יום שני, 21 ביולי 2014

עזה בפרספקטיבה היסטורית: ציר זמן 1949-2014

ישנה אמרה ידועה של קרל מרקס: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה". כשמבצע "עמוד ענן" חזר על הטרגדיה של "עופרת יצוקה", אני וחברים נוספים בתא "סולידריות אוניברסיטת תל אביב" שקדנו על הכנת ציר הזמן הבא, שמנסה לרכז כמה שיותר עובדות מוצקות - וכמה שפחות פרשנות נלווית - בנוגע לרצועת עזה. העלון שבו ציר הזמן נועד להופיע בו, לא הודפס בסופו של דבר. כעת, עם שובה של הטרגדיה, הפעם תחת השם "צוק איתן", החלטתי לפרסם את ציר הזמן, בתוספת אירועי מפתח מהשנתיים האחרונות ובעיקר, החודשיים האחרונים.



49' - לאחר מלחמת העצמאות עזה נתונה תחת שלטון מצרי, פליטים פלסטינים רבים נמלטים מישראל לרצועה.

עד 59' - בעזה מוקמת ממשלת "כל פלסטין", שלטון בובה של המשטר המצרי, ללא הענקת אזרחות מצרית לתושבים הפלסטינים.

59' - עם פירוק הממשל המקומי, עזה נותרת תחת שלטון מצרי אך עדיין אינה מסופחת למצריים.

64' - הקמת אש"ף, נאצר מתחייב להעביר לארגון את השליטה ברצועה, אך התחייבות זו מעולם לא יצאה לפועל.

67' - בעקבות מלחמת ששת הימים ישראל כובשת את רצועת עזה מידי מצריים, אך אינה מספחת את השטחים הללו, אלא מחזיקה בהם תחת שלטון צבאי.

מ-67' - לאחר המלחמה, רצועת עזה הופכת לשטח צבאי סגור. ישראל צדה אחר פעילי אש"ף ופת"ח (חילוניים) ובמטרה להחליש אותם, מעניקה חופש פעולה ואף תמיכה לארגונים איסלאמיים, כמו "האחים המוסלמים" בהנהגת השייח' יאסין, שעוסקים תחילה בעיקר בפעולות צדקה.

68' - החלה הקמת ישובים ישראלים ברצועה כחלק מתוכנית אלון.

72-87' - ישראל מאפשרת חופש תנועה כללי בין הרצועה לישראל ולגדה. פלסטינים נכנסים לישראל לעבוד וישראלים מבקרים בשטחים הכבושים. עם זאת, הקמת 13 יישובים יהודיים, ברובם חקלאיים, מבתרים את הרצועה ומקשים תנועה בין יישובים פלסטיניים. תושבי הרצועה מקבלים הקצאת מים מועטה יחסית ליישובים הישראליים. עולות טענות לגבי ניצול ישראלי של כספי המסים שנגבים מהפלסטינים, והתסכול בקרבם גובר.

87' - פרוץ האינתיפאדה הראשונה. עקב מגוון גורמים וביניהם: הקצנת הימין הישראלי וקריאותיו בעד טרנספר, ירידה בתל"ג לנפש של תושבי השטחים הכבושים לאחר 15 שנות צמיחה, איסור על פיתוח מקורות מים והקצאת מכסות מים נמוכות ביחס להתנחלויות, התעלמות ישראל מפעילות ירדן בשטחים ואף עידוד פעילות זו לפרקים, שגרמה לשמועות על כינון אזור שליטה משותף לשתי המדינות, ללא אוטונומיה לעם הפלסטיני. שורה של תקריות אלימות בין פלסטינים, מתנחלים, מחבלים, וכוחות צה"ל, הגיעה לשיאה בתאונת דרכים שבה נהרגו ארבעה פועלים פלסטינים ממחנה הפליטים ג'בליה, כתוצאה מפגיעה של נהג משאית ישראלי בשתי מוניות מדרום למחסום ארז. השמועות שנפוצו כי מדובר בפגיעה מכוונת, כנקמה על רצח ישראלי יומיים לפני כן בעזה, עוררו מהומות במחנה ועימותים עם חיילי צה"ל הבלתי ערוכים, שתגובתם הקטלנית הביאה להסלמה נוספת.

