טוהר הנשק - החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם.
משמעת - החייל יפעל כמיטב יכולתו לביצוע מלא ומוצלח של הנדרש ממנו עפ"י הפקודות ועל פי רוחן. החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי - חוקיות בעליל.
(מתוך הקוד האתי של צה"ל, http://dover.idf.il/IDF/About/Purpose/Code_Of_Ethics.htm)
סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" - מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת - זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו (ביד"צ מר3/57/ תובע צבאי נ' רס"ן מלינקי ואח', פס"מ יז 90, בעמ' 214-213).
(מתוך פסק דינו של השופט בנימין הלוי, במשפטם של מבצעי הטבח בכפר קאסם, 1957)
כתבת השער של "7 ימים" משישי האחרון, 9.9.11, סיפקה הזדמנות לבחינה מחודשת, ביקורתית ומפוכחת, של פרשת "המרד ב-8200". הכתבה לא זכתה להתייחסות משמעותית ברחבי הרשת והבלוגוספירה - אולי לאור פער השנים שחלפו מאז, והפער שנוצר בתודעה הציבורית הודות לאותו מדרון חלקלק של מדיניות החיסולים בשטחים הכבושים. בפוסט זה אנסה לערוך קריאה ביקורתית בכתבה, על העובדות שנמסרות בה, העדויות והטיעונים של הצדדים בעניין, ועל מסגור קונטקסט הקריאה בכתבה ע"י שימוש בטכניקות עריכה; ותוך כדי התייחסות לתגובות הצדדים המעורבים בפרשה, שהובאו בגוף הכתבה, שבוע לאחר פרסומה (מכתבו של פרופסור אסא כשר למערכת העיתון) ותגובת אתר לאטמה לכתבה.
כבר בשער המוסף אנחנו נתקלים בטייטל הראשי של הכתבה, שילווה אותה לאורך כל הטקסט - "המרד ב-8200". אומנם כותרת הכתבה בפועל היא "ביום של ההפצצה", אבל תיוג הפרשה כמרד נמשך בטיזר שמתחת לכותרת הנ"ל: המילים "עכשיו נחשף הסיפור המלא על המרד ב-8200" מופיעות בסיום הטיזר ובאותיות מודגשות. על מקור התווית "מרד" אנחנו למדים בסיום הפסקה השנייה - זהו "הכינוי שדבק בפרשה מאז" (ימי הדלפתה, בזרזיפי מידע דלילים, בתחילת שנת 2003). האם אכן היה מרד ביחידת 8200? לפי ניתוח אובייקטיבי של העובדות העולות מהטקסט - לחלוטין לא. היה שם סירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל, להפציץ ביודעין ובזדון מבנה המאוכלס באזרחים חפים מפשע, פעולה שבכל סיטואציה אחרת הייתה מכונה בשם "פעולת טרור". קצינים אחרים ביחידה, כולל כאלה מדרג פיקודי גבוה יותר, צידדו בדיעבד בסירוב הפקודה של גיבור הפרשה, סגן אלון (שם בדוי). מדוע אם כך לדבוק באותו כינוי, שכבר הספיק להישכח מהתודעה הציבורית? התשובה המיידית והקלה היא שזה נוח, סנסציוני ומוכר עיתונים. אבל באותה מידה ניתן היה להבליט את אי-חוקיותו של אותו מבצע הפצצה בלתי סלקטיבית שסוכל ונסקר בכתבה. זהו למעשה הסיפור האמיתי מאחורי הפרשה, אז ועכשיו. הכתבה חושפת את הסיפור הזה ובכך הכתב רונן ברגמן מבצע עבודה עיתונאית חשובה. אלא שמסגור סך כל העובדות בקונטקסט של "מרד", הופך את הפרשנות שאכן הייתה פה מרידה לנתונה מראש עבור הקורא. משם והלאה כל קורא יקרא בכתבה ויבחן את העובדות, במסגרת התייחסות שניתן לנסחה כך: "היה מרד ביחידת 8200 - האם הוא היה מוצדק?". יתכנו קוראים אשר מראש ידחו מסגרת התייחסות זו וכאלה שיגיעו למסקנה חיובית לגבי שאלת ההצדקה, אבל רבים אחרים - במיוחד אלה שרק ידפדפו בכתבה או לא יקראו בה כלל - יישארו עם הרושם הראשוני של "מרד".
הפתיח לכתבה מסתיים כך - "דבר אחד אין בכתבה הזו: שיפוט ערכי של האירועים. את זה אנו משאירים לכל קורא, איש-איש ומצפונו." - בכך ברגמן מצטרף לאותה טעות קטגורית שמאפיינת את המגיבים בכתבה. סגן אלון לא ביצע שום "שיפוט ערכי" של הסיטואציה ופעל לפיו; הוא זיהה פקודה בלתי חוקית בעליל, לפי סימני ההיכר המובחנים ביותר שלה בחוק, ובהתאם לערכי היסוד בקוד האתי של צה"ל, כפי שניתן להיווכח מקריאה במקורות המצוטטים בתחילת הפוסט ומהעובדות שעולות - ואינן מוכחשות - מתוך הכתבה: תכנון להוציא לפועל פגיעה זדונית ומכוונת באזרחים חפים מפשע. סגן אלון, שמאופיין לאורך הכתבה שוב ושוב בתור "אדם ערכי", אומנם החזיק בבסיס הערכי על מנת להבחין באותה פקודה בלתי חוקית בעליל ולפעול בהתאם לכך, על כל המחיר שכרוך בדבר. אבל אותו "שיפוט ערכי" שהוא ביצע, היה בהתאם לערכי יסוד אוניברסאליים שנוכחים, לפחות על הנייר, גם בקוד האתי של צה"ל.
במובן זה, שוקי בלס מאתר לאטמה שוגה במיסקונספציה בכל הנוגע לניתוחו הביקורתי:
"בידיעות אחרונות לעומת זאת, הקצין מוצג כאיש ערכי, מבריק, אמיץ ושאר סופרלטיבים שלא תשמעו על צוערים שמודחים בשל אמונותיהם הדתיות או על החייל שסירב ללחוץ יד לרמטכ"ל ההתנתקות."
מבלי להיכנס לדיונים בדבר סירובי פקודה על רקע אמונתי או אידאולוגי, ובדבר תחושת הקיפוח של הציבור הדתי-לאומי בכל מה שקשור למפגנים של חיבוקי קונצנזוס מצד תקשורת המיינסטרים, חשוב להבין שאומנם אופן הצגת סגן אלון עשוי להטות את דעתם של קוראים מסוימים לטובת תמיכה במעשה שלו; אך הצד השני של המטבע הוא סירוס הדיון בדבר אי חוקיותה המובהקת של הפקודה שניתנה. במקום לדון בעובדות, מעמתים את הערכיות של סגן אלון - שרבים בציבור יגדירו אותה בתור "ערכיות שמאלנית" - עם הערכיות של דמויות מפתח בממסד הביטחוני והמדיני. בלס עושה זאת בעצמו ובאופן מפורש:
"שתבינו, שפרופ' אסא כשר, מנסח הקוד האתי של צה"ל ואדם שדעותיו רחוקות מהימין, בחן את המקרה ויצא בצורה נחרצת ביותר נגד אותו קצין סרבן."
