מאז הופעתו של סול וויליאמס, רמת העניין שלי בספוקן וורד הלכה והעמיקה, הרבה בזכות ערבי ספוקן וורד בעברית שהחלו להתקיים במסגרת הליין וורד-אפ, שמתקיים בלימה לימה תחת ניצוחה של ענבל בנימין. התחלתי לכתוב קטעי ספוקן וורד משלי ואף ביצעתי אחד מהם לפני כמה חודשים. החוליה האחרונה כרגע בשרשרת היא קריאה בכתביו של סול וויליאמס, באיחור ניכר שאולי נבע מהעדפה סמויה שלי בעבר, לגשת לטקסטים של סול באשר הינם מבוצעים באופן מוזיקלי או מוקראים בקול.

עד כה סול וויליאמס הוציא ארבעה ספרי שירה ופוסט זה יעסוק באחרון שבהם, The Dead Emcee Scrolls שיצא בשנת 2006 בהוצאת MTV/Pocketbooks. שם הכותר שמרפרר למגילות ים המלח וגם תת הכותרת, "התורה האבודה של היפ-הופ", מבהירים היטב את המשקל הרוחני שסול מייחס להיפ-הופ, לא כז'אנר מוזיקלי בלבד אלא כדיסציפלינה שאותה הוא מפרט היטב בהקדמה לפואמות ובקטעי הקישור/סיכום שמגיעים לאחר מכן: הקצב, שמתקבל משילוב של התיפוף האפריקני עם זה של ילידי יבשת אמריקה, הוא כזה שמסנכרן לבבות של דור שלם; המילים, שזורמות דרך התת מודע המסונכרן עם הלב ונחקקות בתודעה (לפחות בתור הזהב של ההיפ-הופ, נקודה שעוד נגיע אליה); וכמובן התנועות של "כן" עם הראש, לכאורה הנהון שנובע מהמקצב אך לפי פרשנותו של סול, מחווה דיאלוגית של הסכמה שגורמת לשחרור חמצן במוח ובכך, להרחבת יכולת הבנתו של המאזין. זה אולי נשמע פסאודו-מדעי, אבל רוב הפרשנות של סול לתרבות ההיפ-הופ מבוססת על היבטים תרבותיים, אנתרופולוגיים, תיאולוגיים, ובעיקר פילוסופיים. אם גרמתי לו להישמע כבד אז האשמה היא רק בי - הכתיבה של סול מגיעה מהלב ומהשפה, לא מהאינטלקט, למרות שגם ממנו לא חסר לו.

מי שמכיר את יצירותיו הקודמות של סול וויליאמס, בעיקר את אלבום הבכורה שלו Amethyst Rock Star ואת הסרט בכיכובו Slam, יזהה את רוב הפואמות שבספר (7 במספרן). מי שמכיר את אלבומו האחרון שהופק בשיתוף פעולה עם טרנט רזנור, The Inevitable Rise and Liberation of NiggyTardust, יזהה גם מגוון בתים מתוך שירי אלבום זה, כחלק מהפואמה הארוכה שפותחת את המקבץ בספר. נשמע כמו שאריות מחוממות במיקרוגל? אז ראשית כל, הפואמות שכבר הוקלטו ע"י סול באלבומו הראשון, מעולם לא זכו לטקסט נלווה קריא דיו. הקריאה בהם מבעד לדפי הספר הופכת אותם לברורים יותר ועם זאת מגלה בהם משמעויות רבות וחדשות. בתור דוגמה פשוטה, השיר המוכר בתור Coded Language זוכה לכותרת Co-Dead Language, המאירה בזרקור נוסף את אזכור מותם בירי של טופאק שאקור ונוטוריוס ביג, שמופיע בסוף השיר. מיתות שלפי סול וויליאמס, תוארו על ידי המילה הכתובה בפואמה, שלוש שנים לפני התרחשותן.
 "??Nigga what", אתם עשויים לשאול בהשראת מילותיו של סול; ובכן, הערך המוסף שניתן לטקסטים המוכרים וגם הלא-מוכרים, הוא סיפור המסגרת שסול מביא בהקדמה, הסיפור שמאחורי שבע הפואמות בספר. מבלי להרוס לכם את חוויית הגילוי שבקריאה, רק ארמוז שמדובר בסיפור מסגרת רוחני ואפילו על-טבעי, שלדברי סול וויליאמס "עשוי להכעיס חלק ממי שעקבו אחר עבודותי". אחרים אולי יראו בכך טריק שיווקי זול, או רומנטיזציה מיושנת לדמות היוצר ככלי קיבול (Vessel) של השראה המגיעה מחוץ לתודעתו. אני אדם רציונלי אבל מאמין לכנות ולטוהר שבטקסטים - ובתודעה בכלל - של סול וויליאמס. מגילותיו של האמ.סי המת הן אולי בליל של צופן חסר משמעות ולא יותר, אבל בהחלט יתכן כי הקריאה הטרנס-מדיטטיבית של סול באותם צפנים, הביאה אותו לכתוב את שבע הפואמות שבספר ולשכלל את יכולותיו הפואטיות.