עם פרוץ האינתיפאדה מוקם רשמית החמאס בידי פעילי "האחים המוסלמים".

בימיה הראשונים האינתיפאדה אופיינה במהומות חסרות ארגון ללא גוון לאומי, שכוונו גם כלפי האליטות העשירות באוכלוסייה הפלסטינית. בהמשך אש"ף, הג'יהאד האיסלמי, וחמאס התחרו על שליטה. לצד יידוי אבנים על כוחות צה"ל, נערכו גם מחאות לא אלימות כגון הפגנות, התפטרות שוטרים פלסטינים, שביתות כלליות, ושביתת מסחר מלאה. גם לאחר הסלמת האינתיפאדה ע"י שימוש בנשק חם נגד חיילים ומתנחלים, נעשו ניסיונות רבים למרי אזרחי החל מפברואר 1988 על סמך רעיונותיו של מובארכ עואד, ממקדמי הרעיון להתנגדות בלתי אלימה לנוכחות ישראל בשטחים. כעבור מספר חודשים הוא גורש ע"י ישראל ומאז חי בארה"ב. מרד מסים ביוזמת סוחרים נוצריים ממעמד הביניים, טופל ע"י ישראל באמצעות מעצרים, הטלת קנסות כבדים, והחרמת רכוש, ציוד, סחורות, מפעלים, ואף בתים פרטיים.

שמועות על סיוע ישראלי לחמאס מביאות לעימותים גלויים בינו לבין אש"ף, וכישלון ניסיונות התיאום ביניהם הביאו לחתימה על אמנת חמאס ב- 18.8.1988. בעוד שמטרתו המדינית של אש"ף הינה הקמת מדינה פלסטינית בשטחי הגדה והרצועה, שבירתה ירושלים, חמאס ותנועות איסלמיות אחרות קוראות להריסת מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית-איסלמית במקומה. למרות זאת המודיעין הישראלי ממשיך להתמקד בפעילות נגד פת"ח, ופגישות התייעצות בין יצחק רבין למנהיגים איסלמיים וביניהם מייסד חמאס מחמוד זהאר, מתקיימות באופן שוטף עד לשנת 1989.

89' - ישראל מנהיגה הגבלות חדשות על התנועה בין הרצועה לגדה, ופלסטינים שנאסרו או נעצרו בעבר מנועים מלצאת לגדה (גם אם שוחררו ללא הגשת כתב אישום).

91' - לאור האינתיפאדה המתמשכת, ישראל מבטלת את חופש התנועה מתוך הרצועה ועוברת למשטר אישורי יציאה אישיים. חמאס מקים את זרועו הצבאית, גדודי עז א-דין אל-קסאם.

93' - ישראל מטילה "סגר כללי" על השטחים שמקשה עוד יותר על התנועה מתוך הרצועה לישראל והעתקת מגורים לגדה.

94' - הרשות הפלסטינית מוקמת במסגרת הסכם אוסלו ומקבלת את השליטה ברצועת עזה וביריחו. ההסכמים לא מיישבים את אחריותה המשפטית של ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים אלו - סוגייה זו נדחית למו"מ עתידי על הסכם הקבע. חמאס מתנגד להסדרים ומתחיל בפיגועי ההתאבדות. ממשלת ישראל מתחייבת להכרה באש"ף כנציג חוקי ולגיטימי של העם הפלסטיני, ומתחילה לפעול נגד חמאס.
יישובי גוש קטיף נותרים על כנם, צה"ל נותר הריבון ברצועה והשליטה בה מתחלקת בינו לבין רשות הפלסטינית, שמתאפיינת בניהול כושל ומושחת בראשות יאסר ערפאת. ישראל מתחילה לבנות את גדר הגבול בינה לרצועה.