מדוע "דעותיו הרחוקות מהימין" של פרופ' כשר רלוונטיות בהקשר לפרשה זו? האם דעותיו בנושאי ארץ ישראל השלמה, ויתור על רמת הגולן במסגרת הסכם שלום עם סוריה וכן הלאה, אמורות להשפיע על שיפוטו המעשי - מעשי, לא ערכי - בכל הנוגע לפרשה? ולגבי היותו מנסח הקוד האתי של צה"ל, שצוטט בפתיח לפוסט, תגובותיו של פרופ' כשר לפרשה בגוף הכתבה ובמכתב תגובה שבוע לאחר מכן, מעידות יותר מכל על הפער שבין נוסחים למעשים:
"בסיטואציה שהתרחשה שם, כשהוא קב"ר בבסיס מרוחק, אין לו את הסמכות המוסרית לקבוע שפקודה היא בלתי חוקית בעליל. הוא לא מכיר את כל הסיפור, לא רואה את התמונה כולה, ואין הוא יודע מה הטקטיקה הרחבה שעליה החליט הרמטכ"ל. ונניח שהוכרזה מלחמה נגד אותו גוף, מלחמה שהופכת את כל המטרות שם ללגיטימיות? מצד שני, אני מבין אותו מפני שהוא נושא באחריות חלקית לפעולה כמי שמספק חלק מהנתונים. אני בעד שיישאלו שאלות ויעלו ספקות, אבל אין לסרב פקודה ברגעים האלה. הרי גם לא מדובר על סערת קרב ואפשר לברר עניינים."
הדברים הללו מעקרים את סעיפי הקוד האתי שצוטטו בתחילת הפוסט, לצד נוסח פקודה בלתי חוקית בעליל, מכל מהותם. כפי שסגן אלון טוען בתגובה, רק המודיעין יודע מה קורה במבצעים מסוג זה. הניסוחים "אחריות חלקית"; "חלק מהנתונים", הם פשוט עיוות של תמונת המצב במקרה המדובר ובאחרים. הדרישה לראות את התמונה כולה הופכת את חובת הסירוב לבצע פקודה בלתי חוקית בעליל, לבלתי ניתנת ליישום בכל סיטואציה בפועל, מאחר ואף חייל אינו רואה את התמונה כולה. דיבורים על טקטיקה רחבה והכרזת מלחמה, מתעלמים מהעובדה הפשוטה שגם בעת מלחמה, הרג אזרחים הוא בלתי חוקי בעליל ומנוגד לערך טוהר הנשק, אותו כאמור ניסח פרופ' כשר. הרג אזרחים כחלק מטקטיקה רחבה זו פעולה של ארגון טרור, חד וחלק; והכרזת מלחמה נגד "גוף" מסוים, אינה הופכת אזרחים לחיילי אויב וטרוריסטים, רק לאור השתייכותם הנסיבתית לאותו "גוף", בין אם מדובר ברשות הפלסטינית כולה ובאזרחיה, או בארגון פת"ח ועובדיו המנהליים (האנשים שנכנסו למבנה המטרה וניצלו מהפצצה, היו עובד מנהלה ומזכירה). פרופ' כשר מצהיר שהוא בעד שאלות וספקות, כלומר הענקת הכשר מוסרי ונטול אפקטיביות לפעולות בלתי חוקיות בעליל, אבל "ברגעים האלה" - הרגעים שבהם צריכה להתקבל הכרעה האם פקודה היא בלתי חוקית בעליל או לא - "אין לסרב פקודה". המשפט האחרון על בירור עניינים ועל כך שלא מדובר בסערת קרב, ממשיך להתעלם מהעובדות בשטח - סגן אלון לא היה צריך לברר שום עניין, מאחר והנתונים היו בידיו; חובת הבירור מדוע הוטלה פקודה בלתי חוקית בעליל, במסגרת מבצע שכבר בוטל יום קודם לכן בשל נימוקים אלה - וככל הנראה חודש דרך צינורות עוקפים (ספקולציה, מה לעשות שהפרשה טויחה ולא נחקרה לעומק) - חובת בירור זו מוטלת על הגורמים שדרשו מסגן אלון לספק את המידע הנחוץ ולא לקטוע את המבצע באיבו. ולבסוף, אם לא מדובר בסערת קרב, מדוע אין לסרב פקודה ברגעים האלה? סגן אלון לא העמיד אף חייל בסכנה; הוא רק ביזבז את זמנם היקר של כמה מסוקי חיל אוויר ושל מדור יעדים בזיט"ר (זירת טרור), ככל הנראה אותו צינור צבאי תאב חיסולים שדרכו חודש המבצע.
דבריו של פרופ' כשר אכן זכו להתייחסות הבולטת מבין המגיבים הרבים (כך לפי מערכת מוסף 7 ימים), שבמקרה כולם יוצאי יחידת 8200 ומכירים את התמונה הרחבה שהיא מספקת טוב מאוד. שניים מהכותבים מתייחסים לנקודות שכבר העליתי בפסקה הקודמת, השלישי מתייחס למכלול הטענות של פרופ' כשר, האלוף במיל' אליעזר שטרן ותא"ל במיל' יאיר כהן, מפקד היחידה באותה תקופה: התפיסה השגויה לפיה חייל "מכריז" על פקודה כבלתי חוקית בעליל, או שמותר לו להימנע מכך ולבצע את הפקודה. ביצוע זה מטיל על החייל אחריות פלילית, בין אם הכריז עליה כבלתי חוקית בעליל או לא. הראשון במגיבים הוא פרופ' כשר עצמו, המבקש להבהיר כמה מעמדותיו:
"הרתעת האויב מפעילות עוינת יכולה להיות תוצאה של פעולה צבאית לסיכול הפעילות העוינת, אבל היא יכולה להיות גם המטרה של פעולה צבאית שלא לשם סיכול שום סכנה קרובה. פעולה צבאית שכל מטרתה היא הרתעה אמורה לא לפגוע בחיי אדם. 'הריגת אדם כדי לרפות את ידיהם של אחרים תהיה בגדר עוול מוסרי' - כך כתבנו האלוף עמוס ידלין ואני במסמך הדוקטרינה האתית של הלחימה בטרור, שפורסם [...] מאז שנת 2004."