ואומנם לאחר שנגללות אותן שבע פואמות, מגיע חלק 2 של הספר ובו חלקים מיומנו של סול וויליאמס, בין השנים 1994 עד 2001: פרגמנטים של שירה והגיגים שמציגים את התפתחותו כמשורר, לצד ניתוח ביקורתי של תרבות ההיפ-הופ שהלכה והתנוונה בעיניו של סול. מעבר לשורה, בית, או שיר ספציפי בספר, היחס של קדושה ואהבה להיפ-הופ שעולה מבין הדפים, הוא זה שנגע בי יותר מכל. סול אורג נרטיבים היסטוריים, תרבותיים, דתיים, וגם מודרניים, שכולם נוגעים לחברה האפרו-אמריקאית ושורשיה (או להיפ-הופ ושורשיו, בעיני סול הם היינו-הך). בכך הוא מדגים כמה העצמה יכול למצוא כל דור ודור, או כל אינדיבידואל אם אתם מעוניינים בפרספקטיבה אישית יותר, בנכסיו התרבותיים שדרכם הוא בוחן מחדש את הנכסים התרבותיים והשורשים ההיסטוריים של אבות-אבותיו (ואמהות-אמהותיו כמובן, ברוח הפמיניזם והוקרת האישה של סול וויליאמס). אין ספק שהבנה והתמצאות בתרבות הגטאות, היפ-הופ וכו', תסייע לפענוח והבנת הפואמות שבספר (במיוחד הראשונה והארוכה שבהן), אבל גם מי שחסר לו בתחום (אני למשל), יוכל למצוא בתוכו הזדהות עם מסריו של סול. נסיים באחד מהם:

"People ask me why I think poetry has become popular among the youth again. I respond that we cannot achieve a new world order without new words and ways of articulating the world we'd like to experience. The youth of today are using poetry slams and open mics as a means of calling our new world into order."

חוק משאל העם (זו לא המלחמה שלך?)

הבעיה העיקרית עם ניתוח ביקורתי של חוק משאל העם, שהוחל השבוע על פשרות טריטוריאליות ברמת הגולן ומזרח ירושלים, נעוצה בכך שהטקסט תמיד יפורש לפי עמדתו הפוליטית של הדובר: בין אם היא ידועה מראש ובין אם משתמעת מתוך הטקסט עצמו. במונחים סטטיסטיים פשוטים, הדיעה הרווחת היא שקיימת קורלציה ברורה בין עמדתך לגבי קיום משאל עם בנוגע לסוגיה הנ"ל לבין עמדתך הפוליטית-מדינית. כך מי שבעד משאל עם - ימין (לא בהכרח "ימין פוליטי", כלומר גם מצביעי קדימה ועבודה נמנים כאן), נץ, יצביע נגד כל נסיגה; מי שנגד החוק - שמאל (לא בהכרח אידיאולוגי אלא גם שמאל פרגמטי), יונה, יצביע בעד נסיגה תמורת שלום.

