יום שבת, 14 במרץ 2015

תהליך אוסלו: מתווה לתהליך שלום או שמא להמשך הכיבוש בדרכים עקיפות?


על מדינה פלסטינית היה אסור לדבר“1
(רון פונדק, מאדריכלי תהליך אוסלו)


מילים מעצבות תודעה. כשם שהכרזת העצמאות אינה אלא "הכרזה על הקמתה של מדינת ישראל", כך גם את "הסכם אוסלו" (מינוח המקיים זיקה ל"הסכם שלום" ולהסכם קבע) יש לפרק לרכיביו הסמנטיים-פרגמטיים. ראשיתו במתווה אוסלו (The Oslo Accords, המונח הרווח בקרב הקהילה הבינלאומית), והמשכו בתהליך של מספר הסכמי ביניים הצהרתיים ויישומיים: הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש"ף (אוסלו א', 9.93), פרוטוקול פריז המסדיר את היחסים הכלכליים שבין ישראל לרשות הפלסטינית (להלן רש"פ) לתקופת הביניים (4.94), הסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (“הסכם קהיר" או "הסכם עזה ויריחו תחילה", 5.94), והסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (אוסלו ב' או "הסכם טאבה", 9.95). הפרקים הנ"ל בתהליך זה, הידוע בשם "תהליך אוסלו", נחתמו ויושמו במהלך תקופת ממשלת רבין השנייה (11.957.92). אליהם התווספו פרק מזכר נהר ואיי (“הסכם ואיי", 10.98), שנחתם בין ממשלת נתניהו הראשונה לבין אש"ף ונועד לפרט את הצעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצועם, ופרק הניסיון להגיע להסדר קבע במסגרת ועידת קמפ דייויד (7.2000), בין ראש ממשלת ישראל אהוד ברק לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, ניסיון שנכשל וסימן את סופו של תהליך אוסלו אם כי לא את סופה המוחלט של המציאות אשר נתהוותה במהלכו.


חיבור זה מבקש לבחון האם תהליך אוסלו אכן היה תהליך שנועד להביא להסכם שלום, זאת באמצעות הסדר מדיני בין שתי ישויות מדיניות עצמאיות, או שמא מדובר בתהליך שאפשר את המשך השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, קרי האם "זרעי הפורענות" נשתלו בהסכמי אוסלו מראשיתם או שרק הכשלתו של תהליך אוסלו בידי גורמים קיצוניים בישראל ומקרב הפלסטינים יחדיו, הביאו לפורענות שחלה לאורכו והגיעה לשיאה עם פיצוץ התהליך ופרוץ אינתיפאדת אל-אקצה? לשם כך, החיבור נחלק לשלושה חלקים: בחלק הראשון ייבחן מתווה אוסלו כפי שמתואר על ידי שניים מאדריכליו הראשיים, האקדמאים יאיר הירשפלד ורון פונדק, בספריהם העוסקים בעניין זה. בחלק השני ייבחן תהליך אוסלו ומימושו על ידי ההסכמים השונים, לפי מספר מקורות בלתי תלויים, והמציאות שנתהוותה בשטחים הכבושים במהלך שנות התהליך. החלק השלישי והאחרון מציג את הבחינה הביקורתית של המציאות הנ"ל, מפרספקטיבה של עשור וחצי מראשיתו של התהליך, כפי שנוסחה על ידי החוקרים הפוסט ציוניים עדי אופיר ואריאלה אזואלי, בספרם "משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר


1. בין וושינגטון לאוסלו: מפשרה טריטוריאלית על שתי מדינות לשני עמים ל"פשרה פונקציונלית" על אוטונומיה פלסטינית

האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987 ונחלשה משמעותית לאחר מלחמת המפרץ בשנת 1991, היוותה זרז משמעותי לראשיתו של מו"מ ישיר בין ישראל והפלסטינים, אשר עד אז יוצגו על ידי מדינות ערב ובראשן מצרים. כבר ב-15 בנובמבר 1988 קיבלה המועצה הלאומית הפלסטינית את החלטת האו"ם 181, שמשמעותה הכרה בזכותה של ישראל להתקיים ואימוץ הפתרון הדו-מדינתי. מצדה של ישראל, האינתיפאדה הבהירה לראשונה כי מחיר השלטון על עם אחר כרוך במחירים כואבים ולעיתים בלתי נסבלים. עם זאת, הן ועידת מדריד שהתכנסה באוקטובר 1991 בהשתתפותו של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר והן השיחות הדו צדדיות בין ישראל והפלסטינים בדצמבר של אותה שנה בוושינגטון, התקיימו בהיעדרו של יאסר ערפאת אשר עמד בראש אש"ף, ארגון שמטרתה הפוליטית של האינתיפאדה הראשונה היתה להביא להכרה בו, ישראלית ובינלאומית, בתור נציגו של העם הפלסטיני2.


מתוך מצב עניינים זה נוסד "ערוץ אוסלו" למשא ומתן בין אבו עלאא, שר האוצר של אש"ף דאז, לבין יאיר הירשפלד ורון פונדק, היסטוריונים בעלי התמחות במזרח התיכון. ערוץ זה החל כחשאי והתקיים במקביל לשיחות בוושינגטון שבין הצוות הפלסטיני למו"מ מדיני בראשות חאדר עבד א-שאפי, ממייסדי אש"ף שגם עמד בראש המשלחת הפלסטינית-ירדנית לוועידת השלום במדריד, לבין המשלחת הישראלית בראשות אליקים רובינשטיין, מזכיר הממשלה בממשלת שמיר השלישית ובשנה הראשונה לממשלת רבין השנייה. המשלחת הפלסטינית המקומית למו"מ בראשותו של א-שאפי זכתה בשטחים לכבוד רב, יותר מזה שזכה לו המנגנון המינהלי האנכרוניסטי של אש"ף ובראשו ערפאת, אשר בנוגע לשלטונו הלא הדמוקרטי ולשליטתו הבלעדית בכספי הארגון הושמעו בשטחים הכבשים תלונות ומחאות יומיומיות3. מעניין לציין שכמעט ולא קיימת היסטוריוגרפיה ישראלית על 11 סבבי השיחות שהתקיימו בוושינגטון, זאת בניגוד לכתיבה בנושא מצד הפלסטינים ובראשם אנשי השטחים ומתנגדי ערפאת באש"ף, שתלו תקוות רבות בשיחות אלו4. בהקשר זה ישנה חשיבות רבה לכך שבאותה עת ישבה בתוניס הנהגת אש"ף בראשות ערפאת, שנהפך מאז מלחמת המפרץ לפרסונה נון גראטה גם במדינות ערב, והיו בה מי שחששו מהסדר בין ישראל לבין ההנהגה המקומית בשטחים – אשר התחזקה מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה – הסדר שיותיר את חברי ההנהגה הגולים קירחים מכאן ומכאן5. עם זאת, לפי עדותו של פונדק, הממשל האמריקאי היה "על סף ייאוש וחש כעס רב כלפי הישראלים והפלסטינים שאינם עושים די לקידום המשא ומתן...גם חוסייני, בפגישתו עימנו, התייחס במרירות לעמדת המשלחת הישראלית והגדיר את התנהגותה כ'זלזול מופגן והתנשאות'...מבחינת פרס...היתה מסקנתו שקולה ומדודה: ניכרת חולשה אמריקאית בנוגע למשא ומתן, ואם לא ננקוט יוזמה דבר לא יתרחש"6. בהינתן מצב עניינים זה, ניתן לאפיין את יעדיהם של נציגי ישראל לערוץ אוסלו כראויים וריאליים: לכונן עקרונות להבנה ישראלית-פלסטינית, לבחון את כל הנושאים החשובים הנוגעים למו"מ ולמצוא פתרונות של פשרה או לדחות את המו"מ על נושאים בלתי פתירים, ולהוכיח שכוחו הפוליטי של ערוץ אוסלו גדול דיו לחולל שינוי בוושינגטון ובכל מקום אחר7.


