יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

שבע הנשמות של גבריאל בלחסן


גבריאל בלחסן מת. המחלה, הכדורים, "הם הרגו אותך לאט-לאט" כמו ששר אביב גדג', חבר ילדות והסולן בלהקת אלג'יר שהעלתה את שניהם על מפת הרוק הישראלי, באחת מיצירותיהם הבולטות "דם על הים". שנים אח"כ גדג' ישיר באלבום הבכורה של קריירת הסולו שלו את "הסוד", שנכתב על בלחסן: "כל סירות ההצלה/טבעו בדרך לכאן/אתה חיכית מזמן" הוא שר שם, ופעם נכחתי בהופעה שבה שינה את השורה האחרונה - "אתה הטבעת אותן". אבל מסתבר כי סירות ההצלה שרשמו לו הרופאים, הן אלו שהטביעו אותו. גבריאל לא התאבד כפי שרבים נטו לחשוב, אלא מת כתוצאה מאי ספיקת כליות ודום לב, בגלל יותר כדורי הרגעה בדבש.



                                                                      



את תרגום הטקסט הבא של השיר Seven Souls מאת ההרכב Material, המבוסס על הרומן The Western Lands מאת וויליאם ס. בורוז שגם מקריא את מילות השיר, כבר פרסמתי בעבר כחלק מסדרת פוסטים שעסקו בקטעי ספוקן וורד מחוץ לזירת התרחשותם הטבעית על הבמה. גם יצירתו המטלטלת של בלחסן, "כדורי הרגעה בדבש", היתה חלק מאותה סדרה. כעת בתור סוג של רקוויאם לגבריאל, אנסה לחבר בין אותו טקסט שמדבר על שבע נשמותיו של האדם לפי המיתולוגיה של מצריים העתיקה, לבין חלק קטן אך מייצג משיריו של בלחסן.


המצרים העתיקים הניחו את קיומן של שבע נשמות. הנשמה הראשית, והראשונה לעזוב ברגע המוות, היא רֶן, השם הסודי. זאת בהתאמה לבמאי שלי: הוא מביים את סרט חייך מהפריה למוות. השם הסודי זו כותרת הסרט שלך. עם מותך, שם נכנסה רן לתמונה.






מול הים עם תפילין
האש בוורידים
הוא בא לקחת אותך
הוא שחור כמו שק
לבן כמו מלאך

מול הים עם תפילין
עם ספר תפילות וספר קללות
רד איתי למצולות
לך לאיבוד בשדות

אלג'יר/מול הים עם תפילין

******************

לאחר שנים ארוכות של עמידה מול הים ואחרי שירד למצולות עם אביב ואחרי שבלע אותו הדג, אחרי שהיה בתוך הצינורות ואחרי שכבר בא לקחת אותו זה ששחור כמו שק ולבן כמו מלאך, זכה גבריאל גם ללכת לאיבוד בשדות. במקום לברוח, מה שלא אפשרי ולא עוזר, אולי עדיף ללכת לאיבוד. כך יש גם סיכוי שמישהו עוד ימצא אותך.





שב איתי בשדות
קוצים יפרחו, גשמים ירוו אדמות
כמה טוב שמצאת אותי
וראיתי אותך מחפש
וראיתי אותך מחפש
וראיתי אותך

מלאכים בשר ודם
בנות ארץ חולמות רוח ואש
מים שוטפים
רוחצים הריסות
ואדמה, אדמה חיה קמה
להתחדש

גבריאל בלחסן/בשדות (יובל צוף)

**********************

הדג שבלע את גבריאל הקיא אותו ליבשה.

(מתוך "שיר חדש: דרשות על יצירות רוק ישראליות, רוני שויקה, הוצאת כרמל ירושלים)



נשמה שנייה, והבאה בתור לרדת מהספינה הטובעת, היא סֶקֵם: אנרגיה, עוצמה, אור. הבמאי נותן את ההוראות; סקם לוחצת על הכפתורים המתאימים.





