יום שלישי, 8 באוקטובר 2013

לקרוא את השירים שלה/ על אלבום הבכורה "כלבי רוח" של כלבי רוח

"הדבר הראשון שצריך לזכור
 זה לא יימשך לתמיד.
 זה לא יישאר תמיד.
 זה לא
 לתמיד."

(יוסי בבליקי, פקודת יום למתנגדים)


זה מתחיל בדיאלוג רומנטי: היא אומרת "תכף אני אקבל פרחים" ו- "אני ממש רוצה שתשכב איתי/אני הכי רוצה שתשמור עלי/שתכתוב לי/את אש בעצמותי/את יותר מדי"; הוא כותב ברכה יפה לנסיכה שלו ורוצה להיות החזיר שלה, הכלב שלה, העכבר שלה. אבל בין השורות הללו מתגלים הבקיעים. "ואם תלכי מכאן/את תתחרטי עלי/אל תתקרבי אלי" הוא מזהיר.

זה מסתיים בכך שהיא עדיין אוהבת אותו, "עדיין חושבת על זה/בכובד ראש/בדלת פתוחה" (אני עדיין), "אבל אדים מרצפת אספלט קרה/בתוך בית בתוך חדר בתום לב/אני מחכה לך/עדיין מחכה לך" (צומת מורשה).

ובין לבין, המסע, שהוא מנבא לה בהתחלה - "אף פעם/לא תדעי/לאן תלכי" (אף פעם) - מסע טקסטואלי-מוזיקלי מטלטל. המלודיה הנעימה של שיר הפתיחה מתעצמת לאחר המילים הנ"ל לכדי סערה, שהולכת ושוככת עד האקורד האחרון, רק כדי להתפרץ מחדש בשיר מס' 2, "תשקר". והמילים שלו, כל אחת מהן סכין בלב, מגיעות בשיר הבא בליווי נגינה שקטה ועדינה. מילים כנות, לאות, על הצורך לדאוג לו ולה, "אבל הקפיץ לא עובד" (רעב כבד).


ואז היא הולכת. לבדה. ועם הבדידות מגיע הרצון שיבוא מישהו חדש, "כמו גנב/בלי לדבר הרבה/אל תדבר בכלל/תקח את הזהב/את מה שבא לך/תזרוק לפח" (בוא). שיהיה טיפש, חכם, עייף, מסוכן כמו סכין, מופרע כמו ליצן אחד מתוך 200, מפתיע כמו ארנב שנשלף מהכובע. אבל הסגנון הקברטי של השיר מתחלף בנימה שקטה ומסוכנת יותר, והיא סגורה באקווריום מזכוכית, במקום שבו השאיר אותה, "מישהו יראה/ומישהו יקח" (אקווריום).

ומתוך האקווריום משתקפת הנפש התאומה שלה, לא במובן השחוק של 'החצי השני'. בין הצלילים הקודרים היא מספרת על נפש תאומה שמתנהגת יפה, "היא מדברת מלוכלך רק כשכואב לה...מסתובבת בעיר ערומה, אולי מבקשת נדבות כדי להגיע אלי" (נפש). ועד שתגיע, היא לבד עם עצמה, במיטה בלי סדינים, לא מגיע לה סדינים, לא מראה או קיר. ואווירת הנכאים המוזיקלית של השיר הקודם ממשיכה גם לכאן, מלווה בעוד ועוד הלקאה עצמית: "את כמו זונה בפרדסים של מילים/לא מגיע לך לכתוב שירים" (סדינים).

אבל את כל השירים שלו - אחד שבא - היא קראה, לא יודעת מה חשוב יותר: הוא או לקרוא את השירים שלו. והיא "רוצה לצאת אבל לצאת בסדר"(עד שלא), כמו כולנו כשזה לא מתאים, מתכננים את אסטרטגיית היציאה בראש ואם עושים את זה לנו, מתמרמרים מבפנים ומציגים פאסון אדיש מבחוץ, כי "כשהבנת שכשנגיע לבחוץ/לא יהיה לך מה להגיד לי/אני חשבתי על זה קודם תאמין לי/אני כתבתי על זה ספר תאמין לי" (תאמין לי). אבל התסכול מורגש היטב בטונים הגבוהים של השירה ובמיוחד בצווחת הסיום. ובין שני השירים הקצביים הללו, נדמה שהוא מתחילת האלבום שב, ואז נמזג היין באיטיות תןף ניסיון לכרות ברית: "על כל המילים/על כל היפות/על כל הרעות/אל תסלח לי" (יין); אבל בין השורות של אותן מילים בלתי נסלחות, "עולמות שלמים/תראה איך השדים שלנו משחקים יפה/חולה רופא" (טלוויזיה). ובראש יש טלוויזיה ואי אפשר להירדם מולה.


I can't sleep. There is a woman stuck between my eyelids. I would tell her to get out if I could. But there is a woman stuck in my throat (Eduardo Galeano, The  Night/1.)


נתקלתי במטאפורת הגוף הכה מדויקת הזאת לפני כמה שנים, במבואה לפואמה של סול וויליאמס Said The Shotgun to The Head. מדי פעם תהיתי עד כמה נשים מתחברות לטקסטים שכאלה בשירה, ספרות, ומוזיקה, כמובן שלא מחוסר היכרות עם התחושות המובעות בהם או מהיעדר אמפתיה. עניין אותי עד כמה הכתיבה מנקודת מבט גברית, שבאה לידי ביטוי גם במובן הכי ישיר של השימוש בלקסיקון ובתחביר הרלוונטיים, יכולה להשפיע על מידת ההזדהות. האם היא תהיה טוטאלית באותה המידה? האם נשים יכולות לנכס לעצמן (במובן הרגשי) טקסטים שנכתבו ע"י גברים ומדברים על נשים, או מופנים לנשים?

הכתיבה של הילה רוח בשני השירים שסוגרים את אלבום הבכורה של כלבי רוח נתנה לי את התשובה לכך. המילים שמופיעות בהם הן מבחינתי הגרסה הנשית-עברית למילותיו של גליאנו. זה מתחיל עם וידוי מרסק לב:

אני המיטה בחדר שלך
כשמישהי אחרת שוכבת איתך
מתלכלכת, מתנקה

אני עדיין אוהבת אותך
הראש, הזין, הסוודר שלך
השקט
בדרך
לאבא שלך

וזה לא זז. זה לא זז. מכאן.


וזה מסתיים בצומת מורשה, לא כדימוי שחוק של צומת קבלת החלטות אלא כזירה של תאונה, כשהם "קופצים מהגשר בדמות של אישה יפה"; ולהזמין משטרה, לומר לה שיהיה בסדר, להציע ארוחה חמה, כל אלו לא יצילו את המצב וימנעו מהצער שלו להימרח על רצפת אספלט קרה ומעלה אדים (צומת מורשה). והיא שתמיד אהבה לקלקל דברים, תמיד זכרה לפספס אותם, עכשיו היא מתחרטת עליו ועדיין מחכה לו, אך נזכרת באזהרתו ובמקום להתקרב, מוסרת:

"שלום,
 כאן טעות חייך.
 רציתי להגיד
 שבחרת נכון.
 נכון.

יום שבת, 14 בספטמבר 2013

נעילה: גבריאל בלחסן ב' / כל הסודות שלי נשרפים בשמש





עם שירים שנפרשים על פני חמישה אלבומים, חלקם באורך של 6-9 דקות, גם מאוסף כפול של 32 רצועות יש כמה שירים מומלצים שנאלצתי להשמיט בגלל שהיו ארוכים מדי, או שלא התאימו לרצף המוזיקלי-מילולי: כדורי הרגעה בדבש (אפשר בגרסה המקורית מ"השנים היפות של גבריאל", או בגרסה המוארכת מכדי להיכנס במלואה ליוטיוב, מ"עתיד"); מרכז עזריאלירכבותהעוקד הנעקד והמזבח (היחיד מתוך "בשדות" שלא נכנס לאחד האוספים); סליחהגאולה2 בלילה; ואלבומם המשותף של גבריאל ואחיו ידידיה, "מדרגות", שזמין להאזנה ולהורדה ברשת. אז אחרי כל אלו וחלק א' של האוסף, הגיעו תורו של חלק ב':


1. DEEP TMS

"אני בדרך למושב עכשיו. אני אנצל כל רגע ורגע של הקלה בשביל ליהנות מהנוף החולף.
 מהבלונדינית החמודה שיושבת קרוב אלי. מהמזגן ומהחמלה ששוטפת לי את הגוף.
 נוצות של חסד. נוצות של חסד. נוצות של חסד. נוצות של חסד."