2000 - עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, חמאס לוקח חלק דומיננטי בלחימה, המתאפיינת בגל נרחב של מתקפות טרור על חיילים ואזרחי ישראל. לצד הלחימה שבים הפלסטינים להפעיל בתחילת האינתיפאדה אמצעים בלתי אלימים, כגון הפגנות ענק ושביתות כלליות.

2001 - האינתיפאדה ממשיכה. טילים ראשונים נורים מרצועת עזה לעבר מטרות ישראליות, במיוחד על שדרות.


2004 - ישראל מתנקשת בשני מנהיגי חמאס. יאסר ערפאת סובל מחולי ומת. נוצרים עימותים מתגברים בתוך פת"ח, ובינו לבין לחמאס.
לצד פעילות רבה של צה"ל ברצועה ובמקביל לפיגועים מתמשכים כנגד ישראלים, רה"מ אריאל שרון מכריז על תוכנית ההתנתקות החד־צדדית. ירי הטילים מעזה ממשיך.

2005

ינואר - מחמוד עבאס (אבו מאזן) נבחר לנשיאות הרשות הפלסטינית וקורא להפסקת האלימות נגד ישראלים ברצועה, והיא פוחתת. עקב לחץ ישראלי ובינלאומי, עבאס מפעיל את המשטרה הפלסטינית למניעת ירי טילים מצפון הרצועה.

פברואר - ועידת שארם א־שייח': נחתמת הפסקת אש בין ישראל לרשות, אך חמאס והג'יהאד האיסלאמי מכריזות שאינן חלק בהסכם. חמאס יורה מטחי טילים.

ספטמבר - תוכנית ההתנתקות יוצאת לפועל, "..לסילוק טענות בדבר אחריותה של ישראל לפלסטינים
שברצועת עזה."; אך לפי חוות דעת מתחום המשפט הבינלאומי, הכיבוש הצבאי ברצועה טרם הסתיים, ממספר סיבות: הנוכחות הצבאית של ישראל על "ציר פילדלפי" שבין הרצועה למצרים; שליטה צבאית על השטח האווירי והגישה הימית לרצועה; הכיתור הצבאי של הרצועה ואיומים בפלישה אווירית/קרקעית, בין אם להגנה עצמית או כתגובה מונעת; הפיכת הרצועה למובלעת ובכך שמירה על תלות בישראל - כלכלית, מסחרית, ובתשתיות (חשמל, מים); והיעדר שליטת הרשות הפלסטינית על הגבולות הבינלאומיים של הרצועה, בנוסף ליכולות מוגבלות של הרשות לשלוט בהגירה, מסחר (מעבר רפיח נסגר בפני תנועת בני אדם וסחורות), וביטחון. חשוב לציין שלעומת זאת, נסיגתה החד־צדדית של ישראל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, הוכרה ע"י האו"ם כסיומו של הכיבוש הצבאי שם. בעוד אש"ף וראשי הרשות הפלסטינית התנגדו לחד־צדדיות שבהתנתקות אך שמרו על שקט בטחוני לאורך ביצועה, חמאס תמך בצעד זה וזקף אותו כהישג לזכותו.
(מקור: http://www.hamoked.org.il/items/7820.pdf)

2006 - חמאס זוכה ברוב בבחירות הדמוקרטיות הראשונות למועצה המחוקקת הפלסטינית. על־פי סקרים, הסיבה העיקרית להצבעה לחמאס הייתה שחיתות הרשות הפלסטינית, ולא עמדותיו המדיניות של חמאס. גורם חשוב נוסף בעיצוב תוצאות הבחירות היה מנגנון הבחירות, במסגרתו חצי מהנציגים נבחרו באופן אישי. בבחירות היחסיות על בסיס שיוך מפלגתי, התקיים שיוויון יחסי בין שתי הרשימות. ראשי חמאס מסרבים לניסיונותיו של עבאס להקים ממשלת אחדות ולחתום על מסמך האסירים, שמכיר במדינת ישראל בגבולות 67'.
פעילות צה"ל בעזה שגורמת למותם של 16 אזרחים פלסטינים, מביאה את חמאס לשבירה גלויה של הסכם התהדייה, בירי קסאמים לעבר שדרות. צה"ל מגיב בירי ארטילרי לעבר הרצועה.