אין לי כוח לכתוב עוד מילה 
ניתן ליום הזה להיגמר 
בינתיים יושב בחוץ מעשן סיגריה 
ומתבונן חסר כוחות 
איך שמכוניות חולפות וילדות קטנות 
רצות בכובעים מצמר 
איך שהאוויר נהיה קריר 
ומסעד הכסא נסדק 
וזה חודר וחודר 
והופך והופך 
וחונק וחונק 
חור פעור שלא נסגר 
לב מאפיר רגלים כושלות


גבריאל בלחסן/גאולה


מספר שלוש זה קוּ, המלאך השומר. הוא, היא, או זה, השלישי בתורו לעזוב. מוצג במעופו על פני ירח מלא, ציפור עם כנפיים זוהרות וקודקוד מאיר. מסוג הדברים שאפשר לראות על וילונות במסעדה הודית בפנמה. הקו אחראי לסובייקט ויכול להיפצע בהגנתו - אבל לא לצמיתות, מאחר ושלושת הנשמות הראשונות הן נצחיות. הן חוזרות לשמים עבור כלי קיבול אחר. ארבע הנשמות הנותרות חייבות לקחת סיכון עם הסובייקט בארץ המתים.


נישא על זרועות מוכתמות בפצע 
הן מניחות אותי על המיטה 
בעדינות מכסות 
ומכבות את האור 


גבריאל בלחסן/ברוך הבא







מספר ארבע היא בָא, הלב – לעתים תכופות בוגדני. זהו גוף של נץ ועליו פניך, מכווץ לגודלו של אגרוף. גיבורים רבים, כמו שמשון, נפלו בגלל לב שמעל באמונם.


נער לב חרסינה גוף פחם

גבריאל בלחסן/עריסת יהלום





כי זחלה נשמתי ופרחה מעלה מעלה 
וצייצה ציוץ אדיר 
שבקע מלב חרסינה 
שהתנפץ לו בשבר 


גבריאל בלחסן/רצפת חימר




מספר חמש היא קָא, הכפיל, בעל השיוך הכי קרוב לסובייקט. הקא, שבדרך כלל מגיע לבגרות בזמן המוות הגופני, הוא המדריך היחיד במהימנותו לאורך ארץ המוות ואל אדמות המערב.


ימים חלולים של הראש בין הידיים של תינוק מת בבטן של שיטוטים בעיניים נפוחות וגוף כבד מייאוש מרעיל וכדורי הרגעה לסוסים סופניים
גבריאל בלחסן/כדורי הרגעה בדבש






מספר שש היא קָהַבּיט - הצל, זיכרון. כל התנייתך הקודמת מחיים אלו ואחרים.


הייתי פה הייתי פה הייתי פה הייתי פה הייתי פה 
פעם

גבריאל בלחסן/חלום


מספר שבע היא סֶקוּ. השרידים.  




יום רביעי, 7 באוגוסט 2013

פרזנטור של צדקה והפרטת הרווחה! שר אוצר! אותו הלפיד (ואותה השיטה)


אפשר לטעון כי מאז כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה ומינויו כשר האוצר, שזה נהיה ספורט לאומי לחבוט בו וליצור סאטירות עליו, בעוד שהוא רק עוד נציג של השיטה הקפיטליסטית. מה גם שהתבטאויותיו פה ושם עולות על כל סאטירה. ובכל זאת, הסרטון הזה משנת 2005 שהועלה באוב עקב הגזירות הכלכליות של שר האוצר החדש, ובו לפיד משמש בתור פרזנטור של עמותת הצדקה "לתת" ומקדם את יום שידורי ההתרמה למענה בערוץ 2, פשוט מזמין טיפול סאטירי (והחייאה זמנית של הבלוג) בשם תכליתה של סאטירה אמיתית וראויה: כזו שלא רק מעלה חיוך ומגחיכה את המושא לסאטירה, אלא גם חושפת את האבסורדיות של טיעוניו והשקפת עולמו, ובכך תוקפת אותו כנציג של הון, שלטון, והגמוניה (ובמקרה של לפיד, אפשר לסמן וי מובהק על כל הסעיפים). התגובה הרווחת להפצת הסרטון בסביבות מאי התייחסה לצביעותו הנוכחית של לפיד כשר אוצר מטיל גזירות ומקצץ בקצבאות, לעומת הכרתו במימדי העוני אז. אבל כמו שאדגים באמצעות הפרשנות הסאטירית לטקסט שהוא מקריא בסרטון, לפיד בסה"כ קידם בו את מוסד הצדקה והנדבנות שדוחף להפרטת שירותי הרווחה ומסיר אחריות מצד המדינה ומוסדותיה לבעיות חברתיות, כגון עוני ופערים סוציו-אקונומיים.

הנחלצים להגנתו של לפיד, לא בהכרח מצביעיו ותומכיו, יטענו שמדובר באיש טוב עם כוונות טובות, כפי שניכר מעצם התנדבותו להופיע בסרטון המדובר. בתשובה לכך ניתן לומר, שמעבר לכוונות הטובות בהן מרוצפת הדרך לגיהנום, הרי שלפיד כמנהיג פוליטי כבר הספיק בתקופה קצרה יחסית להפר כמה וכמה הבטחות שפיזר לבוחרים בעלי כוונות טובות, לתקוף באופן דמגוגי את יריביו שגם להם כוונות טובות, ובעיקר לקבל החלטות שלא מותירות ספק לגבי כוונותיו והמיעוטים (בעלי ההון, עשירונים עליונים, וציבור המתנחלים) שעמן הן מיטיבות. דוגמאות לכך תוכלו למצוא בקישורים המשובצים לאורך התגובות הכנות שכתבתי בשם לפיד הפוליטיקאי לטקסט של לפיד הפרזנטור, שמונה שנים אחרי. וכעת לסרטון:





"אתם מכירים את חישוב הפלאפל? זה הולך ככה, שכר מינימום במדינת ישראל הוא 3335 שקלים בחודש. זה מה שמרוויחים פה מאות אלפי אנשים. 3335 שקלים בחודש. "

אתם מכירים את עמיר פרץ, השר לאיכות הסביבה מטעם "התנועה" שיושב איתי בממשלה? מאז שכיהן בתור יו"ר מפלגת העבודה וכחבר בה לאחר מכן, הוא פעל להעלאת שכר המינימום עד הגעתו ל- 4600 שקלים בחודש. אם פרץ היה מנצח את שלי יחימוביץ' בהתמודדות האחרונה על ראשות העבודה, מן הסתם הייתי מאותו רגע והלאה משתלח שוב ושוב בו ובעמדותיו הסוציאליסטיות דרך המדיה החברתית ובתקשורת, למרות שזה הסוציאליזם של פרץ ויחימוביץ' שאחראי להעלאת שכר המינימום, בטח לא שלטון הליכוד הניאו ליברלי שחברתי אליו. יתכן גם שהייתי פולט "פרענק" לכיוונו, בלהט הרגע של עימות טלוויזיוני כלשהו. אבל פרץ כאמור יושב איתי בממשלה, ולכן בתגובה לדחיית הפעימה הנוספת בהעלאת שכר המינימום לעובדי מדינה כחלק מהדיל שסגרתי עם עופר עיני, לא נאלצתי לספוג ממנו האשמות כגון "אתה פחדן ושפוט של המעסיקים", כפי שקרא כאשר היה חבר באופוזיציה לעברו של קודמי בתפקיד יובל שטייניץ. אתם רואים, אפשר להיות ניאו ליברל, ללכת עם סוציאליסט ולהרגיש בלי, כל עוד הוא שומר על פה סגור בתמורה לג'וב.


"אז משפחה ישראלית רגילה - אבא, אמא, שלושה ילדים - מבינים שהם לא יכולים לחיות מזה. פשוט אי אפשר."

אבל עזבו אותם, מה תגידו על משפחה ישראלית רגילה - אבא, אמא, שלושה ילדים - שבה ההורים מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש, יש להם דירה והם נוסעים פעם בשנתיים לחו"ל, אבל אין להם שום סיכוי (!) לקנות בעתיד דירה (!!) לאחד משלושת הילדים שלהם. המטרה שלנו במשרד האוצר היא לעזור לאנשים כמוהם, במקום נניח להקל על ילדים בוגרים יותר ממשפחות דומות או עם פחות פריבילגיות, לשכור או לקנות דירה בהווה. ואיך נעזור למשפחה מוכת הגורל? קודם כל נפגע בה לטובה. אבל היי, לא רק הבוחרים שקנו את ההבטחות שלי בתקופת הבחירות ייפגעו מהגזירות, כו-לם הולכים לשלם! (כלומר, חוץ ממפעל ההתנחלויות). כדי לוודא זאת העליתי את המע"מ ל- 18% כי הרי כולנו סופגים את העלייה הזאת. אומנם העשירונים הגבוהים יותר בסה"כ נאלצים לקצץ קצת בהוצאות וגם תמיד יש להם חסכונות בצד, בעוד שמשפחות המשתכרות בשכר המינימלי עד לממוצע במשק רק נכנסות עמוק יותר לאוברדראפט, כשהן נתקלות בעליית המע"מ מבעד להוצאות מזון, לבוש, חשבונות, וכן הלאה, שלא לדבר על הקיצוץ בקצבאות למיניהן, אבל ריקי כהן תמיד יכולה להפסיק לעשן.



"עכשיו מגיע חישוב הפלאפל: מנה פלאפל 10 שקלים, עזבו מנה, חצי מנה. 5 שקלים, זול. שתייה גם 5 שקלים, גם לא יקר במיוחד, ביחד 10 שקלים כפול חמישה אנשים, 50 שקל לארוחה, לא משביעה במיוחד אבל ארוחה. שלוש פעמים ביום, 31 יום בחודש, זה יוצא 4650 שקל בחודש. תסמכו עלי, עשיתי את החשבון."

תסמכו על אנשי הקופי של התשדיר הזה, הם עשו את החשבון בשבילי. הרי אין לי תעודת בגרות ושום תואר אקדמי למעט דוקטורט שהוצאתי במסלול עוקף, מה שלא מנע ממני להצהיר בעבר שאם אהיה שר חינוך אז אבטל את כל בחינות הבגרות למעט אנגלית, מתמטיקה, והבנת הנקרא. בגרות באנגלית והבנת הנקרא זה חשוב, כי בלעדיהן הדורות הבאים כל הזמן יטעו בהבנת הטקסטים שהם קוראים - בעיקר באנגלית - ובמקום לצטט מתוכם בהקשרים הנכונים, יסתמכו על מאגרי ציטטות ברשת וישתמשו בהם באופן שגוי.


"ישראל היא אלופת העולם. אנחנו לא אלופי העולם בכדורגל, לא בכדורסל, אנחנו אלופי העולם רק בשני דברים: בשיט על גלשנים, ובעוני. מדינת ישראל מחזיקה בשיא עולמי באחוז הילדים העניים מבין המדינות המפותחות."

אז למקרה שדאגתם לגבי אובדן האליפות, נותרנו מספר 1 גם בשנת 2010! אומנם רק מקרב המדינות המפותחות, אבל מי באמת סופר את השאר? אנחנו גם בין חמש המדינות שבהן אי השוויון הוא הגדול ביותר - רק בטורקיה, מקסיקו, צ'ילה, וארה"ב יש פערים גדולים יותר - אבל העיקר שאנחנו לא יוון או ספרד, נכון? והכי חשוב זה שאפשר להשתמש בנתונים האלה כדי להסתייג מהקפיטליזם הדורסני של ביבי והליכוד תוך אימוץ שפת המחאה החברתית מחד, ולתקוף את הסוציאליזם של מפלגת העבודה והשמאל מאידך, למרות שמכון ירושלים לחקר שווקים טען כי בהסתמך על המצעים הכלכליים של שלושת המפלגות, הפערים החברתיים רק יגדלו. בפועל, התוכנית הכלכלית שלי נבנתה באופן שרק מעמיס יותר מהפסדי הבנקים על  חשבונם של אזרחי המדינה, כפי שאך ראוי למי שעשה את מרבית הונו בתור פרזנטור של בנק הפועלים ומסתחבק עם שרי אריסון ונוחי דנקנר בגנקי. כי אם לא במוצהר הרי שבפועל, גם אני ניאו ליברל.


"לפי נתוני הביטוח הלאומי חיים בארץ 713 אלף ו- 600 ילדים כאלה. 713 אלף ו- 600 ילדים שלא יכולים להרשות לעצמם אפילו חצי מנה פלאפל."

ושוב, למקרה שדאגתם, עדיין "יש אולי ילדים רעבים, אבל לא מתים מרעב", כך לפי מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, שהיה ראש מטה השטח של יש עתיד וצ'ופר בהתאם ע"י המפלגה על ידי, כמינוי אישי של שר הרווחה מאיר כהן.

"אז זה הדבר שאנחנו מבקשים מכם"

שתמשיכו להצביע עבור יש עתיד גם בבחירות הבאות, כי באנו לשנות ושינויים לוקחים זמן. למעט אלו שאנחנו יכולים לזקוף לזכותנו באופן מיידי כמובן, כמו למשל העברה מיידית של 50 מיליון שקל לניצולי השואה. רגע, יש מצב שאני מנפנף בפעולות שטרם בוצעו וחלקן בכלל לא אמורות להיזקף לזכותי? אבל מה שבטוח עשיתי זה להעביר את הטיפול בניצולי השואה ממשרד האוצר למשרד הרווחה, שהוא הרבה פחות מתוקצב ואפקטיבי. אז כל טוב להם, וד"ש למאיר וסילמן.


"ב- 29 בספטמבר יהיה כאן ערב שידורים מיוחד כדי ששום משפחה לא תישאר רעבה בראש השנה. בואו ניתן להם לפחות להתחיל את השנה עם אוכל על השולחן. תעזרו לנו לקנות להם שמן ומים ולחם ואורז, כדי שתהיה להם ארוחת חג. הם עדיין יהיו עניים, אבל לפחות בחג הזה הם לא יהיו רעבים."

במילים אחרות, אנחנו מבקשים מכם להמשיך לקיים את מפעל הצדקה בישראל על חשבון שירותי הרווחה, השקעה ופיתוח בפריפריה, עידוד פתיחת מקומות עבודה במקום עוד ועוד הפרטות שתמיד מביאות עמן פיטורים המוניים ("קיצוצים כואבים"), וכן הלאה. כי למה לתת לאדם רעב חכה כדי שיאכיל את עצמו מחר, אם אפשר לזרוק לו עצמות דגים פעם בשנה לקראת החגים? חכות הן יקרות, דגים יש בשפע.


"בשנה שעברה אתם האכלתם אותם: לא משרד הרווחה, לא הממשלה, לא הביטוח הלאומי."

וכנראה שזה יחזור על עצמו גם בשנה-שנתיים הקרובות, לאור הקיצוצים בתקצוב שירותי הרווחה: קיצוץ בקצבאות הילדים, בסבסוד צהרונים שמאפשרים לנשים לצאת לעבודה, וחיוב קשישים זכאי חוק סיעוד לקבל את גמלת הסיעוד שלהם בכסף. אבל אם אנחנו כבר מקשים על נשים לעבוד, לפחות נהיה שוויוניים ונכיר בכך שבתור עקרות בית הן מחויבות לשלם דמי בריאות ודמי ביטוח לאומי. איך אמר הפטרון שלי ביבי, "אין ארוחות חינם"? אז הן חושבות להישאר בבית ולהכין ארוחות בשביל המשפחה בחינם? הרי יש לנו גרעון להיחלץ ממנו. טוב נו, את העז הזאת הוצאתי בסופו של דבר מתקציב המדינה, בגלל שאני קשוב לעם - כ"כ קשוב שקיצצתי ב- 4% מתקצוב משרדי הממשלה, שמיועדים לספק שירותים לאזרחים בעבור המסים שהם משלמים. כי בשביל מה צריך למסות באופן הוגן את ההון הפרטי, אם אפשר לקצץ בהון הציבורי?


"...אבל השנה שעברה נגמרה. וגם הכסף."

ונא לא לשאול איפה הכסף, כבר רשמתי פטנט ו- 19 מנדטים על הביטוי הזה.


"והאמת, אני שונא לבקש את זה מכם."

כמו שאני שונא להטיל עליכם גזירות כלכליות ובכל זאת עשיתי את זה. רואים, אני פוליטיקאי אמיץ ולא פופוליסטי, כל עוד זה לא נוגע לבעלי ההון ואחיי המתנחלים. מהם אני לא שונא לבקש כלום, אני פשוט מפחד ולא מבקש שום דבר למעט העלאה שולית במיסוי רכישת מוצרי יוקרה, שתניב כמה מאות מיליוני שקלים בלבד; והעלאת מס החברות ב- 1%, מה שסך הכול מחזיר אותו לרמת שיעור המס משנת 2009 (26%), בהשוואה לשיעור של 36% בשנת 2003 (השנה שבה הפטרון הכלכלי שלי נתניהו חזר לשלטון כשר אוצר).


"זה לא בסדר לפנות אליכם, אתם לא אשמים."

הרי זה לא אתם שעושים מלא ילדים ולא יוצאים לעבוד, כמו החרדים והזועבי'ז. אתם מעמד הביניים, המעמד היצרני במדינה, שנושא בכל נטל המסים והכלכלה מבוססת עליו. פועלים שלא משתכרים מספיק בשביל להידרש לניכויים ממשכורותיהם לפי מדרגות המס אני לא ממש סופר בתור מעמד יצרני, למרות שמעמדות אחרים ובעיקר אני וחבריי בעשירון העליון מסתמכים באופן מוחלט על התוצר הגולמי שהם מספקים. אל תהיו לי פה סוציאליסטיים ותגידו שזה הופך אותם למעמד יצרני, זה בעלי המפעלים והתעשיות שאחראים לייצור! והזויי השמאל הסוציאליסטי עוד רוצים להעניש אותם במיסוי פרוגרסיבי בשל הצלחתם.


"לא היינו פונים אליכם, אבל אין לנו למי לפנות. זה או אתם או כלום."

כמו שלא הייתי פונה לעובדי קבוצת ידיעות אחרונות בבקשה לתרום את ימי החופש שלהם למען טיפול רפואי בסך 120 אלף שקלים בשביל בנה של אחת העובדות שם. כי אין חלופה אחרת לגיוס סכום כסף שכזה, מלבד פגיעה בזכויות הסוציאליות של עאלק-קולגות שלי, עיתונאים אמיתיים שמשתכרים שכר זעום בעבור ימי עבודה מתישים עם שעות נוספות לתוך הלילה, על מנת לעמוד בדד ליין. שאני אתרום ממשכורת העתק שמשלמים לי בתמורה לטור השבועי שאני כותב מנוחיות ביתי ובזמני החופשי? שאגייס תרומות מחבריי בעלי ההון ואשתמש בקשרים שיש לי בעולם הבידור כדי להרים איזה מופע התרמה? נה, הרבה יותר נוח לפנות לעיתונאים שקבוצת ידיעות אחרונות קיצצה להם בשכר, תוך שימוש במילה המיושנת "חברים" שאני עדיין מאמין בה. כי אין כמו חברים, במיוחד כאלה שמחזיקים מבשלות בירה ואפשר להעביר להם סיוע היישר ממשרד האוצר.


"ואני מסכים שהמדינה היתה צריכה לטפל בזה. לא אתם. לא התרומות שלכם. אבל המדינה לא עושה את זה."

המדינה כמובן התנהלה אז כמו עכשיו, תחת מדיניותו הכלכלית של נתניהו, אז כשר אוצר בממשלת שרון ועכשיו כראש ממשלה שמושך בחוטים שלי, בובת השר אוצר שלו, אומנם לא צייתן כמו קודמי בתפקיד שטייניץ, אך עדיין אותו סוכן של אותה שיטה קפיטליסטית.


"אנחנו יכולים לדבר על זה. אנחנו יכולים לדבר מהבוקר עד הערב על זה שהמדינה לא עושה את מה שהיא היתה צריכה לעשות."

אבל עדיף שבמקום לדבר, פשוט תקראו את הטורים שכתבתי בנושא, מאז ועד לפרישה שנכפתה עליי בשל כניסתי לפוליטיקה. הם שימשו לי בתור אחלה מקפצה וכלי מיתוגי למרות שתכלס, המכתבים ליואבי/ליאורי ו- "הכי ישראלי זה" הם אלו שעשו את עיקר העבודה. בכל מקרה, עכשיו שהגעתי לעמדת מפתח בתור שר אוצר ויו"ר הסיעה השנייה בגודלה בקואליציה, אנחנו עדיין יכולים לדבר על זה, כל עוד תעמדו בגבולות מסגרת הדיון ולא תביעו דעות שלא מוצאות חן בעיניי. אחרת תיחסמו מעמוד הפייסבוק שלי.


"אז יום אחד המדינה תעשה מה שהיא אמורה לעשות ותאכיל אותם."

אך לא ביום שבו אני אהיה מקברניטי המדינה, כי אלו לא העמדות שלי כאמור, ולראייה הקיצוצים והגזירות שהעברתי בתקציב. אבל אתם יכולים להתנחם בידיעה שמדיניותי הכלכלית, לצד חוק המשילות שקידמתי יחד עם הפאשיסטים של הליכוד ביתנו, בהחלט עשויים להוביל לכך שיום אחד תהיה לנו כאן מדינת צדקה שמאכילה את אזרחיה העניים במקום להעניק להם כלים להאכיל את עצמם, בזכות התחזקותה העתידית של ש"ס. כי כשדוחפים את מעמד הביניים לסף קריסה ואת המעמדות הנמוכים יותר אל פי עוני, ומונעים ייצוג פוליטי מגוון מהאוכלוסייה הערבית שגם ככה נוטה באופן חלקי להצביע ש"ס, אז תרחיש שבו ש"ס צוברת כוח מחדש ומתקרבת לדרגת האחים המוסלמים, אינו עד כדי כך מופרך. סביר יותר להניח שהתחזקותה של ש"ס לא תהיה מספיק משמעותית בשביל להבריח מכאן את כל המצביעים הפוטנציאליים שלי, סטייל חן בן ארי הפטריוט, אבל עדיין מספיק משמעותית בשביל שאוכל לשחק עוד יותר על קלף שנאת החרדים (במיוחד אם אפשר יהיה להצמיד להם את הזועבי'ז), ובכך לזכות מחדש באלקטורט המאוכזב שלי.
Like father, like son.


"רק שהם לא רעבים יום אחד. הם רעבים היום, הם רעבים עכשיו, כרגע, והם ימשיכו להיות רעבים. אלא אם כן אתם תסכימו לעשות את הדבר הכי בסיסי והכי אנושי והכי טוב לב שיכול להיות - לתת."

ואם כבר הזכרתי את ש"ס בהקשר של צדקה, אני חייב להבהיר פה משהו לגבי הדמיון שאולי זיהיתם בין ההתנהלות שאני מקדם בתשדיר הזה, לבין התנהלותה של ש"ס שאומנם מתחזקת מערך נרחב ויעיל של מוסדות צדקה וסיוע לחלשים ולרעבים, אך בו זמנית משמרת את העוני בכך שהיא מעודדת אורח חיים של לימודי תורה והתקיימות מקצבאות, במקום רכישת השכלה פרקטית והשתלבות בשוק העבודה. אז זה ממש לא אותו דבר ומאוד מקומם לערוך השוואה שכזאת! אני בתור שר אוצר ניאו ליברלי בניתי תקציב ששם את האדם העובד במרכז, במיוחד אם הוא עובד בהיי טק או בחינוך (בעדיפות לחינוך הפרטי, שאני ומס' 2 שלי שר החינוך שי פירון מתכוונים לעודד ע"י תקצוב ממשלתי), כמו שאני אוהב לתאר את הדמויות הפיקטיביות שלי - למשל ריקי כהן ומשכורתה הפיקטיבית - שבשבילן אני ויש עתיד באנו לשנות, על תקן ש"ס של מעמד הביניים. רק בניגוד לש"ס הפראיירים האלה, שהשקיעו בפיתוח כל מיני מוסדות כמו "אל המעיין" וכך חיזקו את כוחם הפוליטי שעמו הם היטיבו והזיקו לציבור בוחריהם בו זמנית, אני עשיתי את זה הרבה יותר פשוט ונקי: קודם כל בונים את הכוח הפוליטי ע"י פנייה פופוליסטית ושקרית ("אחיי העבדים") לציבור רחב ואמורפי, שכבר קיים ואוהב לזהות את עצמו בתור מעמד ביניים, בין אם הוא כזה בפועל או לא; וזאת עושים באמצעות תמיכה כלכלית של בעלי הון שבפועל הופכת אותך לנציג שלהם בכנסת. רק אח"כ מיטיבים עם ציבור אחד או שניים (בעלי ההון ובעלי הדירות מקרב העשירון העליון, שיכולים להירגע ולשכוח ממס ירושה), ומזיקים לפראיירים שראו בעצמם מעמד ביניים וחשבו שאני באמת הולך לייצג את האינטרסים שלהם.

ועוד דבר! הצדקה של חרדים מתבססת על מתן בסתר או לכל הפחות הרחק מתשומת לב ציבורית. איפה האפקט הדרמטי, איפה הניסיון למנף? אני בתשדיר הזה קידמתי יום שידורי התרמה מיוחד, לאור מדורת השבט של ערוץ 2, עם הרבה דמעות והכרת תודה מצד כל העניים הרעבים, במיוחד ילדים. בכל זאת תרמתם צופים יקרים, אז זכותכם לקבל תמורה מלאה לכסף.