כמה רצועות לאחר שיר זה, באלבום "גם כשעיניי פקוחות", בלחסן שר על "חוטים של חסד/שזורים במהמורות הימים והשנים". מהן אם כך אותן "נוצות של חסד" ומה ההבדל בין השניים? אם ביטוי זה מופיע באחד המקורות, הרי שלא אני הכתובת למתן הסבר, וחיפוש בגוגל לא העלה דבר. אבל אולי במקרה זה המדע יכול לספק את הפרשנות הנחוצה. מקובל על ביולוגים אבולוציוניים שבעלי הכנף עברו אבולוציה הדרגתית לתעופה, הודות לתפקיד של ויסות חום שנוצותיהן ביצעו, עוד לפני שהחלו לשמש גם במעוף ע"י הקטנת החיכוך עם האוויר. אם כך, גבריאל מבקש נוצות של חסד משתי סיבות. הוא זקוק להן בשביל לווסת מחדש את חום גופו אחרי הטיפול החשמלי, במיוחד את המוח ה"נוזל ונוזל/שורף כואב אלוהים רחמים, רחמים". והוא זקוק להן בשביל לעוף.


2. דשא ב'

"הוא חולם שהוא עף
 מעל האנשים
 יש לו עולם רוחש בראש
 וזה הסוד שלו
 והאם הוא יזכור
 ימים שכאלה
 שלעלים היה ריח
 והזמן היה הרפתקה
 שהטלית היתה אוהל
 והצמר דקר
 גילוי השכינה, בעיתון לאישה
 רעב בלי שובע
 גרגר זוהר באמצע היקום."


3. אוקיינוס קפוא

"שלח אלינו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב,
 אלוהים של הברקים והרעמים
 של הגשם הרטוב והשמש הבוערת, של החיים שלי."


4. עריסת יהלום

"הוא שלח לי אותה והיא נישקה לי באמצע הרחוב,
 הוא שלח לי אותה יפה וקסומה
 הוא שלח לי אותה ברכות כמו חלה טרייה
 כמו תינוק חמים ובהיר בעריסת יהלום
 כמו ברכה של גשם צלול באמצע אלנבי בצק-בוץ

 ועכשיו אני מתעטף מגעגוע, מכאב בלתי נסבל בחזה שלי,
 מסערת רגשות יוקדת
 שכחתי הכל שכחתי לאן צועדים מכאן
 ולמה בכלל אני עומד פה עכשיו מסומם ודומע
 נער לב חרסינה גוף פחם."


5. רצפת חימר

"כבר שחשבתי שלא אכתוב עוד שורה
התחיל לרדת גשם
וזה פעם בי ציורים של נחל אישה"

וכך שוב ושוב, לאורך יצירתו של בלחסן, ברכת הגשם מעוררת בו מחדש את גילוי השכינה ועמה, היפעמות לאישה. ועד שתבוא (גאולה) כמו נחל, מים חיים, לב החרסינה בגוף הפחם ימשיך להתנפץ על רצפת החימר. חומר פוגש בחומר.

"כי זחלה נשמתי ופרחה מעלה מעלה
 וצייצה ציוץ אדיר
 שבקע מלב חרסינה
 שהתנפץ לו בשבר
 על רצפת החימר
 שבנו לי אחיי
 אהוביי."


6. עתיד

"אבל בלילה, געגוע ישן שלא מרפה. ליד חמלתית,
 עיניים כחולות מביטות בי בתך העפעפיים. אני שומע את הקולות.
 קום בחור. קום, לך. בעט. תחפור. תשבור תתקדם.
 תתלכלך. תגדל. תבנה."

[...]

"תשתול איזה דשא בחוץ. תסיים כבר את הצריף שלך."


7. בית חדש

"זה יקרה ביום שישי.
 הלילה יהיה ארוך
 הגשם ירד וירד
 הגשם המקולל הזה, הגשם הארור הזה
 שירטיב לך את הבגדים היפים שלך
 שלבשת לכבוד השבת.
 הגשם שיפתח לך את כל הפצעים
 את כל הפצעים שהתייבשו.
 אתה תיקח את המזוודה שלך
 ותחפש לך בית חדש, מקום שבו אפשר לנוח
 להניח את הרגליים השבורות ולעצום
 את העיניים."

אך לפעמים הגשם נדמה ארור ומקולל, פותח מחדש את כל הפצעים של שתים עשרה השנים הרעות. והרגליים היפות כבר שבורות, והעיניים הפקוחות שאינן רואות דבר מבקשות להיעצם. והצריף עוד לא סוים, רצפת החימר טרם נבנתה, והחיפוש אחר בית חדש, במקום מלון ומרתף, נמשך.


8. כל הסודות שלי נשרפים בשמש

"היום הרוח מחייכת אלי
 הסכנה חלפה.
 דקת דומיה
 לזכר
 ימים גרועים.
 זה נס באמצע המדבר
 ללכת עם חלוק אפור
 ולצחוק
 עם אחיך הקטן
 אני יפה היום
 הכורסא נוחה."

ובאמצע המדבר, היכן שאחרים נודדים, גבריאל מצא מחדש בית ישן. בתלמי אליהו שבנגב המערבי, עם אחיו הצוחקים, "ימים ארוכים של שיעמום" זה נפלא ומחיה אותו. הימים הרגילים שרובנו מבקשים להימלט מהם, הם בשביל גבריאל "..כבר התחלה של משהו ללכת איתו למכולת.
ויש לזה ריח
וזה כמוס
וזה סוד
וזה נסתר
וזה החיים שלי
שמפתיעים כל פעם מחדש
כל פעם..."


9. שלושה אביבים

אז אחיו של גבריאל מוזכרים פה ושם בשיריו, מופיעים בסרט "גם כשעיניי פקוחות", אבל כאן זו בת דודתו נעה שמובילה את השיר בנגינה על גיטרה אקוסטית ובשירה. השיר נכתב ע"י דוד בלחסן, אביה של נעה, על ילדם של חברי המשפחה שנפטר בגיל שלוש. אולי השיר היחיד מקרב יצירתו של גבריאל, שלא נכתב על ידו ואינו עוסק בו. ועם זאת, קשה שלא להבחין בדמיון בין שני שמות תנ"כיים אלו, האחד נביא או חוזה, השני מלאך. ואי אפשר שלא לחוש בחיבור של גבריאל למילים, עת הוא שר בקולו המלאכי:

"בין אמונת הכופרים
 לכפירת המאמינים

 בין אמונת הכופרים לכפירת אלוהים."


10. רק לעוד כמה שעות

"אני לא מאמין באלוהים ולא בקברים ולא בניסים. אצלי התריסים מוגפים."

האם התריסים של גבריאל אכן היו מוגפים, או שנפתחו ונסגרו לסירוגין? הוא נולד למשפחה חילונית שחזרה בתשובה במהלך ילדותו, ומאז התגלגל בין חזרה בשאלה ואתאיזם, לבין תשובה שהיתה נוטה להגיע בתקופות המאניה שלו. לבסוף, נראה כי חי בעיקר כחילוני מאמין. הציטוט הבא אולי מבהיר את עמדותיו ופותר את הסתירות שיש בהן, לכאורה: "אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלוהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו."

בסופו של דבר, גם שיר הכפירה הזה מגלם בתוכו כמיהה לגילוי השכינה בדמותה של אישה, בין כל השיממון הזה שנמתח לתוך הלילה:

"אבינו מלכנו
 איפה ישנן עוד בחורות
 שילטפו לי את הגב,
 שינשקו לי רטוב בחזה.
 שיממון עד שיעלה לו השחר
 ויעיר את המתים,
 טלפונים מעוררים
 שריקות של ציפורים
 סיגריות לאיש טיפש
 טלוויזיה לעיוורים,
 שממת עולם. דממה של סוף."


11. 5 בבוקר

וממש לפני עלות השחר, חוטים של חסד שזורים במהמורות הימים, שמחברים בין גבריאל לבין אביו, אמו, האחים שלו, "אנשים שלא יודעים לכתוב/או לא רוצים או לא אוהבים את זה בכלל", אבל המעשים שלהם כולם אומרים שירה, אהבה, וחמלה. רק שגבריאל מוצא שירה גם בין נקודות השפל, הכעס, והכאב:

"זה קורה כשלוקחים לך את הבית
 זה נמצא בקיר זה נמצא בטחב
 זה נמצא במקרר מקולקל שעומד דומם ליד בית הכנסת שממול הבית שלך
 זה בכעס של אחיך הקטן בדמעות של אבא שלך
 זה קורה כשאתה מת."


12. דשא א'

"נסדק הקיר, התולעים זחלו החוצה"

ומאותן נקודות שפל וכעס שצצות בין הסדקים, נובעים השירים שבהם גבריאל הוא נביא תוכחה, חושף בפנינו את הטומאה בעיניים, "אדמה צולעת אנשים עקומים", המולת הפרעות, אדמה מקוללת, בידור להמונים,
"כסף דמים. כסף דמים.
 שאננות של מאוננים, אתם הרוצחים
 מגרדים את הקירות
 חופרים בורות
 מחייכים לזהב, לועגים לרפה
 מפוטמים בזבל
 תאוות בשרים, בשרים נאים, קציצות אדם
 תלויות על חבל
 מקדש של חימר, ואלפי מתפללים
 שואגים לטרף, חרושי מזימות."

שנים של כעס.


13. גשר בגובה רב

"האם אוכל אי פעם
 עם כל החריקות והשאגות
 הדגים השרופים
 אכילת הפגרים
 הכלבים המעופפים
 השמש שמזוהמת
 קופי מדבר פראיים."

וכך הכעס, פרפורים של פחד, כל המציאות המטורפת שמשתוללת בחוץ, גם הם מרתיעים את גבריאל וגורמים לו לשבת ולחשוב על פרפנאן - האם אפשר לחיות שוב בלי? ובין שמש מסנוור בצד אחד לבין חושך צלמוות בצד השני, בין הכדורים - הלבנים, הצהובים, הכתומים, הכחולים, המרובעים, העגולים - לבין החשש מאותו מוח רץ באיש עייף, ניצב גבריאל "..תלוי על חבל בגובה רב
בין הבניינים והסמטאות
והחבל סלילי זהב מבהיק
קרח ומסמרים
ומימיני ים זוהר
וחול אדמדם קטיפתי
ומשמאלי בוץ ופיח
אבק ועצמות
ולפני עומד תלוי באוויר
ילד צהוב מסתתר
שמדבר עם החתולים והשמיים
פורץ חלונות נעולים
ומה שנשרף שם רחוק
אלה הזיכרונות שלי
אלה המילים שלי
אלה הרגליים שלי."


14. מחיאות כפיים

"אני זוכר ריצות ברגליים יחפות
 בטן פעורה, ים זועם, אבנים וקוצים."

ואלה הרגליים שלי. או רגליים שלי יפות. לאן לקחתן אותי? לבד. לבד. לבד.
ואלה הזכרונות שלו. וכשהוא חותם אותם באמירה "אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים", לא מדובר בדברי תוכחה כנגד הקהל שלו. רק הבהרה, אולי מלווה במעט התרסה, שאלה לא רק המילים שלו. אלה הזיכרונות שלו, החיים שלו. או כפי שהיטיב לתאר זאת המוזיקאי דוד פרץ, שעבד איתו על הקלטת "בשדות" ושירים אחרים:

אני זוכר את הרגע בו שמעתי את השיר לראשונה, גבריאל התחיל עם שורת הזכרונות שלו מהאשפוז, ובאיזה מקום הבליחה המחשבה – טוב גבריאל כבר שמענו את כל זה כמה פעמים, תתקדם, אולי ננסה לעבור לנושא אחר? – ואז הוא הגיע לשורה האחרונה – "אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים", והסטירה שחטפתי בפנים באותו רגע היתה כמו מכת חשמל קשה וכאובה, לרגע אחד הבנתי – את הקושי האמיתי להתמודד עם העניין, זה לא פרסונה שאיתה אתה עולה לבמה, המחלה שם כל הזמן, גם כשאתה באור הזרקורים וגם כשאתה לא. אין בה משהו הירואי, אין מחיאות כפיים על כל רגע מיוסר, אלו היו החיים שלו.


15. ספוג

"אני לא הולך להתאמץ בכלל
 חברים וחברות יקרים
 אין לי שום דבר חדש להגיד
 זה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות עכשיו."

וגם כאן גבריאל מתריס, באופן אירוני דווקא בשני מבין אלבומיו המוקדמים, אולי הפחות מוכר ופחות אהוב מכולם. באופן עוד יותר אירוני, דווקא השיר הלא קומוניקטיבי הזה הוא הנעים ביותר לאוזן מבין שירי "השנים היפות של גבריאל". כנראה שהוא ידע לבחור היטב את אנשי ההקלטה והמיקס שעבדו איתו (במקרה זה, שלום גד - אחיו הגדול של אביב גדג'):

"תוכל לרכך את זה בסאונד אחר כך?"


16. אם יהיה זה רצונך

אבל את הקאבר המופלא הזה לא היה צורך לרכך בסאונד, או להקליט יותר מפעם אחת, כפי שניתן לקרוא בהמשך פוסט הפרידה של דויד פרץ. הוא מספר שם על היתקלותו הראשונה של גבריאל בתרגום שהובא לפניו משירו של לאונרד כהן, ועל תגובתו לטקסט:

"תראה זה כמו תפילה השיר הזה, גבעות יעלוזו נהרות ירקדו כבני צאן, אני מרגיש שהשיר מדבר על משהו אחר, זה כמו בתפילה, זה לא לאשה זה לאלוהים השיר הזה…."

ובמילותיו של עמי ברנד, שהפיק את פרויקט "שיר זר" ושידך בין גבריאל לשיר הזה, שאשתו תרגמה:

"גבריאל, למרות שלא הכיר את השיר, ידע מה נכון לו לעשות בשיר כדי להפיח בו רוח חיים חדשה. קאבר טוב, כבר אמרנו, צריך להכיל איזה ערך מוסף. אבל לפעמים, קאבר טוב מלמד אותך משהו חדש על השיר ומשהו חדש על עצמך. גבריאל בחוכמתו הפך את הרומנטיקה השרמנטית של כהן לשיר אהבה לאלוהים, שיר דתי שאפילו לי, כאדם לא-דתי, עושה מין ויברציות באזור הטרנצדנטי במוח. כשאני מקשיב לגבריאל, אני משתכנע לגמרי שכהן כיוון את השיר באמת לאלוהים."

וזהו חלק מתפילתם המשותפת של כהן וגבריאל, כוהן ומלאך:

"עשה אותנו קרובים
 וכרוך בחוזקה
 כל ילדיך כאן
 עומדים מולך."


17. ברוך הבא

"ברוך הבא
 ילד
 צהוב.
 ברוך הבא ילד.
 ברוך הבא."

ובמשך שנים תהיתי על פשר הביטוי "ילד צהוב", עד שחברה לשעבר, שהכירה מעט את גדג' ובלחסן דרך האקס שלה, חבר ילדות שלהם, תרמה את פירושה - במושב תלמי אליהו בו גדלו, שאוכלס ברובו ע"י עולים מאלג'יר, להיות "ילד צהוב" התבטא בלהיות השונה, האחר. ואז נתקלתי בתמונה הזאת באחת הכתבות שהתפרסמו עקב מותו של גבריאל, וגיליתי שצדקה:




והכלב הזה. הכלבים האלה שמופיעים שוב ושוב בשירים, על עטיפת האלבום "עתיד", בסרט "גם כשעיניי פקוחות". גם במקרה זה, מותו של גבריאל והתגובות שהוא גרר כגון זו של בן שלו מ"הארץ", חשף עוד טפח מהסודות שלו שנשרפים בשמש:

אחרי הצהריים, כשהתחילו לרוץ השמועות על מותו, המחשבה הראשונה שננעצה בראש היתה הכלב שכיכב בכמה משירי האלבום "בשדות", שיצא ב-2006. באחד השירים באלבום בלחסן תיאר אותו כ"כלב עם העין הפצועה שננשך בקרב איתנים בלילה של תלמי אליהו" (תלמי אליהו הוא המושב שבו בלחסן נולד וגדל, לצד חברו ללהקת "אלג'יר" אביב גדג'). כעבור כמה דקות, בשיר שנעל את האלבום, הוא חזר אל אותו כלב. וכך הוא שר: "והכלב הזה שדעך לו לאט לאט תחת העץ / נישא בזרועות מוכתמות בדם / הן מניחות אותי על המיטה / בעדינות מכסות / ומכבות את האור".
טשטוש הגבולות בין הכלב הפצוע לבלחסן, ולמעשה הפיכתם לאחד ("הכלב נישא על זרועות מוכתמות בדם / הן מניחות אותי". אותי!), וכן האפקט המפעים של תיאור הנשיאה, ההנחה, הכיסוי וכיבוי האור – כל אלה עשו את מה שרק אמנות גדולה יכולה לעשות: הם ריסקו את הלב לחתיכות, והם עשו את זה באמצעות חומר הנפץ החרישי של כתיבה פיוטית מדויקת. עכשיו, אחרי שידיים ממשיות נשאו את גופתו של בלחסן, המלים האלה כמובן מצמררות מתמיד.
"גם אם אעוף למרחקים
 ואתהלך בלבוש מלכות
 לא ארע רע כי אתם עמדי
 ועיניכם למולי."

הילד הצהוב שחלם שהוא עף, העזוז וגיבור שביקש אחר נוצות של חסד, עף למרחקים. אבל בני משפחתו ויקיריו היו עמדו, ועיניהם למולו.

18. תלמי אליהו

"ואז כשיגיע היום
 הם יקחו אותך משם.
 במכונית שחורה,
 עם חלונות גדולים שחורים."

"אני חושב שתמיד כשדמיינתי את עצמי הולך לעולמי, כשדמיינתי מוות, דבר ראשון עלה לי בראש בית הקברות ליד המושב. זה מתקשר אצלי לצבע העצים והמצבות והדרך לשם. ולמה בחרתי לקרוא לשיר שמתאר מסע הלוויה דווקא בשם תלמי אליהו? כי נולדתי שם. מן הסתם במקום שבו אתה נולד, אתה רוצה להיקבר. אז רציתי לתת קרדיט למקום הזה (צוחק). שם גם מכירים אותי, וידברו עלי דברים טובים, ואני לעולם לא אומר לא לאיזו מחמאה טובה… השיר עצמו גם מכוון לאנשים מסוימים, שגם הם נולדו שם. ובאופן טבעי אתה פונה לעזרה אל אנשים שקרובים אליך."
(מתוך ראיון שערכה תימורה לסינגר עם גבריאל בלחסן, נובמבר-אפריל 2005)

"אתה תשכב שם מאחורה עטוף.
 ארבעה גברים
 ועשרה ילדים קטנים
 ילוו אותך לשם.
 ואז ברגע המתאים,
 הם יתחילו להתפלל מעליך.
 הם יספידו אותך בשקט.
 ואתה תתרגש
 והדמעות ירטיבו את האדמה."

"גם מלון יוקרתי של חמישה כוכבים וגם מרתף טחוב, שניהם אינם בית. שניהם משרתים אדם תלוש ממקומו, נע ונד, שאין לו מקום משלו בעולם: בית, אשה, משפחה, ילדים. האחד אולי יותר נוח מחברו, אבל שניהם מקוללים במידה שווה. התלישות הזאת יכולה להיות כפויה על אדם שהחברה מנדה אותו מתוכה, או מתוך בחירה - האדם בוחר לצאת מהחברה, כפי שירמיהו הנביא מקונן: 'מי יתנני במדבר, מלון אורחים, ואעזבה את עמי ואלכה מאתם, כי כולם מנאפים, עצרת בוגדים' (ירמיהו ט, א). התוצאה בכל מקרה זהה: מלון ומרתף, מרתף ומלון."
(רוני שויקה, שיר חדש, הוצאת כרמל)

אם צפיתם כבר בסרט "גם כשעיניי פקוחות", שמתעד בעיקר את התקופה בה גבריאל הקליט את אלבומו "עתיד" בתל אביב, אתם בטח זוכרים את הכוך המבודד שבו התגורר למשך אותה תקופה, בכרם התימנים. את הבדידות שנראתה אז כמנת חלקו, בין אם ביום כיפור או בפורים. את געגועיו למשפחתו, במיוחד לאחיו פנחס בלחסן שבאחת הסצינות המוקדמות בסרט עוזב את המושב ואת גבריאל לתקופה ממושכת.

"בסוף ברכת המזון רגילים להוסיף בקשות שונות. באחד מנוסחי ברכת המזון העתיקים שנמצאו בגניזה הקהירית, נמצאה בקשה משונה: '...הרחמן יצילנו ממיתות אכזריות, הרחמן יצילנו ממיתת אכסניות'. בקשה זו נמצאה גם בתפילה שיחבר רב סעדיה גאון (מצרים-בגדאד, 942-880). כי האדם צריך לבקש על מיתתו שתהא מיתה יפה. ולמות בבית מלון, ואפילו הוא מפואר ומהודר, זוהי מיתה אכזרית."
(רוני שויקה, שיר חדש, הוצאת כרמל)

לאחר שנים של תלישות ונדודים, בין דירות שכורות וטחובות של מכרים או עם חבריו ללהקת אלג'יר, לבין אשפוזים בבית החולים אברבנאל; אחרי שחיפש אחר בית חדש וניסה לסיים את הצריף שלו; אחרי שנתיים וחצי בהן התגורר בביתם של צופית ואברהם גרנט, וכעבור שבוע של אשפוז נוסף, חזר גבריאל לבית משפחתו שם מת בשנתו ביום העשרים לאוגוסט 2013, י"ד באלול. הוא נקבר בבית העלמין של היישוב צוחר הסמוך למקום הולדתו בתלמי אליהו, מוקף באנשים הקרובים אליו, במשפחתו, בחבריו, ובמכריו. יהי זכרך ברוך, גבריאל, ותודה על המוזיקה שיצרת ועל כל המילים האלה.

"ואז, הם יבואו
 ארבעה מלאכים קטנים
 הם יקחו אותך איתם.
 כל הדרך למעלה,
 הם יחזיקו את הנשמה שלך,
 הם יחזיקו בתוך קופסה מזהב,

בעדינות שלא תיפול."

יום שישי, 13 בספטמבר 2013

וידוי וסליחות: אוסף גבריאל בלחסן א' / שתים עשרה השנים

* עקב טעות טכנית, האוסף שהועלה במקור היה אוסף ב'...ועקב בעיה טכנית, לא מתאפשר לי להעלות את האוסף הנכון ישירות לדף הזה. אז קליק אחד כאן, והוא יפתח בחלון חדש.

הפוסט הזה והבא אחריו לא יכבידו במילים. אלו של בלחסן מספרות את הסיפור כולו, ואף מתכתבות זו עם זו משיר לשיר. חלק ב' יעלה במוצאי יום כיפור.


1. בתוך הצינורות

"הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות, בלי הפסקות, כאן ועכשיו בין ההריסות. לקחת אותך איתי לתוך הצינורות." 


2. בשדות

"לאחר שנים ארוכות של עמידה מול הים ואחרי שירד למצולות עם אביב ואחרי שבלע אותו הדג, אחרי שהיה בתוך הצינורות ואחרי שכבר בא לקחת אותו זה ששחור כמו שק ולבן כמו מלאך, זכה גבריאל גם ללכת לאיבוד בשדות. במקום לברוח, מה שלא אפשרי ולא עוזר, אולי עדיף ללכת לאיבוד. כך יש גם סיכוי שמישהו עוד ימצא אותך."
(רוני שויקה, שיר חדש, הוצאת כרמל)

"שב איתי בשדות
 קוצים יפרחו
 גשמים ירוו אדמות
 כמה טוב שמצאת אותי
 וראיתי אותך מחפש...מחפש."


3. פרידה

אך בסופו של דבר, אהובתו היחידה והנצחית, "צוף מרפא לעצם מרפא לנפש מרפא ללב",
עזבה. והקעקוע "צוף" הפך ל"סוף".

"כששכבתי במיטה, בוהה ומטושטש
עמדת שם והחזקת את המעילים שלנו חזק בידיים
היה לך את המבט העגום הזה של אמא שלי
שמחכה שהאור הצלול יחזור להבריק
בעיניים שלנו."


4. עץ אגוז

"מה שווה עין עגולה מול השמש?
את כל הכתבים שלי שרפתי בכיור.
היד שאוחזת בעט מפחידה אותי כמו התהום הגדולה שלתוכה נפל עולמי שהוא קטן וצר,
כמו סמטה חשוכה והעין רואה את כל המכוניות והמגבות שתלויות על חבל  
נעות ברוח לוחשות לאבנים שלוחשות לצמחים, גבריאל מה קרה לך?
נע כמו צל רואה את המראות ולא יכול להם."


5. שטן

"רצתי ברחובות תל אביב אכול פסיכוזה"

רוב שיריו של בלחסן כגון השיר הקודם, מתארים הוויה של דפרסיה או שנובעים ממנה, אך אחדים כמו זה מתייחסים גם להיבטי המאניה של התסמונת הבי-פולארית ממנה סבל. ויש את הרגע המצמרר בסרט הדוקומנטרי שמתעד אותו, "גם כשעיני פקוחות", בו הוא מספר למצלמה איך שרף את כל בגדיו במהלך התקף מאניה, תוך שהוא משמיע נהמות צחוק שכולו יאוש. ואז מוסיף "מזל, מזל לא שרפתי את הגיטרה". מספר סצינות לאחר מכן, הוא מבצע בחתונת אחיו את "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון, שיר שכולו הוקרה ליצירה ולמוזיקה המצילה והמגוננת. מגוננת גם מפני השטן ומשלב הדפרסיה שמגיע לאחר נטישתו:

"וזה נעלם. וכבה האור. והשתרר השקט המקפיא. והחושך הגיע. והעננים משתינים עליי שתן חומצי והסיגריות מגעילות. כי נגמר הכסף. ודובק מייצרים חרא. וחרא הוא זול וזול אוהב את הזול ואלה מעללי ואלה חטאיי."


6. חוטים של חסד

"האם נגמרו המלחמות
 האם יחזור שוב השטן
 וייקח אותי לאן שלקח
 שנים ונטש."

ומנגד, הקריאה המתמשכת לאלוהים וחסדו:

"חוטים של חסד שזורים במהמורות
 הימים והשנים
 אני...מחכה לך."

עננו, אלוהי האדמה.
עננו, יושב במרומים.


7. עננו

"בלילה לחלום על אישה קרה."

אחרי שהיא כבר עזבה, הרבה לאחר המתכת הקרה שננעצה לו בבטן (פרידה), היא עדיין מופיעה בחלומותיו. כי "החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי" (בתוך הצינורות).


8. שתים עשרה השנים

"לכו תצחיקו אותו עכשיו
 אחרי שקבר את אהובתו, מתחת לחול,
 לפני שנה, בסתיו."

אבל האישה הקרה קבורה באדמה חרבה.


9. אדמה חרבה

"ושלום, שלום לכל קרוביי,
 ידידיי, אחיי, הוריי.
 שונאיי.
 שלום, שלום אדמה חרבה."

"אמש פורסם שגבריאל בלחסן מת. סיבת המוות רשומה בשישה אלבומים, עשרות שירים ואלפי מילים, בהם תיאר את סיבות החיים וסיבות המוות."

רבים חשבו בהתחלה וחלקם אולי עדיין מאמינים בכך, שגבריאל נטל את חייו בכפו. שירים כאלה מצביעים לכאורה על סיבת מוות זו.