פרופ' כשר לא מבהיר פה שום דבר חדש ביחס לפרשה. אפילו אם נקבל את הטענה שהפעולה הנידונה נועדה להרתיע את האויב מפעילות עוינת - ולא לספק צרכי נקמה של הממשלה ודעת הקהל - הרי שלפי מילותיו של כשר בעצמו, הפעולה הצבאית "אמורה לא לפגוע בחיי אדם". נניח בצד את הניסוח הבעייתי הזה, שמשקף את אופי לחימת צה"ל בחמש שנים האחרונות לפחות (מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה"). בפרשה המדוברת, לא היתה שום כוונה להוציא לפועל הפצצה שאמורה לא לפגוע בחיי אדם, אלא דווקא הפגיעה בחיי אדם היתה מטרתו המפורשת של המבצע. ולגבי "הריגת אדם כדי לרפות את ידיהם של אחרים תהיה בגדר עוול מוסרי" - עם כל הכבוד לדוקטרינה האתית של כשר וידלין, אפשר להסתפק בנוסח פקודה בלתי חוקית בעליל כדי לקבוע שהריגת אדם מכל סיבה שהיא, במידה ואותו אדם הוא אזרח או חייל שבוי, מנוגדת לחוק בין אם חייל אחד רואה בה עוול מוסרי וחייל אחר לא. לאחר שהציב פעם נוספת את היסודות התיאורטיים (והרעועים) לטענה הנצחית בדבר מוסריותו של צה"ל, ממשיך פרופ' כשר לשלב הפרקטיקה שבו כל ניסיון ליישם את התיאוריה מתרסק במבחן המציאות:
"פרק הקב"ר ביחידה 8200 במסגרת פעולה צבאית נמצא תמיד בין פרקי המדיניות והתכנון הקודמים לו לבין פרק הביצוע הבא אחריו. פרקי המדיניות והתכנון יכולים לכלול שיקולי מקרו ושיקולי כורח צבאי ומידתיות שהקב"ר לא מכיר אותם, בוודאי לא על בוריים. פרק הביצוע כולל שיקולי מיקרו ושיקולי מידתיות שהקב"ר לא מכיר אותם. לא ייתכן שהוא יגיע למסקנות נחרצות בדבר המבצע כולו וינקוט נגדו צעדים מעשיים על דעת עצמו."
פרופ' כשר שוב לא מחדש ומבהיר שום דבר חדש ביחס למה שכבר אמר בכתבה. לאותו "פרק המדיניות והתכנון" הוא כבר התייחס בדבריו "אין הוא יודע מה הטקטיקה הרחבה שעליה החליט הרמטכ"ל" (הכוונה במילה פרק היא ליחידה אנטומית מובחנת שמהווה חלק מגפה - ולצרכי האנלוגיה של פרופ' כשר, זרוע במובן של "זרוע צבאית"). הפירוט על "פרק הביצוע" אומנם מרחיב את דבריו הקודמים של פרופ' כשר לגבי "התמונה כולה" שאותה סגן אלון לא ראה, אבל בשורה התחתונה, הוא ממשיך לסרס את יכולת קבלת ההחלטות של החייל הנתקל בפקודה בלתי חוקית בעליל, ומשחק בנדמה לי במקום להתייחס לאי חוקיות הפקודה שניתנה: מהם שיקולי המקרו ושיקולי הכורח הצבאי שהופכים פקודה בלתי חוקית בעליל, של הפצצת אזרחים חפים מפשע, לחוקית? מהם שיקולי המידתיות מבחינת פרק הביצוע, שמצדיקים זאת? האם הפצצת המבנה המאוכלס נועדה להציל חיי אדם בהווה או בעתיד? ודאי שלא, אחרת דיווחים על צרכים בוערים אלה היו מגיעים מנציג זיט"ר הזועם בחמ"ל המבצע. בנוסף, סגן אלון לא הגיע למסקנות נחרצות על דעת עצמו - יום לפני המבצע, הוא פנה למרכז האיסוף של יחידת 8200 וקיבל הודעה שלפיה המבצע מוקפא עד לקבלת הבהרות. לא ברור על דעת מי חודש המבצע ודרך איזה צינורות עוקפים, אבל בכל הנוגע להיררכיית הפיקוד ביחידה, מסקנותיו הראשוניות של סגן אלון זכו לתמיכה פיקודית רחבה דיו, בשביל לדבוק בהחלטתו לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל בזמן אמת.
פרופ' כשר מוסיף וממשיך לברוח מהקונקרטי אל הספקולטיבי (ולא רלוונטי):
"ייתכנו שתי פעולות צבאיות המבוצעות נגד אותה מטרה, כשהאחת אמורה לא לפגוע במה שהשנייה רשאית לפגוע. הראשונה יכולה להיות נקודתית, שעה שהשנייה יכולה להיות חלק מפעילות יותר רחבה, בעלת מטרות יותר מקיפות, הצדקה יותר רחבה במונחי כורח צבאי ומגבלות פחות חמורות במונחי מידתיות."
אין ספק שניתן לאפיין אותה פעולה "ראשונה ונקודתית" גם כפעולה מהסוג השני - חלק מפעילות יותר רחבה ובעלת מטרות יותר מקיפות - שהרי התכנון להפציץ מבנה של הפת"ח בחאן-יונס המשיך שרשרת של פעילות תגמול נגד הרשות הפלסטינית, שמטרתה הייתה למוטט את הרשות. אך מהו אותו כורח צבאי המצדיק הריגת אזרחים חפים מפשע? מהי המידתיות המאפשרת זאת, מידה כנגד מידה של הרג אזרחים כנגד הרג אזרחים? מדינה דמוקרטית אינה יכולה להסתמך על מידתיות שכזו בתור הצדקה, גם לא בעת מלחמה (שכאמור לא הוכרזה באופן רשמי על הרשות הפלסטינית), אלא אם אותה מדינה רוצה לשאת בתואר מדינת טרור.
פסקת הסיום במכתבו של פרופ' כשר מסכמת היטב את אופן טאטוא הפרשה, כפי שטען גם סגן אלון בכתבה:
"טוב עשה (הקב"ר) ככל שהעלה לדיון עם מפקדיו את הסוגיות הערכיות שבפעילותו וטוב עשו מפקדיו שנתנו לפרשה טיפול פיקודי, ברמה האתית העמוקה, ולא טיפול משפטי, ברמה המשמעתית והשטחית."
שוב החייל שמסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל עושה זאת מתוך "סוגיות ערכיות" ולא מתוך ציות לחוק; אותו חוק שהיה עומד במרכז הבמה של טיפול משפטי, במידה והיה נערך. במילותיו של סגן אלון: "העמדה שלי לדין הייתה מחייבת לברר אם הפקודה הייתה בלתי חוקית בעליל. יש סיבה טובה לכך שאף תחקיר לא התייחס לשאלה הזו אפילו במילה. המשמעות של קביעה כזאת הייתה שסדרת קצינים בכירים מאוד, מהמטכ"ל ומטה, היו מוצאים את עצמם לפתע חתומים על פקודה בלתי חוקית בעליל, מה שלכל הפחות היה מסיים את הקריירות שלהם ובאופן תיאורטי גם עלול להושיב אותם בכלא צבאי". זו אם כך, "הרמה המשמעתית והשטחית" שטיפול משפטי היה מעניק לפרשה, לעומת "הרמה האתית והעמוקה" שהוענקה באמצעות טיפול פיקודי - הדחת סגן אלון מתפקידו כקב"ר. כדברי תא"ל במיל' יאיר כהן, מפקד היחידה בזמן הפרשה: "בראייתי, אין עונש קשה יותר לאיש סיגינט מאשר ליטול ממנו את הזכות להיות איש סיגינט". אכן רמה אתית ועמוקה.