אני לא מתיימר להציג את עצמי כאובייקטיבי: ברזומה שלי אני מצביע מרץ כל חיי, מבחינת דעות אני "שמאל ושמאלה". אבל לקיים משאל עם על הגולן או מזרח ירושלים, זו החלטה מוטעית מכל תרחיש אפשרי. ניקח את האופטימי, אוטופי אפילו: נתניהו עושה את הבלתי יאומן ומציג בפני עמישראל הסכם שלום עם הסורים, שבאמת מתקבל על כל דעת פרשן מדיני ומומחה צבאי, למעט הסעיף המינורי שמוצג בפני העם ולהכרעת העם: נסיגה מהגולן. נקבע מועד ההצבעה ועד שהוא מגיע, מתנהל דיון ציבורי באופן דמוקרטי, ענייני, ובלתי מתלהם. העם על כל חלקיו מפגין בגרות ואחריות, לומד וחוקר את הנושא, משתתף בכנסים וחוגי בית. הפגנות נערכות בסדר מופתי, חגיגה לדמוקרטיה. מגיע יומו של משאל העם ותוצאותיו: כן לנסיגה!

לכאורה זהו תסריט שבו אנשי השמאל יברכו בדיעבד על חוק משאל העם ויתמלאו באופטימיות מחודשת: הנה העם הוכיח שהוא מוכן לבצע הקרבות למען השלום, שאם זה היה תלוי בו ולא במנהיגיו, השלום היה פה כבר מזמן. אבל שלום עם סוריה זה לא "חומוס בדמשק" שמייצג את הפנטזיה הישראלית לאוטופיה מזרח תיכונית. השלום עם סוריה, בדומה לזה עם מצרים, יהיה קר; ועמישראל ברובו לא באמת מעריך את השלום עם מצרים, במיוחד לא הדורות שנולדו או עלו לארץ, הרבה לאחר ימיו של נאצר כצורר התורן של ישראל בתודעה הציבורית. באופן אירוני, הסכם שלום שיבוא כתוצאה מנסיגה עליה הוחלט במשאל עם, רק יוסיף ויגרע מעצם הלגיטימיות של תפיסת השלום בישראל. הרי קברניטי אוסלו קועקעו בעקבות פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה ("מי נתן להם רובים"), כלומר בעקבות כישלון של שיחות שלום שטורפדו בין היתר ע"י רצח ראש הממשלה והתנהלותם הכושלת של שני ממשיכיו בתפקיד (נתניהו וברק); אז מה יהיה היחס כלפי המצדדים בנסיגה תמורת הסכם שלום שלא באמת מרגיש כמו שלום?

דוגמאות הנגד שמדברות על מצרים וירדן, לא באמת תופסות את הפער שבין המדינות הגובלות בישראל ודינמיקת הכוחות באיזור. ירדן כבר מזמן לא מהווה איום אסטרטגי על ישראל. לגבי מצרים, הקולות של אביגדור ליברמן ויובל שטייניץ נגד גורמים מצריים רשמיים ובראשם מובארק, מהדהדים חזק יותר מכל קריאה שפויה הרואה במצרים בת ברית איזורית, במיוחד בכל הנוגע להתנהלות ברצועת עזה ומול החמאס. בכל מקרה, מדובר בהסכמי שלום שהושגו ע"י ממשלות נבחרות לגיטימיות, אחת מהן אף היתה ממשלת ימין. החלטת רוב העם על ביצוע נסיגה לצורכי שלום, לנצח תזכה במעמד "לגיטימית עד שיוכח אחרת" וזו בגלל הדיאלקטיקה שמתקיימת בארץ (ובכלל?) סביב סוגיות של מלחמה ושלום, ימין ושמאל.

הרי עם כל הכבוד לאנשי המרכז שאוהבים למקם את עצמם בין הימין הקיצוני/שמרני/מתנחלי, לבין השמאל הרדיקלי שדוגל במדינת כל אזרחיה, גורמים ימניים לעולם לא יסומנו כבלתי-פטריוטיים או בוגדים. הם יוצגו כמי שטועים בדרכם, אשר תביא לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. אבל לא משנה עד כמה סטית מחוקיה האזרחיים והנורמטיביים של המדינה, לא תסומן כבוגד - הרי עשית הכל למען ארץ ישראל השלמה. לעומת זאת, אם אתה מפגין נגד מלחמה, נגד חוסר שיוויון אזרחי, וכן הלאה - אתה נחשד כבוגד. לא ע"י כל חלקי החברה הישראלית, אבל עצם התיוג ניתן להעלאה על הדעת. כך כאיש שמאל שדוגל בחופש הדיבור, אתה נחשד בצביעות אם תצא נגד הקריאה "בוגד" כלפי יצחק רבין. כי יש המאמינים שמותר לציבור הדוגל בארץ ישראל השלמה ורואה סכנה במסירת שטחיה לאויב, להביע את התנגדותו בקריאה "בוגד". כאן טמונה חוסר הסימטריה. כי נתניהו וליברמן מעולם לא יסומנו כבוגדים ע"י השמאל.