בתקיפה בשטח ישראל באמצעות מנהרה, החייל גלעד שליט נופל בשבי כוחות פלסטינים. חמאס לוקח אחריות על החטיפה ביחד עם פלגים חמושים אחרים. חמאס מחזיק בשליט ומנסה למנף אותו כקלף מיקוח לשחרור אסירים. תוך ימים ספורים, ולאחר נסיונות דיפלומטיים להביא לשחרורו של שליט, ישראל פותחת במבצע "גשמי קיץ" [יוני-נובמבר], שכולל כניסה קרקעית לרצועה, במטרה להביא לשחרור השבוי ולהפסקת ירי טילים. לאורך הלחימה, שנמשכת חמישה חודשים, מוגבר ירי הטילים על ישראל. הלחימה מסתיימת בהפסקת אש וללא שחרור גלעד שליט, ומותירה 402 פלסטינים ו- 7 ישראלים מתים. הרצועה במשבר הומינטרי. ירי טילים על ישראל פוחת אך ממשיך.

2007 - כעבור למעלה משנה של עימותים אלימים ומזוינים בין אנשי חמאס לאנשי פת"ח, לצד פעולות בהן צה"ל נכנס קרקעית לרצועת עזה, תוקף מהאוויר, וגורם להחרבת תשתיות ולהעמקת הקרע בין שני הארגונים, חמאס משתלט על כל שטחי רצועת עזה ומוסדות השלטון שבה, תוך רציחת מתנגדים. ישראל סוגרת את מעבר קרני ברובו.

2008

מצרים, ירדן, וערב הסעודית מכירות אך ורק בקבינט שהוקם ע"י עבאס, כנציגות הפלסטינית הלגיטימית. הגברת ירי הטילים מצד חמאס וארגונים אחרים ברצועה, מביאה את ישראל להכריז על רצועת עזה בתור יישות עוינת, לצמצם את התנועה ממנה, את כניסת הסחורות אליה, ולקצץ באספקת דלק. הדבר מוביל בין השאר למחסור בחשמל. בתגובה מושמע גינוי בינלאומי, על כך שישראל מפעילה עונש קולקטיבי על אוכלוסיית הרצועה. הסכמי שביתת אש זמניים שנחתמים בין ישראל לחמאס אינם מתבטאים בביטול מלא של אותן סנקציות, ורה"מ אולמרט מתבטא בגלוי: "השאלה אינה האם יהיה עימות, אלא מתי הוא יתרחש, תחת אילו נסיבות, מי ישלוט בנסיבות אלו, מי יכתיב אותן, ומי ידע לנצל באופן מיטבי את הזמן מתחילת הפסקת האש עד לרגע העימות."

בחודש יוני נחתם הסכם רגיעה זמני בתיווך מצרי.

נובמבר - לאחר חודשים של שקט כמעט מוחלט, כוחות צה"ל נכנסים לרצועה בפעולה מונעת, ומתפתחים חילופי אש עם חמאס, בהם נהרג חמוש פלסטיני. עם תקרית זו חולף השקט.

דצמבר - ישראל תוקפת מטרות ברצועה באופן ספוראדי, ונורים טילים ספוראדיים לשטחי ישראל. המגעים לחידוש הרגיעה כושלים. ירי הטילים מתגבר.