אותו יאיר כהן טוען שאם סגן אלון היה פונה אליו בזמן אמת, כפי שהזמין את חיילי היחידה לעשות עם כניסתו לתפקיד, הוא היה "מעביר את המידע הרלוונטי ובמקביל מרעיש עולמות כדי שהוא יובהר ברמה הגבוהה ביותר בצה"ל, גם אם זו לא הייתה עמדתי המקצועית או הערכית". שוב דיבורים על "עמדה ערכית" ביחס לפקודה בלתי חוקית בעליל. ניתן לפקפק באפקטיביות של הדיווח לכהן, לאור דבריו הבאים: "חוקיות הפקודה והרלוונטיות שלה ליעד המבצע נבדקו לפני ההחלטה היטב בידי כל הדרגים בצה"ל, כולל המשפטיים, וגם בדיעבד לאחר התפוצצות הפרשה, והיא נמצאה חוקית לחלוטין. ברם, דעתם איננה תורה מסיני". כמו תמיד צה"ל בודק את עצמו, מכשיר את עצמו באמצעים משפטיים ובסוף אף מבקר את עצמו, באמצעות תחקירים פנימיים על חשבון בירור משפטי נוקב. שוב המימד הסובייקטיבי - "דעתם" של "כל הדרגים בצה"ל, כולל המשפטיים" מול "תפישתו הסובייקטיבית והערכית של אלון"; ושוב התעלמות מכך שבין כל אותן דעות, ישנה "תורה מסיני" בכל הנוגע לפקודה של הפצצת חפים מפשע - החוק.
הסיבה שאני מתייחס לאי חוקיות הפקודה בלבד ולא לסוגיות מוסריות שעולות מן הפרשה, נובעת מכך שטיפול הפוך ומעוות כבר הוענק לה ע"י מגיבים אחרים. שוב מתוך דבריו של שוקי בלס באתר לאטמה: "ועוד פרט שלא זוכה להרבה תשומת לב בכתבה, הוא ששעת הגג של המבצע נקבעה לפי שעת הצלצול של בית הספר הסמוך שלא יפגעו תלמידים, שיקול שסביר להניח שלא קיים בכלל באף צבא נורמלי הנתון במלחמה". ובכן, פרט זה מוזכר פעמיים במהלך הכתבה, בהקשריו הרלוונטיים (לחץ הזמן שהיה להוציא את הפקודה לפועל בזמן). הכתבה לא עוסקת בשיקול אלמנטרי עוד יותר מאי הריגת אזרחים - אי הריגת ילדים - אשר בלס משום מה מניח שאינו קיים באף צבא נורמלי הנתון במלחמה (ולהזכירכם שלא הוכרזה בפועל מלחמה נגד הרשות הפלסטינית, לא שהכרזה כזו מצדיקה הרג אזרחים וילדים). הטקסט של בלס מדגים את הצורך בהגנת החוק על ערכי מוסר אוניברסאליים, בכדי לשמור מפני ניצול השיח המוסרי למטרות אינסטרומנטליות (משהו כמו: אנחנו בסדר גמור וצודקים, כי אנחנו פועלים בצורה מוסרית). עוד אחד שמדגים מוסריות אינסטרומנטלית מהי, הוא הרמטכ"ל באותה תקופה, בוגי יעלון:
"זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו מטעמים מוסריים-מצפוניים נכנס לדילמה. בעניין הסיכול הממוקד, הגדרתי בכל התפקידים שבהם הייתי צריך לאשר פעולות כאלה, שלא אתן פקודה ולא אאשר תוכנית שאחריה לא אוכל להסתכל במראה, קודם כל מבחינה מוסרית. כל השיקולים האחרים הם אחר כך. ומבחינתי, כל נושא הסיכול הממוקד הוא מוסרי 'באבו-אבואה', כשאתה מסתכל על איך פעלנו, כמה מכשלות ומבחנים ושאלות ודילמות העלינו."
אבל בפעם המאה, פקודה בלתי חוקית בעליל אינה נקבעת לפי טעמיו המוסריים-מצפוניים של סגן אלון מחד, ולפי יכולתו של יעלון להביט במראה מאידך. "קודם כל מבחינה מוסרית"? קודם כל מבחינה חוקית, בוגי. החוק קובע שהריגת אזרחים היא בלתי חוקית בעליל, או "באבו-אבואה" אם להשתמש בתרגומו של בוגי למינוח הארכאי "בעליל". לא ברור כמה מכשלות, מבחנים, שאלות ודילמות העלו בוגי ושות', אם כל אלה מאפשרות לו לדבר על הפצצה בלתי-סלקטיבית על הבניין, עם כניסתו של האדם הראשון לתוכו, בתור "סיכול ממוקד" - זה נשמע כמו חוסר מיקוד מוחלט, אלא אם הכוונה בממוקד היא "להרוג ערבי וגמרנו". ברגמן מנסה להקשות על יעלון עם שאלה בנוגע להרג אנשים שאינם קשורים ללחימה, ומקבל תשובה טיפוסית של גנרל-פוליטיקאי:
"בוא נניח שאנחנו נלחמים מול הצבא הסורי, אז מה? נשאל את עצמנו בכל פעם לפני שנתקוף האם החייל הספציפי הזה ירה עלינו או לא? [...] אתה לא שואל את עצמך אם החייל שאייש באותה שעה את התחנה הוא זה שפעל נגדך. הוא חייל בצבא הסורי ואני פוגע בו. זה לגיטימי."
יעלון עורך כאן אנלוגיה בעייתית מלכתחילה - בין "הצבא הסורי" לרשות הפלשתינית, שאמורה להיות מקבילה לממשלת סוריה. הבעיה היא שאת מקומו של החייל הסורי-ולא-ספציפי, תופס באנלוגיה האזרח הפלשתיני-ולא-ספציפי:
"כשיש מלחמה בטרור, מה הדבר הזה שעומד מולך? האם לא לגיטימי לפגוע בכל אחד שמחובר לדבר הזה? בלי לשאול שאלות, האם המישהו הספציפי הזה הוא פצצה מתקתקת או לא. מבחינה מוסרית אם אתה מכריז עכשיו על הרשות כאויב ואתה תוקף את תחנת המשטרה שלה ואת המשרדים שלה וכו', מה זה בלתי חוקי?"
אז ככה: במלחמה בטרור, "הדבר הזה שעומד מולך" הוא כל טרוריסט מוכח ומי שמעורבותו בפעילות טרור הוכחה גם כן. לא לגיטימי לפגוע בכל אחד שמחובר "לדבר הזה", במידה ואותו חיבור הוא נסיבתי ואינו מהווה קשר למעורבות בפעילות טרור; לא לגיטימי, לא חוקי ולא מוסרי לפגוע באזרחים חפים מפשע, רק בגלל שהם עובדי הרשות הפלסטינית שהוכרזה או לא הוכרזה כאויב. "פצצה מתקתקת או לא", זו אבחנה המתייחסת לטרוריסטים ומי שמעורבים בטרור, כלומר האם לגיטימי לחסל אותם רק כשהם נחשבים לפצצה מתקתקת - לקראת הוצאה לפועל של פעולת טרור - או גם כשאין התרעה על כך; ובהקשר זה יש לזכור כי שיטת החיסולים לכשעצמה היא מדרון חלקלק של הוצאה להורג ללא דין ומשפט. דבריו של יעלון מהווים הדגמה מובחנת לתהומות שאליהם ניתן להתדרדר בגלל מדרון זה - התדרדרות "בלי לשאול שאלות" במילותיו, סתירה מובהקת לאותן מכשלות, מבחנים, שאלות ודילמות שעליהם דיבר יעלון רק בתשובתו הקודמת.