מנגד, המשך דבריו של הירשפלד בנוגע לגישור על הפער בין העמדות הישראליות לבין העמדות הפלסטיניות, מצביע על זרעי הפורענות בתהליך אוסלו: “(תפיסת ההדרגתיות) אפשרה לנו, בשלב ההוא, להימנע מדיונים על הסמכויות המוצעות לממשל העצמי הפלסטיני בתקופת הביניים. פירוש הדבר בפועל היה, שהשיטה הקיימת של השליטה החד-צדדית של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה לא תבוטל, אלא תוחלף בהדרגה כמערכת שליטה דו-צדדית, המופעלת במשותף ע"י ישראל וע"י רשות הממשל העצמי הפלסטיני”8. אין תמה, לפיכך, ש"מועדון אוסלו" הצליח למכור את רעיונותיו לרה"מ רבין, שהבטיח במערכת הבחירות להשלים הסכם אוטונומיה עם הפלסטינים בתוך "שישה עד תשעה חודשים" לאחר ההכרעה בקלפי9. לכך תרם רבות, לפי הירשפלד, צירופו של יואל זינגר ל"מועדון" כמומחה משפטי. זינגר, באותם ימים עורך דין במשרד עו"ד פרטי בוושינגטון, עמד שנים רבות בראש הענף למשפט בינלאומי של משרד החוץ, ובעת כהונתו של אריאל שרון כשר ביטחון פיתח עבורו את שיטות העבודה של מערכת המנהל האזרחי בגדה המערבית וברצועת עזה, שהוקמה בשלהי 101981. חוות דעתו הראשונית של זינגר על תהליך אוסלו מעידה רבות על תמימות הדעות אשר שררה בינו לבין רבין בנוגע להסכם על אוטונומיה פלסטינית ולא על הקמת מדינה פלסטינית: “תקופת המעבר בת 5 שנים...תוך העברת סמכויות מדורגת היא חיובית ביותר, מהטעמים הבאים: א) נכונות פלסטינית שמקור הסמכות והסמכויות השאריות יוותרו בידנו; ב) פתרון המחלוקת בשיחות וושינגטון ביחס להיקף הסמכויות של מועצת האוטונומיה; ג) אפשרות לביצוע מיידי של תוכנית האוטונומיה"11. נקודה מהותית נוספת שזינגר העלה נוגעת לרעיון נאמנות האו"ם, שלדבריו היה מורכב ומסובך מבחינה משפטית ולכן ראוי להיגנז: “המשא ומתן על צורת הנאמנות ועל תוכן הנאמנות היה צפוי להתמשך על פני חודשים ושנים, והיה בכך כדי למנוע את הצדדים מהשגת הסכם בזמן מתקבל על הדעת"12. בהקשר זה מעניין לציין כי לפי פונדק, מסקנתו של זינגר היתה שיש למצוא דרך לנסיגה מהרצועה בלי להעביר סמכויות לנאמנות או למדינה, וזאת עוד לפני הסכמה על הסדר קבע. הוא הציע פתרון של נסיגה שתשמר את הריבונות המעשית הישראלית, ללא נוכחות פיזית בשטח, למעט בגבולות הרצועה עם מצרים וישראל ותוך הפעלה של סיורים משותפים בשטח; זאת מתוך מטרה משפטית של מניעת היווצרות ריק משפטי, שיתמלא בריבונות פלסטינית דה פקטו13. הצעה זו של זינגר ניבאה במידה רבה את רוח תוכנית ההתנתקות של מעסיקו לשעבר וראש הממשלה לעתיד, אריאל שרון.