18.1.09 - 27.12.08: לאחר הזהרות פומביות, ישראל פותחת במבצע "עופרת יצוקה" במטרה מוצהרת לעצור את ירי הטילים ואת הברחת הנשק לרצועה. המבצע מתחיל בגל מאסיבי של תקיפות אוויריות על תשתיות שלטוניות, בנוסף למבנים המזוהים עם ירי טילים. פלגים פלסטיניים שונים ברצועה משיבים במטחי טילים לדרום ישראל, שנמשכים עד לסוף המבצע ברמות גבוהות בהרבה מהירי שלפני הרגיעה, ומגיעים לראשונה עד לבאר־שבע.
התקיפות האוויריות מתרחבות לתשתיות הרצועה. ישראל מזהירה אזרחים במגוון אמצעים לפני הפצצות, אך במקרים רבים אין להם לאן לברוח.
תוך שבוע מתרחב המבצע לפלישה קרקעית, שחדרה עמוק לשטחי הרצועה ואופיינה בכוח אש מאסיבי מהים, מהאוויר, ומהקרקע. ירי כבד זה מופעל באיזורים המיושבים בצפיפות במרכזי הערים ברצועה. נפגעים בתי ספר, בתי חולים, תחנות כוח, מסגדים, ובנייני דירות רבים. מגיעים דיווחים על שימוש בזרחן לבן, נשק לא־קונבנציונלי שהשימוש בו אסור לפי אמנות בינלאומיות. לאחר הכחשה ראשונית, ישראל מודה בכך בדיעבד. (http://goo.gl/U8Wyp)
המבצע מסתיים בהפסקות אש חד־צדדיות משני הצדדים, ולמרות נזק טקטי כבד לחמאס, הוא נותר הפלג השולט ברצועה. במהלך הלחימה נהרגו 13 חיילי צה"ל ו- 3 אזרחים ישראלים. לעומת זאת נהרגים בין 1,166 (הערכת צה"ל) ל- 1,417 פלסטינים (הערכת גורמים פלסטיניים), מתוכם בין 295 ל- 926 אזרחים.
המבצע מותיר עשרות אלפי פלסטינים ללא קורת גג, וירי הטילים לישראל פוחת משמעותית, אך אינו נפסק. הסגר המתמשך מקשה על בנייה מחדש של מבנים שנהרסו בלחימה.
המצור על רצועת עזה נמשך גם לאחר המבצע, ונציגי הצלב האדום טוענים שהוא גורם לפגיעה אנושה בכלכלה ולמחסור בתרופות וציוד רפואי.

7.2009 - חאלד משעל מצהיר שחמאס מוכן לשתף פעולה עם פתרון לסכסוך, שכולל הקמת מדינה פלסטינית על גבולות 67', עם מזרח ירושלים כבירתה והענקת זכות השיבה.

6.2010 - הקלות במצור על הרצועה בעקבות תקרית המרמרה. מצרים פותחת חלקית את מעבר רפיח לתנועת בני אדם (אך לא לסחורות). ישראל מאפשרת מעבר סחורות דרך מעבר כרם שלום, אך לא של כולן: חומרי בניין (מלט, ברזל, וחצץ), חלקי חילוף מיובאים לשיקום מערכות הביוב והמים, סולר וציוד מודרני לצרכי אספקת חשמל שוטפת, ואף מוצרי מזון בסיסיים כגון פסטה, אינם נכנסים לרצועה. בנוסף, חל איסור על ייצוא סחורות לגדה המערבית ומעבר תושבים לשם; ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ובהנפקת דרכונים חדשים (בלעדיהם לא ניתן לעבור מעזה למצרים), מנהיגה מצור אווירי וימי שפוגעים בהכנסות מענף הדיג, גובה מכס ומע"מ על הסחורות שנכנסות לרצועה ומעכבת העברת כספים אלו לרשות הפלסטינית כסנקציה מזדמנת, ומפקיעה שליש מאזורי החקלאות ברצועה להקמת רצועת הביטחון. גורמים אלו תורמים לקריסה כלכלית, אי-ביטחון תזונתי, זיהום מי השתייה לקראת אסון תברואתי, ומשאירים את הרצועה במצב של משבר הומניטרי ותלות מוחלטת ב- "כלכלת המנהרות" המושחתת, שמשחקת לידי חמאס ופלגים אחרים.


8.11 - [ברקע - המחאה החברתית] מחבלים חודרים לישראל מסיני והורגים חיילים ואזרחים ליד אילת. שר הבטחון מודיע מיד שהאחראים הם ועדות ההתנגדות העממיות ברצועה, וחיל האוויר מפציץ בית בו בכירים בארגון. האירוע מתגלגל לסבב לחימה בן שלושה ימים שכולל גם את החמאס והג'יהאד האיסלאמי, ובו נורים טילים רבים לשטח ישראל. בהמשך מתגלה כי מבצעי הפיגוע הגיעו ממצרים, ושאין עדויות המצביעות על תכנונו מתוך רצועת עזה.

10.11 - נחתמת עסקת שליט. ישראל משחררת 1,027 אסירים בטחוניים תמורת החייל השבוי. חלקם שבים מיד לדרכי הטרור.

2012 - ירי הטילים על ישראל נמשך. מתקיימים מספר סבבי הסלמה מתונים יחסית, חלקם כתוצאה מירי ישראלי על פלסטינים שנכנסים לרצועת הביטחון. מתנהלים מגעים להפסקת אש דרך הערוצים הבלתי רשמיים שהביאו לעסקת שליט.

10.12 - הלחימה על גבול הרצועה מסלימה, עם תקיפות חוזרות ונשנות של שני הצדדים. חמושים פלסטיניים תוקפים כוחות צה"ל. ירי הטילים על יישובי הדרום מתגבר. עם זאת, המגעים הבלתי רשמיים לקראת הפסקת אש מתקדמים והסכם נראה קרוב. חמאס והג'יהאד האיסלאמי מאותתים בפומבי על נכונות להפסקת אש.

14.11.12-21.11.12 - נמסרת טיוטת הסכם להפסקת אש לאחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, שצפוי להשיב בחיוב. באותו היום ולפני שמתקבלת תשובה, ישראל פותחת במבצע "עמוד ענן" ומתנקשת בג'עברי. מטרת המבצע היא הפסקת ירי הטילים, וחיל האוויר תוקף מטרות רבות המעורבות בכך. מתחיל גיוס המוני של חיילי מילואים. טילים רבים נורים מהרצועה לשטחי ישראל, ובמהלך המבצע מגיעים לראשונה טילים מהרצועה לגוש דן ולאיזור ירושלים. ישראל מפציצה מטרות רבות ברצועה, ושוב מזהירה אזרחים במגוון אמצעים, אך לרובם אין לאן לברוח. מתרחש לראשונה מזה זמן רב פיגוע באוטובוס בתל־אביב, וחמאס דוחה באופן רשמי את האחריות לביצועו. עוד באותו היום מגיעים הצדדים להסכמה על הפסקת אש בתיווך נשיא מצריים מורסי, והלחימה נפסקת. תנאי הפסקת האש דומים לתנאי ההסכם שהוגש לג'עברי לפני מותו.
המבצע מסתיים עם בין 57 ל- 105 אזרחים פלסטינים הרוגים (ומספר דומה של חמושים הרוגים) וקרוב לאלף פצועים, לעומת 4 אזרחים ישראלים הרוגים וכמאתיים פצועים, לצד 2 חיילי צה"ל הרוגים.

שני הצדדים טוענים לניצחון בעימות. חמאס טוענת שחיסלה את אופציית הפלישה הקרקעית לרצועה, בעוד ישראל טוענת שפגעה אנושות בתשתיות ירי הטילים. בזירה הפלסטינית, נרשם העימות כהישג משמעותי לפלגים הקיצוניים בחמאס וכהישג של החמאס מול פת"ח המתון.

מאז הפסקת האש - חמאס פורס לראשונה כוחות ביטחון לאורך צידו הפנימי של הגבול כדי לאכוף את הפסקת האש. ירי הטילים נפסק, לעת־עתה.

חאלד משעל משנה כיוון ומחדש את הקריאה להשמדת ישראל והקמת מדינה פלסטינית על כל השטחים ממערב לירדן.


7.13 - הפיכה צבאית במצרים מביאה להדחת הנשיא מורסי. חמאס מאבד את פטרונו הפוליטי ושולח לוחמים דרך מנהרות ההברחה של רצועת עזה לחצי האי סיני, המבצעים פעולות טרור וגרילה נגד הכוחות המצריים.


2013/14 - תנועת האחים המוסלמים, לצד חמאס, מוצאת מחוץ לחוק במצרים. הצבא המצרי פועל למיגור הטרור בחצי האי סיני וגם נגד מנהרות ההברחה של רצועת עזה בציר פילדלפי, והורס רבות מהן. התנגדות חמאס למעורבות של חיזבאללה במלחמתו של בשאר אסד נגד כוחות המהפכה הסורית, מביאה לקיצוץ דרסטי בסיוע הכספי שמועבר לו ע"י איראן, הפטרונית של שלושת הנ"ל.


8.13 - לאחר נתק של שלוש שנים, המשא ומתן המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית מתחדש, ללא תנאים מוקדמים (דרישת נתניהו במשך אותן שנים) וללא הקפאת הבנייה בהתנחלויות. הרשות הפלסטינית מתחייבת להפסיק עם מהלכים חד צדדיים ע"י פניה לאו"ם, ולניהול רציף של המשא ומתן במשך תשעה חודשים. ישראל בתמורה מתחייבת לשחרור 104 אסירים בטחוניים. האסירים משתחררים בשלוש פעימות, בחודשי אוגוסט, אוקטובר, ודצמבר. הפעימה הרביעית נקבעת לאפריל.



4.14 - הפעימה הרביעית של שחרור האסירים הפלסטינים אינה מתקיימת במועדה, עקב סירוב הפלסטינים להאריך את פרק הזמן של המשא ומתן מעבר לתשעה החודשים שסוכמו מראש. אבו מאזן בתורו מגיש בקשת הצטרפות ל-15 ארגונים, כולל של האו"ם, וישראל מבטלת סופית את הפעימה הרביעית. עם קריסתו הסופית של המשא ומתן, פת"ח וחמאס חותמים על הסכם פיוס, שכולל הקמת ממשלת אחדות ועריכת בחירות לנשיאות (לראשונה מאז 2006) תוך שבעה חודשים. רה"מ נתניהו תוקף את אבו מאזן בגין "בריחה מקבלת החלטות". צה"ל תוקף בצפון הרצועה דקות ספורות לאחר ההודעה על הסכם האחדות. בשב"כ מוסרים כי מדובר בפעולה מונעת נגד ירי רקטות, אך צה"ל מודה כי היעדים לתקיפה לא נפגעו. בעקבות התקיפה, רקטות נורות מעזה, אחת מהן מתפוצצת בשער הנגב והשנייה במועצת חוף אשקלון.



6.14 - שלושה נערים ישראלים - גיל-עד, נפתלי, ואייל - נחטפים בשטחי הגדה המערבית. אף ארגון פלסטיני מוכר לא מקבל אחריות על החטיפה. מבצע "שובו אחים" מביא למעצר של מאות פעילי חמאס בגדה, כולל בכירים ואסירים ששוחררו בעסקת שליט. צה"ל תוקף פעמיים ברצועה, עקב ירי רקטות ע"י חוליה סלפית קיצונית. עם תחילת הרמדאן, חמאס מחדש את ירי הרקטות לראשונה מאז "עמוד ענן". גופות הנערים מתגלות ולפי השב"כ, חברי ארגון חמאס מרואן קוואסמה ועאמר אבו עישה, אחראים למעשה. לפי תושבי חברון שרואיינו ע"י העיתונאי שלומי אלדר בספרו "להכיר את חמאס", חמולת קוואסמה נאמנה לדרך הג'יהאד יותר מאשר לדרכה של חמאס, המשויכת לזרם האיסלאם הפוליטי.



8.7 - בעקבות ירי הרקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה ישראלית, ממשלת ישראל מכריזה על מבצע "צוק איתן". טווח הרקטות גדל ומגיע עד לחיפה. כעבור שבוע וחצי, צה"ל פותח בפלישה קרקעית לרצועה. נכון לתאריך 21.7, מניין ההרוגים כולל 506 הרוגים פלסטיניים לפי משרד הבריאות הפלסטיני, 18 חיילים ישראלים, ואזרח ישראלי אחד.