משמעת - החייל יפעל כמיטב יכולתו לביצוע מלא ומוצלח של הנדרש ממנו עפ"י הפקודות ועל פי רוחן. החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי - חוקיות בעליל.
(מתוך הקוד האתי של צה"ל, http://dover.idf.il/IDF/About/Purpose/Code_Of_Ethics.htm)
סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" - מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת - זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו (ביד"צ מר3/57/ תובע צבאי נ' רס"ן מלינקי ואח', פס"מ יז 90, בעמ' 214-213).
(מתוך פסק דינו של השופט בנימין הלוי, במשפטם של מבצעי הטבח בכפר קאסם, 1957)
כתבת השער של "7 ימים" משישי האחרון, 9.9.11, סיפקה הזדמנות לבחינה מחודשת, ביקורתית ומפוכחת, של פרשת "המרד ב-8200". הכתבה לא זכתה להתייחסות משמעותית ברחבי הרשת והבלוגוספירה - אולי לאור פער השנים שחלפו מאז, והפער שנוצר בתודעה הציבורית הודות לאותו מדרון חלקלק של מדיניות החיסולים בשטחים הכבושים. בפוסט זה אנסה לערוך קריאה ביקורתית בכתבה, על העובדות שנמסרות בה, העדויות והטיעונים של הצדדים בעניין, ועל מסגור קונטקסט הקריאה בכתבה ע"י שימוש בטכניקות עריכה; ותוך כדי התייחסות לתגובות הצדדים המעורבים בפרשה, שהובאו בגוף הכתבה, שבוע לאחר פרסומה (מכתבו של פרופסור אסא כשר למערכת העיתון) ותגובת אתר לאטמה לכתבה.
כבר בשער המוסף אנחנו נתקלים בטייטל הראשי של הכתבה, שילווה אותה לאורך כל הטקסט - "המרד ב-8200". אומנם כותרת הכתבה בפועל היא "ביום של ההפצצה", אבל תיוג הפרשה כמרד נמשך בטיזר שמתחת לכותרת הנ"ל: המילים "עכשיו נחשף הסיפור המלא על המרד ב-8200" מופיעות בסיום הטיזר ובאותיות מודגשות. על מקור התווית "מרד" אנחנו למדים בסיום הפסקה השנייה - זהו "הכינוי שדבק בפרשה מאז" (ימי הדלפתה, בזרזיפי מידע דלילים, בתחילת שנת 2003). האם אכן היה מרד ביחידת 8200? לפי ניתוח אובייקטיבי של העובדות העולות מהטקסט - לחלוטין לא. היה שם סירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל, להפציץ ביודעין ובזדון מבנה המאוכלס באזרחים חפים מפשע, פעולה שבכל סיטואציה אחרת הייתה מכונה בשם "פעולת טרור". קצינים אחרים ביחידה, כולל כאלה מדרג פיקודי גבוה יותר, צידדו בדיעבד בסירוב הפקודה של גיבור הפרשה, סגן אלון (שם בדוי). מדוע אם כך לדבוק באותו כינוי, שכבר הספיק להישכח מהתודעה הציבורית? התשובה המיידית והקלה היא שזה נוח, סנסציוני ומוכר עיתונים. אבל באותה מידה ניתן היה להבליט את אי-חוקיותו של אותו מבצע הפצצה בלתי סלקטיבית שסוכל ונסקר בכתבה. זהו למעשה הסיפור האמיתי מאחורי הפרשה, אז ועכשיו. הכתבה חושפת את הסיפור הזה ובכך הכתב רונן ברגמן מבצע עבודה עיתונאית חשובה. אלא שמסגור סך כל העובדות בקונטקסט של "מרד", הופך את הפרשנות שאכן הייתה פה מרידה לנתונה מראש עבור הקורא. משם והלאה כל קורא יקרא בכתבה ויבחן את העובדות, במסגרת התייחסות שניתן לנסחה כך: "היה מרד ביחידת 8200 - האם הוא היה מוצדק?". יתכנו קוראים אשר מראש ידחו מסגרת התייחסות זו וכאלה שיגיעו למסקנה חיובית לגבי שאלת ההצדקה, אבל רבים אחרים - במיוחד אלה שרק ידפדפו בכתבה או לא יקראו בה כלל - יישארו עם הרושם הראשוני של "מרד".
הפתיח לכתבה מסתיים כך - "דבר אחד אין בכתבה הזו: שיפוט ערכי של האירועים. את זה אנו משאירים לכל קורא, איש-איש ומצפונו." - בכך ברגמן מצטרף לאותה טעות קטגורית שמאפיינת את המגיבים בכתבה. סגן אלון לא ביצע שום "שיפוט ערכי" של הסיטואציה ופעל לפיו; הוא זיהה פקודה בלתי חוקית בעליל, לפי סימני ההיכר המובחנים ביותר שלה בחוק, ובהתאם לערכי היסוד בקוד האתי של צה"ל, כפי שניתן להיווכח מקריאה במקורות המצוטטים בתחילת הפוסט ומהעובדות שעולות - ואינן מוכחשות - מתוך הכתבה: תכנון להוציא לפועל פגיעה זדונית ומכוונת באזרחים חפים מפשע. סגן אלון, שמאופיין לאורך הכתבה שוב ושוב בתור "אדם ערכי", אומנם החזיק בבסיס הערכי על מנת להבחין באותה פקודה בלתי חוקית בעליל ולפעול בהתאם לכך, על כל המחיר שכרוך בדבר. אבל אותו "שיפוט ערכי" שהוא ביצע, היה בהתאם לערכי יסוד אוניברסאליים שנוכחים, לפחות על הנייר, גם בקוד האתי של צה"ל.
במובן זה, שוקי בלס מאתר לאטמה שוגה במיסקונספציה בכל הנוגע לניתוחו הביקורתי:
"בידיעות אחרונות לעומת זאת, הקצין מוצג כאיש ערכי, מבריק, אמיץ ושאר סופרלטיבים שלא תשמעו על צוערים שמודחים בשל אמונותיהם הדתיות או על החייל שסירב ללחוץ יד לרמטכ"ל ההתנתקות."
מבלי להיכנס לדיונים בדבר סירובי פקודה על רקע אמונתי או אידאולוגי, ובדבר תחושת הקיפוח של הציבור הדתי-לאומי בכל מה שקשור למפגנים של חיבוקי קונצנזוס מצד תקשורת המיינסטרים, חשוב להבין שאומנם אופן הצגת סגן אלון עשוי להטות את דעתם של קוראים מסוימים לטובת תמיכה במעשה שלו; אך הצד השני של המטבע הוא סירוס הדיון בדבר אי חוקיותה המובהקת של הפקודה שניתנה. במקום לדון בעובדות, מעמתים את הערכיות של סגן אלון - שרבים בציבור יגדירו אותה בתור "ערכיות שמאלנית" - עם הערכיות של דמויות מפתח בממסד הביטחוני והמדיני. בלס עושה זאת בעצמו ובאופן מפורש:
"שתבינו, שפרופ' אסא כשר, מנסח הקוד האתי של צה"ל ואדם שדעותיו רחוקות מהימין, בחן את המקרה ויצא בצורה נחרצת ביותר נגד אותו קצין סרבן."
מדוע "דעותיו הרחוקות מהימין" של פרופ' כשר רלוונטיות בהקשר לפרשה זו? האם דעותיו בנושאי ארץ ישראל השלמה, ויתור על רמת הגולן במסגרת הסכם שלום עם סוריה וכן הלאה, אמורות להשפיע על שיפוטו המעשי - מעשי, לא ערכי - בכל הנוגע לפרשה? ולגבי היותו מנסח הקוד האתי של צה"ל, שצוטט בפתיח לפוסט, תגובותיו של פרופ' כשר לפרשה בגוף הכתבה ובמכתב תגובה שבוע לאחר מכן, מעידות יותר מכל על הפער שבין נוסחים למעשים:
"בסיטואציה שהתרחשה שם, כשהוא קב"ר בבסיס מרוחק, אין לו את הסמכות המוסרית לקבוע שפקודה היא בלתי חוקית בעליל. הוא לא מכיר את כל הסיפור, לא רואה את התמונה כולה, ואין הוא יודע מה הטקטיקה הרחבה שעליה החליט הרמטכ"ל. ונניח שהוכרזה מלחמה נגד אותו גוף, מלחמה שהופכת את כל המטרות שם ללגיטימיות? מצד שני, אני מבין אותו מפני שהוא נושא באחריות חלקית לפעולה כמי שמספק חלק מהנתונים. אני בעד שיישאלו שאלות ויעלו ספקות, אבל אין לסרב פקודה ברגעים האלה. הרי גם לא מדובר על סערת קרב ואפשר לברר עניינים."
הדברים הללו מעקרים את סעיפי הקוד האתי שצוטטו בתחילת הפוסט, לצד נוסח פקודה בלתי חוקית בעליל, מכל מהותם. כפי שסגן אלון טוען בתגובה, רק המודיעין יודע מה קורה במבצעים מסוג זה. הניסוחים "אחריות חלקית"; "חלק מהנתונים", הם פשוט עיוות של תמונת המצב במקרה המדובר ובאחרים. הדרישה לראות את התמונה כולה הופכת את חובת הסירוב לבצע פקודה בלתי חוקית בעליל, לבלתי ניתנת ליישום בכל סיטואציה בפועל, מאחר ואף חייל אינו רואה את התמונה כולה. דיבורים על טקטיקה רחבה והכרזת מלחמה, מתעלמים מהעובדה הפשוטה שגם בעת מלחמה, הרג אזרחים הוא בלתי חוקי בעליל ומנוגד לערך טוהר הנשק, אותו כאמור ניסח פרופ' כשר. הרג אזרחים כחלק מטקטיקה רחבה זו פעולה של ארגון טרור, חד וחלק; והכרזת מלחמה נגד "גוף" מסוים, אינה הופכת אזרחים לחיילי אויב וטרוריסטים, רק לאור השתייכותם הנסיבתית לאותו "גוף", בין אם מדובר ברשות הפלסטינית כולה ובאזרחיה, או בארגון פת"ח ועובדיו המנהליים (האנשים שנכנסו למבנה המטרה וניצלו מהפצצה, היו עובד מנהלה ומזכירה). פרופ' כשר מצהיר שהוא בעד שאלות וספקות, כלומר הענקת הכשר מוסרי ונטול אפקטיביות לפעולות בלתי חוקיות בעליל, אבל "ברגעים האלה" - הרגעים שבהם צריכה להתקבל הכרעה האם פקודה היא בלתי חוקית בעליל או לא - "אין לסרב פקודה". המשפט האחרון על בירור עניינים ועל כך שלא מדובר בסערת קרב, ממשיך להתעלם מהעובדות בשטח - סגן אלון לא היה צריך לברר שום עניין, מאחר והנתונים היו בידיו; חובת הבירור מדוע הוטלה פקודה בלתי חוקית בעליל, במסגרת מבצע שכבר בוטל יום קודם לכן בשל נימוקים אלה - וככל הנראה חודש דרך צינורות עוקפים (ספקולציה, מה לעשות שהפרשה טויחה ולא נחקרה לעומק) - חובת בירור זו מוטלת על הגורמים שדרשו מסגן אלון לספק את המידע הנחוץ ולא לקטוע את המבצע באיבו. ולבסוף, אם לא מדובר בסערת קרב, מדוע אין לסרב פקודה ברגעים האלה? סגן אלון לא העמיד אף חייל בסכנה; הוא רק ביזבז את זמנם היקר של כמה מסוקי חיל אוויר ושל מדור יעדים בזיט"ר (זירת טרור), ככל הנראה אותו צינור צבאי תאב חיסולים שדרכו חודש המבצע.
דבריו של פרופ' כשר אכן זכו להתייחסות הבולטת מבין המגיבים הרבים (כך לפי מערכת מוסף 7 ימים), שבמקרה כולם יוצאי יחידת 8200 ומכירים את התמונה הרחבה שהיא מספקת טוב מאוד. שניים מהכותבים מתייחסים לנקודות שכבר העליתי בפסקה הקודמת, השלישי מתייחס למכלול הטענות של פרופ' כשר, האלוף במיל' אליעזר שטרן ותא"ל במיל' יאיר כהן, מפקד היחידה באותה תקופה: התפיסה השגויה לפיה חייל "מכריז" על פקודה כבלתי חוקית בעליל, או שמותר לו להימנע מכך ולבצע את הפקודה. ביצוע זה מטיל על החייל אחריות פלילית, בין אם הכריז עליה כבלתי חוקית בעליל או לא. הראשון במגיבים הוא פרופ' כשר עצמו, המבקש להבהיר כמה מעמדותיו:
"הרתעת האויב מפעילות עוינת יכולה להיות תוצאה של פעולה צבאית לסיכול הפעילות העוינת, אבל היא יכולה להיות גם המטרה של פעולה צבאית שלא לשם סיכול שום סכנה קרובה. פעולה צבאית שכל מטרתה היא הרתעה אמורה לא לפגוע בחיי אדם. 'הריגת אדם כדי לרפות את ידיהם של אחרים תהיה בגדר עוול מוסרי' - כך כתבנו האלוף עמוס ידלין ואני במסמך הדוקטרינה האתית של הלחימה בטרור, שפורסם [...] מאז שנת 2004."
פרופ' כשר לא מבהיר פה שום דבר חדש ביחס לפרשה. אפילו אם נקבל את הטענה שהפעולה הנידונה נועדה להרתיע את האויב מפעילות עוינת - ולא לספק צרכי נקמה של הממשלה ודעת הקהל - הרי שלפי מילותיו של כשר בעצמו, הפעולה הצבאית "אמורה לא לפגוע בחיי אדם". נניח בצד את הניסוח הבעייתי הזה, שמשקף את אופי לחימת צה"ל בחמש שנים האחרונות לפחות (מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה"). בפרשה המדוברת, לא היתה שום כוונה להוציא לפועל הפצצה שאמורה לא לפגוע בחיי אדם, אלא דווקא הפגיעה בחיי אדם היתה מטרתו המפורשת של המבצע. ולגבי "הריגת אדם כדי לרפות את ידיהם של אחרים תהיה בגדר עוול מוסרי" - עם כל הכבוד לדוקטרינה האתית של כשר וידלין, אפשר להסתפק בנוסח פקודה בלתי חוקית בעליל כדי לקבוע שהריגת אדם מכל סיבה שהיא, במידה ואותו אדם הוא אזרח או חייל שבוי, מנוגדת לחוק בין אם חייל אחד רואה בה עוול מוסרי וחייל אחר לא. לאחר שהציב פעם נוספת את היסודות התיאורטיים (והרעועים) לטענה הנצחית בדבר מוסריותו של צה"ל, ממשיך פרופ' כשר לשלב הפרקטיקה שבו כל ניסיון ליישם את התיאוריה מתרסק במבחן המציאות:
"פרק הקב"ר ביחידה 8200 במסגרת פעולה צבאית נמצא תמיד בין פרקי המדיניות והתכנון הקודמים לו לבין פרק הביצוע הבא אחריו. פרקי המדיניות והתכנון יכולים לכלול שיקולי מקרו ושיקולי כורח צבאי ומידתיות שהקב"ר לא מכיר אותם, בוודאי לא על בוריים. פרק הביצוע כולל שיקולי מיקרו ושיקולי מידתיות שהקב"ר לא מכיר אותם. לא ייתכן שהוא יגיע למסקנות נחרצות בדבר המבצע כולו וינקוט נגדו צעדים מעשיים על דעת עצמו."
פרופ' כשר שוב לא מחדש ומבהיר שום דבר חדש ביחס למה שכבר אמר בכתבה. לאותו "פרק המדיניות והתכנון" הוא כבר התייחס בדבריו "אין הוא יודע מה הטקטיקה הרחבה שעליה החליט הרמטכ"ל" (הכוונה במילה פרק היא ליחידה אנטומית מובחנת שמהווה חלק מגפה - ולצרכי האנלוגיה של פרופ' כשר, זרוע במובן של "זרוע צבאית"). הפירוט על "פרק הביצוע" אומנם מרחיב את דבריו הקודמים של פרופ' כשר לגבי "התמונה כולה" שאותה סגן אלון לא ראה, אבל בשורה התחתונה, הוא ממשיך לסרס את יכולת קבלת ההחלטות של החייל הנתקל בפקודה בלתי חוקית בעליל, ומשחק בנדמה לי במקום להתייחס לאי חוקיות הפקודה שניתנה: מהם שיקולי המקרו ושיקולי הכורח הצבאי שהופכים פקודה בלתי חוקית בעליל, של הפצצת אזרחים חפים מפשע, לחוקית? מהם שיקולי המידתיות מבחינת פרק הביצוע, שמצדיקים זאת? האם הפצצת המבנה המאוכלס נועדה להציל חיי אדם בהווה או בעתיד? ודאי שלא, אחרת דיווחים על צרכים בוערים אלה היו מגיעים מנציג זיט"ר הזועם בחמ"ל המבצע. בנוסף, סגן אלון לא הגיע למסקנות נחרצות על דעת עצמו - יום לפני המבצע, הוא פנה למרכז האיסוף של יחידת 8200 וקיבל הודעה שלפיה המבצע מוקפא עד לקבלת הבהרות. לא ברור על דעת מי חודש המבצע ודרך איזה צינורות עוקפים, אבל בכל הנוגע להיררכיית הפיקוד ביחידה, מסקנותיו הראשוניות של סגן אלון זכו לתמיכה פיקודית רחבה דיו, בשביל לדבוק בהחלטתו לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל בזמן אמת.
פרופ' כשר מוסיף וממשיך לברוח מהקונקרטי אל הספקולטיבי (ולא רלוונטי):
"ייתכנו שתי פעולות צבאיות המבוצעות נגד אותה מטרה, כשהאחת אמורה לא לפגוע במה שהשנייה רשאית לפגוע. הראשונה יכולה להיות נקודתית, שעה שהשנייה יכולה להיות חלק מפעילות יותר רחבה, בעלת מטרות יותר מקיפות, הצדקה יותר רחבה במונחי כורח צבאי ומגבלות פחות חמורות במונחי מידתיות."
אין ספק שניתן לאפיין אותה פעולה "ראשונה ונקודתית" גם כפעולה מהסוג השני - חלק מפעילות יותר רחבה ובעלת מטרות יותר מקיפות - שהרי התכנון להפציץ מבנה של הפת"ח בחאן-יונס המשיך שרשרת של פעילות תגמול נגד הרשות הפלסטינית, שמטרתה הייתה למוטט את הרשות. אך מהו אותו כורח צבאי המצדיק הריגת אזרחים חפים מפשע? מהי המידתיות המאפשרת זאת, מידה כנגד מידה של הרג אזרחים כנגד הרג אזרחים? מדינה דמוקרטית אינה יכולה להסתמך על מידתיות שכזו בתור הצדקה, גם לא בעת מלחמה (שכאמור לא הוכרזה באופן רשמי על הרשות הפלסטינית), אלא אם אותה מדינה רוצה לשאת בתואר מדינת טרור.
פסקת הסיום במכתבו של פרופ' כשר מסכמת היטב את אופן טאטוא הפרשה, כפי שטען גם סגן אלון בכתבה:
"טוב עשה (הקב"ר) ככל שהעלה לדיון עם מפקדיו את הסוגיות הערכיות שבפעילותו וטוב עשו מפקדיו שנתנו לפרשה טיפול פיקודי, ברמה האתית העמוקה, ולא טיפול משפטי, ברמה המשמעתית והשטחית."
שוב החייל שמסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל עושה זאת מתוך "סוגיות ערכיות" ולא מתוך ציות לחוק; אותו חוק שהיה עומד במרכז הבמה של טיפול משפטי, במידה והיה נערך. במילותיו של סגן אלון: "העמדה שלי לדין הייתה מחייבת לברר אם הפקודה הייתה בלתי חוקית בעליל. יש סיבה טובה לכך שאף תחקיר לא התייחס לשאלה הזו אפילו במילה. המשמעות של קביעה כזאת הייתה שסדרת קצינים בכירים מאוד, מהמטכ"ל ומטה, היו מוצאים את עצמם לפתע חתומים על פקודה בלתי חוקית בעליל, מה שלכל הפחות היה מסיים את הקריירות שלהם ובאופן תיאורטי גם עלול להושיב אותם בכלא צבאי". זו אם כך, "הרמה המשמעתית והשטחית" שטיפול משפטי היה מעניק לפרשה, לעומת "הרמה האתית והעמוקה" שהוענקה באמצעות טיפול פיקודי - הדחת סגן אלון מתפקידו כקב"ר. כדברי תא"ל במיל' יאיר כהן, מפקד היחידה בזמן הפרשה: "בראייתי, אין עונש קשה יותר לאיש סיגינט מאשר ליטול ממנו את הזכות להיות איש סיגינט". אכן רמה אתית ועמוקה.
אותו יאיר כהן טוען שאם סגן אלון היה פונה אליו בזמן אמת, כפי שהזמין את חיילי היחידה לעשות עם כניסתו לתפקיד, הוא היה "מעביר את המידע הרלוונטי ובמקביל מרעיש עולמות כדי שהוא יובהר ברמה הגבוהה ביותר בצה"ל, גם אם זו לא הייתה עמדתי המקצועית או הערכית". שוב דיבורים על "עמדה ערכית" ביחס לפקודה בלתי חוקית בעליל. ניתן לפקפק באפקטיביות של הדיווח לכהן, לאור דבריו הבאים: "חוקיות הפקודה והרלוונטיות שלה ליעד המבצע נבדקו לפני ההחלטה היטב בידי כל הדרגים בצה"ל, כולל המשפטיים, וגם בדיעבד לאחר התפוצצות הפרשה, והיא נמצאה חוקית לחלוטין. ברם, דעתם איננה תורה מסיני". כמו תמיד צה"ל בודק את עצמו, מכשיר את עצמו באמצעים משפטיים ובסוף אף מבקר את עצמו, באמצעות תחקירים פנימיים על חשבון בירור משפטי נוקב. שוב המימד הסובייקטיבי - "דעתם" של "כל הדרגים בצה"ל, כולל המשפטיים" מול "תפישתו הסובייקטיבית והערכית של אלון"; ושוב התעלמות מכך שבין כל אותן דעות, ישנה "תורה מסיני" בכל הנוגע לפקודה של הפצצת חפים מפשע - החוק.
הסיבה שאני מתייחס לאי חוקיות הפקודה בלבד ולא לסוגיות מוסריות שעולות מן הפרשה, נובעת מכך שטיפול הפוך ומעוות כבר הוענק לה ע"י מגיבים אחרים. שוב מתוך דבריו של שוקי בלס באתר לאטמה: "ועוד פרט שלא זוכה להרבה תשומת לב בכתבה, הוא ששעת הגג של המבצע נקבעה לפי שעת הצלצול של בית הספר הסמוך שלא יפגעו תלמידים, שיקול שסביר להניח שלא קיים בכלל באף צבא נורמלי הנתון במלחמה". ובכן, פרט זה מוזכר פעמיים במהלך הכתבה, בהקשריו הרלוונטיים (לחץ הזמן שהיה להוציא את הפקודה לפועל בזמן). הכתבה לא עוסקת בשיקול אלמנטרי עוד יותר מאי הריגת אזרחים - אי הריגת ילדים - אשר בלס משום מה מניח שאינו קיים באף צבא נורמלי הנתון במלחמה (ולהזכירכם שלא הוכרזה בפועל מלחמה נגד הרשות הפלסטינית, לא שהכרזה כזו מצדיקה הרג אזרחים וילדים). הטקסט של בלס מדגים את הצורך בהגנת החוק על ערכי מוסר אוניברסאליים, בכדי לשמור מפני ניצול השיח המוסרי למטרות אינסטרומנטליות (משהו כמו: אנחנו בסדר גמור וצודקים, כי אנחנו פועלים בצורה מוסרית). עוד אחד שמדגים מוסריות אינסטרומנטלית מהי, הוא הרמטכ"ל באותה תקופה, בוגי יעלון:
"זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו מטעמים מוסריים-מצפוניים נכנס לדילמה. בעניין הסיכול הממוקד, הגדרתי בכל התפקידים שבהם הייתי צריך לאשר פעולות כאלה, שלא אתן פקודה ולא אאשר תוכנית שאחריה לא אוכל להסתכל במראה, קודם כל מבחינה מוסרית. כל השיקולים האחרים הם אחר כך. ומבחינתי, כל נושא הסיכול הממוקד הוא מוסרי 'באבו-אבואה', כשאתה מסתכל על איך פעלנו, כמה מכשלות ומבחנים ושאלות ודילמות העלינו."
אבל בפעם המאה, פקודה בלתי חוקית בעליל אינה נקבעת לפי טעמיו המוסריים-מצפוניים של סגן אלון מחד, ולפי יכולתו של יעלון להביט במראה מאידך. "קודם כל מבחינה מוסרית"? קודם כל מבחינה חוקית, בוגי. החוק קובע שהריגת אזרחים היא בלתי חוקית בעליל, או "באבו-אבואה" אם להשתמש בתרגומו של בוגי למינוח הארכאי "בעליל". לא ברור כמה מכשלות, מבחנים, שאלות ודילמות העלו בוגי ושות', אם כל אלה מאפשרות לו לדבר על הפצצה בלתי-סלקטיבית על הבניין, עם כניסתו של האדם הראשון לתוכו, בתור "סיכול ממוקד" - זה נשמע כמו חוסר מיקוד מוחלט, אלא אם הכוונה בממוקד היא "להרוג ערבי וגמרנו". ברגמן מנסה להקשות על יעלון עם שאלה בנוגע להרג אנשים שאינם קשורים ללחימה, ומקבל תשובה טיפוסית של גנרל-פוליטיקאי:
"בוא נניח שאנחנו נלחמים מול הצבא הסורי, אז מה? נשאל את עצמנו בכל פעם לפני שנתקוף האם החייל הספציפי הזה ירה עלינו או לא? [...] אתה לא שואל את עצמך אם החייל שאייש באותה שעה את התחנה הוא זה שפעל נגדך. הוא חייל בצבא הסורי ואני פוגע בו. זה לגיטימי."
יעלון עורך כאן אנלוגיה בעייתית מלכתחילה - בין "הצבא הסורי" לרשות הפלשתינית, שאמורה להיות מקבילה לממשלת סוריה. הבעיה היא שאת מקומו של החייל הסורי-ולא-ספציפי, תופס באנלוגיה האזרח הפלשתיני-ולא-ספציפי:
"כשיש מלחמה בטרור, מה הדבר הזה שעומד מולך? האם לא לגיטימי לפגוע בכל אחד שמחובר לדבר הזה? בלי לשאול שאלות, האם המישהו הספציפי הזה הוא פצצה מתקתקת או לא. מבחינה מוסרית אם אתה מכריז עכשיו על הרשות כאויב ואתה תוקף את תחנת המשטרה שלה ואת המשרדים שלה וכו', מה זה בלתי חוקי?"
אז ככה: במלחמה בטרור, "הדבר הזה שעומד מולך" הוא כל טרוריסט מוכח ומי שמעורבותו בפעילות טרור הוכחה גם כן. לא לגיטימי לפגוע בכל אחד שמחובר "לדבר הזה", במידה ואותו חיבור הוא נסיבתי ואינו מהווה קשר למעורבות בפעילות טרור; לא לגיטימי, לא חוקי ולא מוסרי לפגוע באזרחים חפים מפשע, רק בגלל שהם עובדי הרשות הפלסטינית שהוכרזה או לא הוכרזה כאויב. "פצצה מתקתקת או לא", זו אבחנה המתייחסת לטרוריסטים ומי שמעורבים בטרור, כלומר האם לגיטימי לחסל אותם רק כשהם נחשבים לפצצה מתקתקת - לקראת הוצאה לפועל של פעולת טרור - או גם כשאין התרעה על כך; ובהקשר זה יש לזכור כי שיטת החיסולים לכשעצמה היא מדרון חלקלק של הוצאה להורג ללא דין ומשפט. דבריו של יעלון מהווים הדגמה מובחנת לתהומות שאליהם ניתן להתדרדר בגלל מדרון זה - התדרדרות "בלי לשאול שאלות" במילותיו, סתירה מובהקת לאותן מכשלות, מבחנים, שאלות ודילמות שעליהם דיבר יעלון רק בתשובתו הקודמת.