דוגמה נוספת - השואפים לשלום הם "נאיבים", תואר שמשום מה נחסך מכול מי שמאמין כי הזמן עובד לטובתנו, שניתן להגיע להסכם שלום עם הסורים בלי להחזיר את הגולן (סילבן שלום), ושאין כל רע במצב הקיים. איכשהו הסכנה הכי מאיימת תמיד טמונה בחתימה על הסכם שלום. המלחמה אינה נתפסת בתור הסכנה לכשעצמה, אלא אם זו מלחמה ספקולטיבית שתגיע אחרי שכבר ניסוג מהרי יהודה ושומרון, הגולן, והחרמון. המלחמה היא תמיד הכרח, במקום להיות הצדקה לחתירה לשלום. אבל הנקודה הכי חשובה, שנוגעת בעצם ליבתו של הטיעון בעד חוק משאל העם: הנסיגה היא בלתי הפיכה. אכן הטיעון הזה גורם למי שמבקש לחבוש כובע נייטרלי ולו רק לרגע, לתהות האם אין זה ראוי שעם יקבע את גבולותיו. הגולן ומזרח ירושלים יילקחו מכלל "העם", שאולי בכלל מעדיף להחזיק בהם תוך ויתור על השלום?

אבל "העם" לא מודע לכלל השיקולים ולא מסוגל לקחת אותם בחשבון, זאת הסיבה גם שאותו "עם" לא מחליט על יציאה למלחמה, על כל השלכותיה הבלתי הפיכות. "העם" לא בחר להתנחל ברצועה ובגדה, מהלך שאומנם אינו בלתי הפיך אך הוביל לתוצאות בלתי הפיכות. "העם" אשר יבחר לומר "לא לנסיגה, לא להסכם, לא לשלום", יוביל לבידוד ישראל מול הקהילה הבינלאומית והגברת התוקפנות מצד מדינות ערב - מצב העשוי אומנם להיות הפיך, למעט המחיר שהוא יגבה מאיתנו עד לאותו היפוך.

בשורה התחתונה, משאל עם זה השריד הקרוב ביותר לרעיון הדמוקרטיה האתונאית, אבל בדומה לאותה דמוקרטיה עתיקה אסור להתייחס אליו ברומנטיזיציה ואידיאליזציה. יש סיבות טובות לכך שהוא נערך במדינות עם חברות הרבה פחות מקוטבות מזו הישראלית, בעיקר ביחס לנושאים פנים-מדינתיים. אמירת "לא" קולקטיבית  לנסיגה תמורת שלום מצד החברה הישראלית (וזה כבר התרחיש הריאלי), תצריך ממנה יכולת התמודדות מלוכדת מול השלכות שסרבנות כזו תביא עמה; ואנחנו כבר מכירים היטב נקודות חיתוך מדיניות, שבהן סרבנות מצד הממשל לסיים את הסכסוך הובילה לעימותים מזוינים שגגרו סרבנות אידיאולוגית מצד חיילים ואזרחים המשרתים במילואים. ישראל מסוגלת להכיל בתוכה סרבנות לביצוע פקודות מסוימות, משני צדי המפה הפוליטית. באותה מידה סקטורים רבים ומשמעותיים, קיבלו על עצמם את החלטות הממשלה אפילו כאשר לא תאמו את האידיאולוגיה שלהם, בין אם דובר בנסיגות או במלחמות. על קעקוע הלגיטימיות של נסיגה-תמורת-שלום במידה וזו תהיה בחירתו של העם כבר דיברנו; מה באשר למלחמה שתנבע כתוצאה מסרבנות עמישראל כולו לנסיגה-תמורת-שלום? האם מי שהצביע אחרת יקבל את דין הגזרה? אתגר קרת והחמישייה הקאמרית כבר נגעו בעניין לפני כעשור וחצי: