לקרוא את השירים שלה/ על אלבום הבכורה "כלבי רוח" של כלבי רוח

"הדבר הראשון שצריך לזכור
 זה לא יימשך לתמיד.
 זה לא יישאר תמיד.
 זה לא
 לתמיד."

(יוסי בבליקי, פקודת יום למתנגדים)


זה מתחיל בדיאלוג רומנטי: היא אומרת "תכף אני אקבל פרחים" ו- "אני ממש רוצה שתשכב איתי/אני הכי רוצה שתשמור עלי/שתכתוב לי/את אש בעצמותי/את יותר מדי"; הוא כותב ברכה יפה לנסיכה שלו ורוצה להיות החזיר שלה, הכלב שלה, העכבר שלה. אבל בין השורות הללו מתגלים הבקיעים. "ואם תלכי מכאן/את תתחרטי עלי/אל תתקרבי אלי" הוא מזהיר.

זה מסתיים בכך שהיא עדיין אוהבת אותו, "עדיין חושבת על זה/בכובד ראש/בדלת פתוחה" (אני עדיין), "אבל אדים מרצפת אספלט קרה/בתוך בית בתוך חדר בתום לב/אני מחכה לך/עדיין מחכה לך" (צומת מורשה).

ובין לבין, המסע, שהוא מנבא לה בהתחלה - "אף פעם/לא תדעי/לאן תלכי" (אף פעם) - מסע טקסטואלי-מוזיקלי מטלטל. המלודיה הנעימה של שיר הפתיחה מתעצמת לאחר המילים הנ"ל לכדי סערה, שהולכת ושוככת עד האקורד האחרון, רק כדי להתפרץ מחדש בשיר מס' 2, "תשקר". והמילים שלו, כל אחת מהן סכין בלב, מגיעות בשיר הבא בליווי נגינה שקטה ועדינה. מילים כנות, לאות, על הצורך לדאוג לו ולה, "אבל הקפיץ לא עובד" (רעב כבד).

ואז היא הולכת. לבדה. ועם הבדידות מגיע הרצון שיבוא מישהו חדש, "כמו גנב/בלי לדבר הרבה/אל תדבר בכלל/תקח את הזהב/את מה שבא לך/תזרוק לפח" (בוא). שיהיה טיפש, חכם, עייף, מסוכן כמו סכין, מופרע כמו ליצן אחד מתוך 200, מפתיע כמו ארנב שנשלף מהכובע. אבל הסגנון הקברטי של השיר מתחלף בנימה שקטה ומסוכנת יותר, והיא סגורה באקווריום מזכוכית, במקום שבו השאיר אותה, "מישהו יראה/ומישהו יקח" (אקווריום).

ומתוך האקווריום משתקפת הנפש התאומה שלה, לא במובן השחוק של 'החצי השני'. בין הצלילים הקודרים היא מספרת על נפש תאומה שמתנהגת יפה, "היא מדברת מלוכלך רק כשכואב לה...מסתובבת בעיר ערומה, אולי מבקשת נדבות כדי להגיע אלי" (נפש). ועד שתגיע, היא לבד עם עצמה, במיטה בלי סדינים, לא מגיע לה סדינים, לא מראה או קיר. ואווירת הנכאים המוזיקלית של השיר הקודם ממשיכה גם לכאן, מלווה בעוד ועוד הלקאה עצמית: "את כמו זונה בפרדסים של מילים/לא מגיע לך לכתוב שירים" (סדינים).

אבל את כל השירים שלו - אחד שבא - היא קראה, לא יודעת מה חשוב יותר: הוא או לקרוא את השירים שלו. והיא "רוצה לצאת אבל לצאת בסדר"(עד שלא), כמו כולנו כשזה לא מתאים, מתכננים את אסטרטגיית היציאה בראש ואם עושים את זה לנו, מתמרמרים מבפנים ומציגים פאסון אדיש מבחוץ, כי "כשהבנת שכשנגיע לבחוץ/לא יהיה לך מה להגיד לי/אני חשבתי על זה קודם תאמין לי/אני כתבתי על זה ספר תאמין לי" (תאמין לי). אבל התסכול מורגש היטב בטונים הגבוהים של השירה ובמיוחד בצווחת הסיום. ובין שני השירים הקצביים הללו, נדמה שהוא מתחילת האלבום שב, ואז נמזג היין באיטיות תןף ניסיון לכרות ברית: "על כל המילים/על כל היפות/על כל הרעות/אל תסלח לי" (יין); אבל בין השורות של אותן מילים בלתי נסלחות, "עולמות שלמים/תראה איך השדים שלנו משחקים יפה/חולה רופא" (טלוויזיה). ובראש יש טלוויזיה ואי אפשר להירדם מולה.

I can't sleep. There is a woman stuck between my eyelids. I would tell her to get out if I could. But there is a woman stuck in my throat (Eduardo Galeano, The  Night/1.)

נתקלתי במטאפורת הגוף הכה מדויקת הזאת לפני כמה שנים, במבואה לפואמה של סול וויליאמס Said The Shotgun to The Head. מדי פעם תהיתי עד כמה נשים מתחברות לטקסטים שכאלה בשירה, ספרות, ומוזיקה, כמובן שלא מחוסר היכרות עם התחושות המובעות בהם או מהיעדר אמפתיה. עניין אותי עד כמה הכתיבה מנקודת מבט גברית, שבאה לידי ביטוי גם במובן הכי ישיר של השימוש בלקסיקון ובתחביר הרלוונטיים, יכולה להשפיע על מידת ההזדהות. האם היא תהיה טוטאלית באותה המידה? האם נשים יכולות לנכס לעצמן (במובן הרגשי) טקסטים שנכתבו ע"י גברים ומדברים על נשים, או מופנים לנשים?

הכתיבה של הילה רוח בשני השירים שסוגרים את אלבום הבכורה של כלבי רוח נתנה לי את התשובה לכך. המילים שמופיעות בהם הן מבחינתי הגרסה הנשית-עברית למילותיו של גליאנו. זה מתחיל עם וידוי מרסק לב:

אני המיטה בחדר שלך

כשמישהי אחרת שוכבת איתך

מתלכלכת, מתנקה

אני עדיין אוהבת אותך

הראש, הזין, הסוודר שלך

השקט

בדרך

לאבא שלך

וזה לא זז. זה לא זז. מכאן.

(אני עדיין)

וזה מסתיים בצומת מורשה, לא כדימוי שחוק של צומת קבלת החלטות אלא כזירה של תאונה, כשהם "קופצים מהגשר בדמות של אישה יפה"; ולהזמין משטרה, לומר לה שיהיה בסדר, להציע ארוחה חמה, כל אלו לא יצילו את המצב וימנעו מהצער שלו להימרח על רצפת אספלט קרה ומעלה אדים (צומת מורשה). והיא שתמיד אהבה לקלקל דברים, תמיד זכרה לפספס אותם, עכשיו היא מתחרטת עליו ועדיין מחכה לו, אך נזכרת באזהרתו ובמקום להתקרב, מוסרת:

"שלום,

 כאן טעות חייך.

 רציתי להגיד

 שבחרת נכון.

 נכון."