10. לה לה לה

"וכשזה לא עובר ושנגמר הכוח
 אני הולך לשכב ולעצום עיניים
ולחכות ולחכות ולחכות
או כאבים ארורים נבזיים
אני לא נכנע בינתיים."

אבל כפי שבני משפחתו של גבריאל הבהירו, הוא בכל זאת אהב את החיים, פחד מהמוות, וידע כמה שהתאבדותו תסב להם צער. גבריאל מת בשנתו ככל הנראה מדום לב שנגרם כתוצאה ממינון מוגבר של כדורים, שרופאיו רשמו לו. לא כאבי הנפש הם שהכניעו את כוחו, אלא כאבי הגוף. כאבי הלב.


11. תפילה צעד 11

"השירים של היום", אומר גבריאל, "צריכים להיות התנ"ך של שנות האלפיים. זה כמו שתהילים הפך להיות ספר שירים. דוד נהנה לברוא מהכאבים שלו, לא מהיופי של היופי של היופי. יש שם כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה תחינה. בגלל זה אני חושב ששיר טוב הופך להיות התפילה של מחר. לכן צריך להתייחס לזה ברצינות".

ובכתיבת שיר זה, צעד 11 מתוך שנים עשר הצעדים בדרך לגמילה, גבריאל העניק לנו את התפילה של מחר. וכאשר נמות במחר ניוולד לחיי נצח. כולל אלו שנולדו לחיים שלמים בסדום הפרטית והמכאיבה שלהם:


12. סדום

"לול של תינוק עולה באש
 והוא מחייך לו ובוער
יש לו כמה זיפים
ושפם ועין אחת זדונית."

התינוק הופיע כמה וכמה פעמים בשיריו של בלחסן: "ימים חלולים של הראש בין הידיים של תינוק מת בבטן" (כדורי הרגעה בדבש); "גבר שמרגיש כאילו יש לו תינוק מת בבטן, או שהוא עצמו תינוק מת בבטן. רק אדם כמו בלחסן, שלא היתה לו שום שכבת הגנה, יכול היה לכתוב כך."


13. חלום

"ובחלומי תינוק יפה עיניים
 וראש מעוות. אוכל ענבים וריר זולג לו מפיו.
רציתי לחבק אותו, לא רציתי לספר לו
על הימים שיגיעו.
על הלעג שיטפטף כמו רעל במורד גרונו,
על החרקים והעצים הגדועים,
על שברון הלב ועל אשה נבזית עם לב חימר שתרצח אותו
שתשאיר אותו שוכב על המדרכה
כשהפנסים והמכוניות חולפים מעליו."

בין אם בהתייחסות לתינוק שהיה פעם או לעצמו בהווה, הכתיבה של בלחסן מרבה לעסוק בכנות בוטה בקשר המסוכסך בין הנפש לגוף הפצוע והמעוות. אך לעתים מבליחה קרן של אהבה חמלתית, אפילו אמהית, כמו בפניה לרגליו בסופו של שיר זה:

"כמה פחד. כמה פחד. כמה מילים. כמה מילים.
 חצוצרות בראש, זכוכיות שבורות, רגליים שלי. או רגליים שלי יפות. 
 לאן לקחתן אותי. לבד. לבד.
 לבד."


14. גם כשעיניי פקוחות

"גם כשרגליי עומדות יש בור שנפער מתחתי
 גם כשרגליי עומדות יש בור שנפער מתחתי
 ואני זה שהתלקחתי
 ואני זה ששאגתי
ואני זה שרדפתי סימנים.
חלקיקי ערפל באים עלינו לכסותנו בחושך.
שום דבר לא ממלא אותי
אולי אלוהים, אולי אשה, אולי סמים.
האם אחזיק מעמד עוד שבוע
עוד שנה."

הרגליים היפות של גבריאל, שלקחו אותו לתוך הצינורות ולשדות, שהריצו אותו ברחובות תל אביב אכול פסיכוזה, שואג ורודף אחר סימנים, בסופו של דבר לקחו אותו אל מעל הבור הפעור. לבד. והוא החזיק מעמד לאורך שתים עשרה השנים הרעות, מחכה לבואן של שתים עשרה השנים הטובות. ואם באו, ובצדן אשה, הרי שלא היה בהן די כדי למלא אותו. זאת יכלה לעשות רק השינה הנצחית. ודי.

"שום דבר לא ממלא אותי
אולי בשר, אולי שדיים כבדים.
אולי שינה נצחית ודי...ודי."

יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

בלילה ההוא התעוררנו: פוסט מיקסטייפ, פוסט שנתיים להפגנת המיליון






היינו מיליון היינו שניים 
היינו אחד ושלושת רבעי 
ואם אני חושב על זה היום 
אף פעם לא הפסדנו באמת 
לא במלחמה ולא בשלום



היום ה- 3 לספטמבר, שנתיים ל- "הפגנת המיליון" של המחאה החברתית בכיכר המדינה, מועד שכבר לפני שנה לא ממש צוין, בניגוד ל- 14 ביולי (התאריך שבו הוקם מאהל רוטשילד-הבימה), ובמידה רבה של צדק. הפגנת המיליון תוכננה להיות נקודת השיא של המחאה, עם השאיפה להוציא מיליון מפגינים לכיכר ולרחובות ברחבי הארץ, אבל בפועל היא הפכה לאירוע נעילת המחאה של קיץ 2011. וזה לא היה הכשל הכמותי - "רק" 400 אלף מפגינים ברחבי הארץ, מתוכם 300 אלף בכיכר המדינה - זה היה הכשל האיכותי. הפגנת המיליון הגיעה אחרי כשבועיים של דעיכת הפעילות במאהל המחאה בשדרות רוטשילד, ולקראת פירוקו המסתמן; היא הגיעה אחרי תקופה מתמשכת של סכסוכים בקרב מטה הנהגת המחאה מטעם עצמם והתקשורת - מייסדי המחאה וביניהם כמובן דפני ליף, סתיו שפיר, רגב קונטס, יגאל רמבם, ואחרים - לצד מתיחות גבוהה וחוסר אמון בין אותו מטה לבין מובילי המאבק בשטח, בין אם ברוטשילד או בפריפריה; ובעיקר, הפגנת המיליון הגיעה הרבה אחרי הפגנות שאפתניות פחות (מבחינת כמות המגיעים, שעדיין היתה גבוהה למדי), אך באווירה הרבה יותר קרבית מבחינת המפגינים ברחוב. ראשי המחאה לא העזו לרתום את הלך הרוח הזה ולצאת בדרישה ברורה מעל הבמה, שביבי נתניהו יתפטר. במקום זה שוב הושמעה רשימת דרישות, שלא הגיוני כי קפיטליסט כמו נתניהו ייענה להן; ומיד אחריהן, הושמעו שיריו של שלמה ארצי בהופעה חיה.

להרחבה על המתואר בפסקה מעל, מומלץ לקרוא את "רוטשילד: כרוניקה של מחאה" של אשר שכטר, עיתונאי בדה מרקר ופעיל המחאה. השורה התחתונה שרלוונטית לאוסף זה ולשיר הפותח אותו, היא שמחאת קיץ 2011 כשלה בגלל שסירבה להיות פוליטית. ובשנתיים שחלפו מאז, היא אומנם הפכה בגרסתה המצומצמת לפוליטית, אך אלה שמובילים אותה - דפני ליף, הלא נחמדים, פעילי המעברה - מתבצרים בעמדות בעייתיות אחרות: הימנעות מזיהוי המחאה כבעלת אג'נדה שמאלנית, וקריאה להימנעות מסממנים מפלגתיים. לעמדות הללו יש השלכות מהותיות על אופי המחאה ועל יכולתה לחולל שינוי מהפכני בישראל, מסיבות שיוצגו בהמשך הפוסט. חלק נרחב בציבור מאמין שהמחאה מתה כבר מזמן; חלק אחר, מסור ונאמן יותר לרעיונות המהפכניים שהתגלמו בה, מאמין שהיא תקום מחדש ותיראה שונה לגמרי מזו של קיץ 2011. מה שבטוח זה שמאז ה- 14 ביולי 2011 והלאה, המחאה אף פעם לא העזה להפסיד באמת: לא כאשר פניה היו לשלום, כלומר לא פוליטיים; ולא כאשר הפכה להיות פוליטית ויצאה למלחמה.


קשה מכאן להגיד 
אם המשחק הזה הוא הבל מחריד 
או רמז לעתיד 
אנחנו תמיד. על הצד של התקווה. נלחמים ברשעים. 
משחקי מלחמה.


המחאה החברתית זכתה לגל של ביקורת מימין, משמאל, וגם מצד פרגמטיסטים מטעם עצמם, שתהו וכעסו על היעדרן של תביעות ברורות ומזוקקות מצד המוחים. רבים ראו במחאה הבל מחריד, פסטיבל קיצי עם אנרגיות שלא מתועלות למקומות הנכונים, וזאת לא בהכרח מתוך אחיזה באידיאולוגיה המנוגדת לגמרי לקריאות שעלו מתוכה. אפשר לטעון שמחאה מהפכנית באמת, כזאת שרושמת לזכותה הישגים ממשיים, צריכה לבוא ממקומות של ייאוש וזעם אמיתיים, של מי שאין להם מה להפסיד; ואילו המוחים ברוטשילד היו בעיקרם צעירים ממעמד הביניים, אומנם מיואשים וכועסים בדרכם, אבל כאלה שבעיקר רוצים להרוויח יותר (או לשלם פחות) וחוששים להפסיד את מה שכבר בידיהם, כלומר חוששים מסדר חברתי חדש ומהפכני. במילים אחרות, אפשר לטעון שמחאה לא יכולה לבוא ממקום של תקווה.

ועם זאת, קיץ 2011 עורר מחדש את הרחוב הרדום בישראל, אחרי שנים ארוכות שבהן לכל היותר צצו מדי פעם מאבקים מקומיים מדי בשביל לייצר בסיס תמיכה רחב. למעשה ניתן לומר כי מדובר בהתעוררות האזרחית הגדולה ביותר בתולדות המדינה, שלא בהקשר מדיני-בטחוני. המחאה שמה לראשונה את השיח החברתי במרכז הדיון הציבורי; וגם אם לא היתה מספיק פוליטית בתחילתה ולא סימנה את המטרה העיקרית - שלטון הימין הכלכלי שהולך יד ביד עם שלטון הימין המדיני - הרי שהיא לפחות סימנה כמה וכמה רשעים אחרים שיש להכיר ולהילחם בהם: הטייקונים, הבנקים, החברות החזקות במשק, ונציגיהם של כל הנ"ל במוקדי השלטון - בין אם לוביסטים או פוליטיקאים. ודי בכל אלו כדי לעורר מחדש את התקווה ולהיות בצדה.


הכרתי אותך מיד/מכל העיתונים/התמונה שלך בגן בירושלים/בין האוהלים/חזרת כמו שהלכת/לאותו משרד/אקונומיקה בלי כפפות/והמגב ביד



מאהל אחר, תקופה אחרת, מחאה חברתית אחרת. מאבק האמהות החד הוריות בהנהגת ויקי קנפו, נגד הקיצוץ בקצבאות סעד ורווחה שהוביל נתניהו כחלק מגזרותיו הכלכליות כשר אוצר בשנת 2003, זכה גם הוא להמון הד ציבורי ותקשורתי עד שלבסוף דעך ללא הישגים ממשיים. לא מעט טורים כבר עסקו בהשוואה שבין ויקי קנפו לדפני ליף, כולל ההבדלים המעמדיים-עדתיים; וקנפו בעצמה חזתה את כישלון המהפכה כחודש לאחר שהחלה, מניסיונה האישי. לא אוסיף על כך במילים מאחר ושילבתי את השיר הזה, שמספר את סיפורה של קנפו מנקודת מבט פרטית ואמפתית, גם בגלל שהוא מחבר את השיר הבא ואת האוסף כולו למי שנושא באחריות הראשית לקריסת מעמד הביניים והשכבות הנמוכות יותר בישראל - נתניהו כמובן; אך בעיקר כי חלק מהתקווה שנוצרה בעקבות קיץ 2011, טמון בכך שמחאות עתידיות כנגד גזירות כלכליות, כמו אלו שהטיל שר האוצר הנוכחי, יזכו לתמיכה בשטח ולסולידריות ציבורית רחבה יותר - זה כבר החל לקרות בשנתיים שחלפו מאז, בעיקר בתחום המאבק למען נפגעי הפרטת הדיור הציבורי.


כבול בגאווה 
אכול במאכלת הכבוד 
כבול בגאווה 
סיסמא שחוקה - לכו לעבוד 



הגזירות של נתניהו בשנת 2003 כללו גם קיצוצים משמעותיים בדמי אבטלה ובזכאות להם, והתלוו בקריאה דמגוגית שאמרה למובטלים מקרב השכבות הנמוכות לצאת לשוק העבודה. אני חייב להבהיר בנקודה זו שאני לא בעד מודל מדינת הרווחה, במיוחד לא זה שמפא"י הנהיגה בתקופת שלטונה הממושכת וכעת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' רוצה להחזיר. אני כן בעד שירותי רווחה, אבל כאלה שמהווים אמצעי ליציאה ממעגל האבטלה ומהעוני; ומעל הכל השקעה בתשתיות, חינוך, ופתיחת מקומות עבודה, בשביל האדם העובד (עם דאגה לזכויותיו, כולל הרחבה שלהן ובעיקר ייצוג פוליטי שלו במוקדי השלטון). הבעיה היא שמדיניות נתניהו לאורך השנים, בין אם כראש ממשלה (96' עד 99', 2009 עד 2013 והלאה) או כשר אוצר (2003 עד 2005), התאפיינה כמדיניות של מלחמה סמויה באדם העובד, במיוחד במגזר הציבורי שם קיצץ והפריט עד חורמה. את מצב המובטלים ושוק העבודה בתקופה שבה נתניהו השמיע את אותה סיסמה שחוקה, אפשר לתמצת בציטוט הלקוח מכתבה שעסקה בנושא דאז: "אין חכות ואין דגים" (נאמר מטעם אנשי מחלקת המחקר של בנק ישראל).



And sometimes when the subprime mortgages collapse
And banks close and businesses fail
And the crisis spreads around the world
Sometimes other experts say:
Just because all the markets crashed
Doesn't mean it's necessarily a bad thing.
And other experts say: just because all your friends were fired
And your family's broke and we didn't see it coming
Doesn't mean that we were wrong.



ומנתניהו האולטרה-קפיטליסט ומומחיותו המהוללת בכלכלה, לשיח המומחים שכה מאפיין את ערש הקפיטליזם הגלובאלי - אמריקה. גל המחאות העולמי נבע בין היתר ממשבר הסאב פריים, חוליה נוספת בשרשרת המשברים שהכלכלת הקפיטליסטית מחוללת שוב ושוב:

"די להזכיר את משברי-המסחר, אשר בהתחדשם לעתים מזומנות הם מאיימים יותר ויותר על קיומה של החברה כולה ומעמידים אותה בסימן-שאלה [...] בכוח מה מתבגרת הבורגנות על המשברים? מצד אחד, על-ידי ההשמדה המוכרחת של כוחות-ייצור מרובים; מצד שני, על-ידי כיבוש שווקים חדשים ועל-ידי ניצולם היסודי יותר של השווקים הישנים. בכוח מה, אפוא? על-ידי שהיא מכינה משברים כוללים יותר ועצומים יותר ומצמצמת את האמצעים למניעת משברים." 
(מתוך המניפסט הקומוניסטי, קרל מרקס)

שיח המומחים מושל גם בדיון הציבורי בישראל, ולאורך קיץ 2011 ראינו כיצד מומחים כלכליים בעלי עמדות קפיטליסטיות התגייסו להסביר מדוע השיטה אינה הבעיה אם כי הפתרון: בין אם מדובר בעיתונאים כגון נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב, או בפרופ' מנואל טרכטנברג אשר נקרא לעמוד בראש ועדת המומחים שמטרתה היתה אחת - לקבור את המחאה מבלי שמסקנותיה בכלל יובאו לכדי יישום.




ואנחנו נשארים עם אמריקה, לאור הזיקה הבלתי מבוטלת שבינה לביננו, במיוחד בהיבט הכלכלי אך לא רק. אם ישראל היא מדינת חסות ונציגה מועדפת של האימפריאליזם הכלכלי של ארה"ב במזרח התיכון, הרי שתל אביב במידה רבה מתאווה להיות ניו יורק, בדגש על תהליכים של יוקר המחיה בעיר וג'נטריפיקציה שדוחקת את רגלי התושבים המקומיים ושוכרים צעירים ממספר הולך וגדל של שכונות ורובעים. כמו שקניה ווסט שר לעירו ניו יורק, כך גם תושבי העיר עשויים להרגיש לעתים שהם אבודים בעיר הזאת, שהחיים בה מרגישים לפעמים כמו מלחמה, כלא, ומקור למתחים - לא רק לחופש והנאה. התחושות האלה תרמו במידה רבה לחיבור המיידי של האוכלוסיה התל אביבית למחאת האוהלים ברוטשילד, שתבעה את המרחב הציבורי מחדש לא רק כאזור בילוי ופנאי, אלא כזירה קהילתית פתוחה.

השיר של גיל סקוט הרון שזוהה עם המחאה בזמנה הוא כמובן The Revolution Will Not Be Televised, אבל הטקסט שלו בסיום שיר זה נוגע ישירות במצוקת מעמדות הביניים ומטה בארה"ב וכלכלתה הקורסת. בשנת 2010 דווח על 46.2 מיליון עניים באמריקה - המספר הגבוה ביותר ב- 52 השנים האחרונות. התעשיות המקומיות בערים שמזוהות עם עובדי צווארון כחול קורסות, וכך ערים כגון קליבלנד ודטרויט פושטות את הרגל. אז המהפכה האמריקאית עוד לא הגיעה לטלוויזיה ולמעשה טרם חצתה את סף Occupy Wall Street, אך בין אם זה יקרה יום או לא, רצוי לבחון את מה שקורה שם בעיניים מפוכחות ולהישמר בהתאם מפני חסידי הקפיטליזם האמריקאי כגון נתניהו, לפיד, ובנט. אחרת מי הולך לשרוד בישראל?



Banks that give the loan figure, damn, in the worst case - 
We makin' money 'cause we had it in the first place!

(The Coup feat. Del tha Funkee Homosapien / The Repo Man Sings For You, Steal This Album


במקום להכביר במילים על האופן שבו מוסד ההוצאה לפועל משרת את הבנקים, בעלי ההון, מוסדות ציבוריים כגון עיריות וביטוח לאומי, ואף גורמים עברייניים, אתם מוזמנים לקרוא את עדותו של משה סילמן ז"ל, פעיל המחאה החברתית וקורבן של השיטה, שהעדיף להצית את עצמו במקום להפוך לחסר בית נוסף מני עשרות אלפים שחיים בישראל כיום.



Misconceptions raise questions to be solved
A lot of b-boys are broke, a lot of homeless got jobs



ולמכתב אחר, של רחל לוי דוידה לשר הרווחה מאיר כהן מיש עתיד, שבדומה לנתניהו בזמנו יצא לאחרונה בקריאת "עניים, לכו לעבוד". רחל לוי דוידה שפונתה ע"י עמידר בינואר 2012 מדירתה ביבנה, היא אחת מני קורבנות רבים של הזנחת והפרטת הדיור הציבורי בישראל, כמו גם של קיצוץ בקצבאות למיניהן. המיסקונספציה בקרב אנשי מעמד הביניים, לפיה אלו "שנהנים" מזכאות לקצבאות ולדיור ציבורי הם טפילים שלא יוצאים לעבוד, חייבת להיפסק על מנת שגל המחאה הבא יהיה סולידרי ומקיף יותר, במקום שרובו המכריע רק ידרוש הקלה ביוקר המחיה וימשיך להצביע לניאו ליברלים כגון יאיר לפיד.


נא להקפיד על השקט 
נא לא לסטות מהדרך 
נא לא לדמם על השטיח 
נא לא למות על הדשא 


(אביב גדג' וזאב טנא/ חלק ב' במדריך לפליט, מתוך ילדים של מהגרים)


ובחזרה לישראל, שבה בין אם אתה הומלס או מפגין המשטר יכפה עליך את סדרו, את הסדר הקיים, שבו הסדר המעמדי-כלכלי מתלכד היטב עם הסדר הבטחוני, שרוב הזמן מונע כל סטיה מהדרך ודורש לשמור על השקט, כי יורים. זוכרים את "עצרת הדממה" של העשרים באוגוסט בגן צ'ארלס קלור שבתל אביב יפו, עקב ההסלמה בדרום? היתה בה הפגנה של סולידריות עם תושבי הדרום לצד הפגנת סולידריות עם קריאות "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" כנגד פעילי ימין קיצוני שניסו לסכל את האירוע; ובעיקר הפגנה שהודיעה לממשלה כי המחאה נמשכת והספין הבטחוני שלה לא יעבוד (סגן השר איוב קרא אמר ביום מתקפת הטרור באילת, "הגיע הזמן לפנות את המאהלים מתוך סולידריות").



והתקרות הגבוהות בדירות הישנות 
זו הרמאות הכי גדולה בעיר הזאת 
בא איזה חתיכת חרא ומחלק את הדירה של אבא שלו לשבעה תאי מעצר 
עם שירותים במסדרון 
ולוקח שלוש וחצי בחודש 
וזה נראה כאילו יש מקום כי התקרה רחוקה מהרצפה 
תקרות גבוהות 
וזה ברור לכולם 
אבל 
כולם כל כך שקטים פתאום 
כולם כל כך שקטים כל הזמן 

(יהוא ירון/ כולם כל כך, מתוך אמן השכנוע העצמי)


אבל רוב הזמן כולנו שומרים על השקט, ולא רק בגלל המצב הבטחוני. לפעמים פשוט נשמר השקט/שקר בהסכמה, כמו במציאות התחרותית של חיי השכירות בתל אביב, שבה משכיר לשוכר זאב ולעתים גם שוכר לשוכר - או שותף לשותף - זאב. זאת המציאות שמתוכה פרצה המחאה ובראשיתה היא היתה  "מחאת הדיור". חשוב לזכור זאת ולא להתנצל על הרצון הלגיטימי לגור בתל אביב מצורכי עבודה, לימודים, יצירה, תרבות, והתערות בחברה שמקבלת את האחר יותר מרוב הערים בישראל. אבל חשוב לזכור שמחאת דיור אינה יכולה להיות מוגבלת לדיור בר השגה עבור שוכרים צעירים בתל אביב בלבד, עליה להתרחב ולהתאחד עם מאבקים אחרים כמו זה למען הדיור הציבורי, ולמען הזכות לקורת גג עבור אזרחים ערביים ובדואים - הפוסט של עידן לנדו שמופיע בקישור העלה את כל הנקודות הללו ואחרות ארבעה ימים לאחר פרוץ המחאה.



צו 8, לא תתפוס אותי 
אני אהיה מהיר הפעם 
רודף בצע, צר מוח 
אתה לא תצליח לסחור בי עכשיו 

(העבד/ וריאציה על נושא של בבליקי, מתוך שירי ארץ ישראל)


אלבום האופרת רוק מתוכו לקוח שיר זה עלה לרשת ב- 14.4.11, בדיוק שלושה חודשים לפני פרוץ המחאה, אך נראה שהוא ביטא באופן הולם את מצוקות יוקר המחיה ומחיר המלחמה, והשלכותיהן על חיי הפרט והזוג בישראל. נדמה כי שיר זה במיוחד כאילו חזה חלק מאירועי המחאה שעתידים לבוא ("אהוב לבך עולה באש"), את חוסר בשלותה של החברה הישראלית והשמאל הישראלי בפרט למהפכה ("אתה תצטרך לדחוף/יותר חזק ממך/העולם עוד לא מוכן בשבילך"), וכמובן את השיח הבטחוני שמאיים להשתלט מחדש על החברה הישראלית - צו 8 שרודף את אזרחיה הבוגרים של המדינה ומוסיף למצוקתם הכלכלית, פעמים רבות מדי למען מלחמות יש-ברירה ותחזוק משטר הכיבוש, שגובה מחיר משלו. אך מעל הכל זהו רודף הבצע צר המוח שיש להישמר ממנו, בין אם הוא טייקון שסוחר בקרנות הפנסיה שלנו וזוכה למחיקת חובות, ובין אם הוא פוליטיקאי המשרת את בעלי ההון ולשם כך סוחר במסים שאנו משלמים, במשאבי הטבע שלנו, ובחיינו.






השיר הזה קצבי, מלהיב, ומחאתי - בדומה למחאת קיץ 2011 - אך כמוה הוא סובל מתסמונת הפניית רשימת הדרישות למי שמשרת את ההון ומכתיב סדר מדיני-כלכלי שהוא ימני במובהק. לפחות הוא מסתיים בקריאות הבכי שמאפשרות לבחון אותו בראייה מפוכחת וביקורתית יותר. השיר "רשימת דרישות" שהוקלט בזמן ימי המחאה ע"י שמונה ראפרים ישראלים בעלי מודעות חברתית, מתאפיין באותה נימה מחאתית אך א-פוליטית שהיתה הבון-טון של המחאה החברתית בקיץ 2011 ונשארה דומיננטית בה עד היום. כך כאשר הראפר קוואמי, שמחזיק בעמדות שמאלניות מובהקות, שר "כן אני יודע שקשה להאמין/אבל זה לא מאבק בין שמאל לימין", הוא תורם בדרכו הקטנה לרטוריקה שמשמרת את כוחו הפוליטי של הימין. כי אי אפשר כאמור להכתיב סדר יום הפוך למשרתי ההון ונושאי בשורת הקפיטליזם, ע"י הצגת רשימת דרישות. יש צורך בבניית אלטרנטיבה פוליטית, שיכולה להיות אך ורק שמאל-חברתי, ובמדינה שבה המצב הבטחוני מושל לא רק בשיח אלא גם בקופה התקציבית (לפי הכלכלן מומי דהן, ישראל מוציאה 7% מהתוצר שלה על צורכי ביטחון, לעומת 1.5% בממוצע למדינות מפותחות; וזאת מבלי לקחת בחשבון את מחיר ההתנחלויות ואת היעדר השגשוג הכלכלי ששלום אזורי מביא עמו). לקריאה נוספת, ראו את תמליל הרצאתו של דני בן שמחון מדעם מפלגת פועלים וארגון העובדים מען.


האם האהבה תנצח? האם הסיפור אמיתי?

(פונץ'/ בלילה ההוא התעוררנו, מתוך רמז לעתיד)


כמו שכבר אפשר להבחין, יוסי בבליקי והאלבום "רמז לעתיד" של להקת פונץ' מככבים פה ובצדק. הזיקה של אלבום זה מינואר 2013 למחאה החברתית עולה בבירור ממגוון שירים הכלולים בו, למשל "כשהאהבה תחזור" שלא שרד את תהליך הניפוי; ובכל זאת בחרתי לציין אותו, כי בדומה לציטוט הנ"ל (שהוא רק אחד מהרבה שאלות שעולות בשיר המופיע כאן), יש בו התייחסות לאותה אהבה שאכן נכחה ברחובות לאורך תקופת המחאה של קיץ 2011, אהבה שבבליקי תיאר בראיון כ"בעצם כל מה שחסר לך. כל מה שרצית שיהיה וכבר אין". כך שלמרות הקונוטציה הלא חיובית, בעיני לפחות, לתנועת "מהפכה של אהבה" שצמחה גם היא מקרב המחאה החברתית ומתאפיינת בהיותה א-פוליטית ולא בוגרת במיוחד, מה שהפך את הסיפור לאמיתי זו בדיוק אותה אהבה שבבליקי מדבר עליה, שהוציאה את ההמונים לרחובות בדרישה לכל מה שחסר להם, ורצו שיהיה וכבר אין. וזאת יכולה להיות גם אהבה לזולת, לאחר, לקהילה, ומבחינת אלו שעדיין מתעקשים על הקטגוריה הזאת - גם למדינה.


כל וואחד לביתו, כל וואחד לדארו



וכפי שנטע וינר שר בתחילת שיר זה, "מהפכה תבוא בגלל האהבה שלי לקהילה שלי". וקהילה זו יכולה וצריכה להיות קהילה מעורבת של יהודים וערבים, לפחות בכל הנוגע לעיר מעורבת כמו תל אביב יפו. אחרת נישאר כל אחד לביתו (בערבית = בֵּית, דאר) וכל אחת למאבקיה. על חלק מהסיבות לחוסר השתתפותה של רוב האוכלוסיה הערבית במחאה החברתית אפשר לקרוא כאן, תחת הפסקה "מעמד הביניים הערבי מתבודד" באמצע המאמר. על חלק מהבעיות שעמן מתמודדת החברה הערבית בישראל, ועל האופן שבו היא יכולה להשתלב בתנועת המחאה ולהביא את האביב הערבי גם לישראל ופלסטין, אפשר לקרוא כאן. השילוב הזה הכרחי לא רק עבור הצלחת המאבק החברתי, אלא גם בשביל המאבק בגזענות שהולכת ומתגברת, ולמען המאבק בכיבוש כמובן. לשם כך, על המחאה להיות כאמור לא רק פוליטית אלא גם שמאלנית, כפי שמבקריה מימין טענו מלכתחילה, בשל חששם מסדר יום אזרחי-שוויוני-מעמדי חדש. עוד על כך בתמליל הרצאתו של דני בן שמחון, שאליו מפנה הקישור בסיום הפסקה הלפני אחרונה. ובשביל מי שמעוניינים יותר בעשייה ובניית הבית מחדש, מאשר בדיבורים וניתוחים, רשימת "עיר ללא גבולות" שמתמודדת לעיריית תל אביב יפו בבחירות הקרובות מסתמנת כמו אבן הפינה המתאימה לחיבור בין תל אביב על המגוון האנושי שבה, לבין יפו.


They got the TV, we got the truth
They own the judges and we got the proof
We got hella people, they got helicopters
They got the bombs and we got the, we got the - 

We got the guillotine
We got the guillotine, you better run



כשנתקלים בדוגמה נוספת לדיווח עיתונאי מוטה/חלקי בנוגע לאירוע מחאתי, או להיעדרו בכלל, כתוצאה משליטת בעלי ההון בתקשורת; כשרואים את מערכת שלטון החוק מתעמרת במפגינים, החל ממעצרים שרירותיים ועד להגשת כתבי אישום מופרכים בעוון תקיפת שוטרים והפרת הסדר הציבורי, שכנראה לא יביאו לכליאתם של דפני ליף ואחרים, אך מטרתם היא להרתיע ע"י פגיעה חמורה בכיס והטרטור הנלווה; וכאשר השיח הבטחוני שוב ושוב עולה לכותרות, בין אם בדיבורים על איראן והפצצה או בתקיפות של חיל האוויר בעזה, קל להתייאש ולשכוח שלציבור ולמעמד העובדים יש את הכוח האמיתי: הכוח לצאת לרחובות, להתאחד ולהתארגן, לבנות כוח פוליטי ולהציב אלטרנטיבה. הכוח להקים מאהל מחאה ב- 14 ביולי, התאריך שבו נפלה הבסטיליה ולכן הוא מסמל את המהפכה הצרפתית; הכוח להציב בשדרות רוטשילד גיליוטינה, סמל נוסף של המהפכה הצרפתית, שתקשורת חנפנית ושמרנים רבים מקרב הציבור מיהרו להסתייג ממנו.

אבל האלימות לא טמונה בגיליוטינה מלאכותית. היא טמונה בקיצוץ קצבאות, בניצול עובדים ע"י חברות קבלן ודרכים אחרות, ובמגוון התלאות הנובעות כתוצאה ממשברים כלכליים שמחולל הקפיטליזם; היא צצה שוב ושוב בהתנהלות אטומת הלב של ההוצאה לפועל וחברות הדיור הציבורי, בדיכוי האלים שמפעיל המשטר מול הפגנות מפרות סדר, בכוחניות של בעלי הדירות; והיא בעיקר מתגלמת בעשיית מלחמה ולא שלום, בשימור הכיבוש במקום חתירה לפשרה טריטוריאלית, ובאלימות הפנים-ישראלית שנובעת מכל אלו.



שוב השוטרים של ראש העיר 
הורידו אותנו מהאוויר 
אבל בעיר הזאת היופי גר אצל הצד המפסיד 
אולי אנחנו בכת סודית 
ששלוחה מן העתיד 
אולי אנחנו רמז לעתיד. 



ובסופו של קיץ 2011, אחרי שהפגנת המיליון שימשה כאירוע נעילת המחאה החברתית מבחינת ציבור המפגינים הרחב, הגיע תורם של יושבי המאהלים המסורים יותר, בין אם מכורח או מבחירה הפגנתית. חלקם פונו בהסכמה, אבל רוב הפינויים ובמיוחד אלו של מאהלי המצוקה בפריפריה, נעשו בברוטאליות וקהות לב כלפי יושביהם, בין אם מדובר בציודם או בגופם. כך היה בפינוי מאהל רוטשילד, והמשיך בהפגנה שהתעוררה כתוצאה מכך מול עיריית תל אביב יפו. האלימות שצצה בשלב זה הופנתה כנגד החברים באותה "כת סודית", פעילי המחאה המסורים שהמשיכו לשאת את נס המאבק החברתי מאז. 

האם מחאת האוהלים היתה רמז לעתיד? טיוטה שאפשר להפיק ממנה לקחים? או שמא התלקחות חד פעמית שרוב הציבור נכווה ממנה? אפשר להצביע על הישגיה ועל נקודות שצריכות להיזקף לזכותה מחד; וניתן להתמקד בטעויותיה, כשלונותיה, והנזקים שאולי הסבה מאידך. אפשר לדבר על שינוי תודעה כהישג מספק, גם אם ללא תוצאות ממשיות בשטח; וניתן לומר שגם התודעה לא השתנתה דיו, אולי רק התרחבה קצת.

ישנם פעילי שמאל ותיקים שזיהו את המחאה כ"דבר הטוב ביותר שקרה בישראל מאז הקמתה". קטונתי מלהעניק שיפוטים כאלה, אבל נראה לי כי בשורה התחתונה, מחאת קיץ 2011 היתה הכרחית בשני מובנים: בכך שפרצה מכורח הנסיבות, אחרי שנים של עלייה ביוקר המחיה, היעדר פתרונות דיור מספקים למרבית האוכלוסיה, והיווצרות של תחושה מוצדקת בקרב הדורות הצעירים שאין להם עתיד במדינה הזאת. חשוב גם לציין את האביב הערבי שפרץ באותה שנה ונתן השראה לא מועטה לקיץ הישראלי.

המחאה היתה הכרחית גם בשביל להעיר סופסוף את הציבור היהודי בישראל, בעיקר מעמד הביניים, שהיה בעיקר אסקפיסטי לאורך שנות התשעים עקב אשליית תהליך אוסלו וטראומת רצח רבין, ולאחר מכן הפך להיות רדום מאז תחילת המילניום ושנות אינתיפאדת אל-אקצה. התעוררות זו יכולה לשמש כבסיס לערנות ציבורית גבוהה יותר, כפי שאכן קורה מאז פרוץ המחאה והרבה בזכות הרשתות החברתיות. שלב הריסת מוסדות הכוח הישנים, ובניית כוחות פוליטיים חדשים, אומנם לא התממש בבחירות הארציות האחרונות; ועם זאת, הבחירות המוניציפליות מהוות הזדמנות טובה יותר לתמוך בקואליציות שנבנו על בסיס אג'נדה חברתית משותפת, ללא צורך להידרש לנושא המדיני - בינתיים. אז בנימה זו, תדאגו עד ה- 17 לספטמבר שאתם רשומים כתושבי היישוב בו אתם מתגוררים, תבררו כמה שאפשר על הרשימות המתמודדות במקום מגורכם, ולכו להצביע ב- 22 לאוקטובר. אחרת אל תתפלאו אם בגל המחאות הבא, שוב השוטרים של ראש העיר יורידו אותכם מהאוויר.