שלא בשונה מזינגר, כך גם פרס, לדידו של פונדק, דיבר על "עזה תחילה" לא במובנים של נסיגה, אלא בתור הבטחה שתוקם אוטונומיה ברצועת עזה בלי קשר לשאלה אם תקום אוטונומיה גם בגדה המערבית, שבהיתכנות הקמתה הוא לא האמין כלל. הסיבה העיקרית לחוסר אמון זה היתה הערכתו של פרס שלא תושג פשרה עם הפלסטינים בנוגע ל"בעיית ירושלים"14. גישה סמויה זו של "עזה תחילה ועזה לבסוף", ביטוי שטבעו מתנגדי תהליך אוסלו מקרב העם הפלסטיני, מגלמת את "שפת אוסלו החיובית" כפי שהירשפלד מתארה: "לשיטתנו, זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית לא היתה דבר מה שנגזר עלינו לקבלו במלואו או לדחותו כליל...הגדרנו הגדרה עצמית כמגוון של פונקציות, של סמכויות ושל פעולות, שחלקן היו תוקפניות ומסוכנות לישראל, בעוד האחרות לא היו כאלה"15. במצב עניינים זה, שבו זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית אינה בהכרח באה לידי ביטוי בדמותה של ריבונות עצמאית, ניתן להבין את הצהרתו של הירשפלד לפיה "מה שהעלו הפלסטינים באוסלו היה טוב, במובן מסוים, ממה שהציעה ישראל בוושינגטון...באוסלו השגנו את הבנת הפלסטינים בדבר אמצעי השליטה שישראל תשמור לעת עתה: הממשל הצבאי והמנהל האזרחי"16. לאור זאת, אין להתפלא על כך שבתקופת הסכמי אוסלו הן רבין והן פרס לא השלימו עם הצורך לחתור במשא ומתן לעבר השגתה של נוסחה מוסכמת על הקמת מדינת פלסטינית, בעוד שערפאת וצוות המשא ומתן שלו ידעו בדיוק מה מבוקשם: בסיס למדינה פלסטינית עתידית17. זאת בהתאם לפתרון הריאלי היחיד של הסכסוך, על פי פונדק – שתי מדינות לשני עמים על בסיס גבולות 1967 עם חילופי שטחים ביחס של 1:1, חלוקת ירושלים לשתי בירות עפ"י מפתח דמוגרפי-גיאוגרפי, פתרון הוגן לבעיית הפליטים ללא מימוש זכות שיבה שאינה בהסכמת ישראל, וסידורי ביטחון המקובלים על ישראל לרבות פירוז המדינה הפלסטינית. פונדק טוען שהגדרת יעד זה לא היתה ניתנת לניסוח במסגרת הסכמי אוסלו, אלא שכדי לקדם את התהליך היה על ישראל ליצור מוקדם ככל האפשר אופק מדיני ברור להכוונת פעילות שני הצדדים בתקופת הסדר הביניים. הימנעות רבין ופרס מהצגת אופק שכזה, כבר ביום חתימת ההסכם או בשבועות הראשונים שלאחריו, היתה לפי פונדק בעוכריו של תהליך השלום שהסכמי אוסלו נועדו להתניע18.


ברם, הירשפלד מעיד כי לצד תקוותם של פרס וסביר (מנכ"ל משרד החוץ דאז ונציגה הרשמי הראשון של ממשלת ישראל בערוץ אוסלו) להסכם ביניים שיוביל להסכמה ביחס למעמד הקבע – במסגרתה יכבדו הפלסטינים את כל צורכי הביטחון של ישראל וכן את האינטרסים הנוגעים להתנחלויות, לירושלים, למים, לגבולות ולפליטים – ראו השניים לחלופין את האפשרות להיווצרותה של הסכמה הדדית בלא להזדקק להכרה טריטוריאלית ולפשרה טריטוריאלית. ובמילים אחרות, לדידו של הירשפלד הסכם הביניים הציע התקדמות לקראת פתרון טריטוריאלי או פונקציונלי19. עדויות תומכות להעדפת צוות המו"מ הישראלי את הפתרון הפונקציונלי, ניתן למצוא בתשובותיו של זינגר לסדרת שאלות שהפלסטינים ביקשו מענה עליהן. בעניין ההתנחלויות, זינגר ציין כי ישראל לא תפרסם הצהרה רשמית ולא תפסיק את פעילות ההתנחלות; בהתייחסו לשאלת ההבדל בין התנחלויות ביטחוניות לבין התנחלויות פוליטיות, הבהיר זינגר כי ממשלת ישראל אינה מתכוונת לפרק כל התנחלות, בין שהיא ביטחונית ובין שהיא פוליטית. בנוגע לממשל הפלסטיני העצמי ולמועצת הרשות, שמבחינת הפלסטינים נועדו להוות שני גופים נפרדים, ענה זינגר בנחישות שרבין לא יסכים לכך לעולם, מאחר והסמליות שבסידור זה דומה להקמת מדינה ובכך "(הוא) יעורר התנגדות רבה מאוד בישראל...מנקודת הראות של דעת הקהל". באשר לתחום השיפוט, זינגר הסביר שזו השאלה הקשה ביותר לפתרון ולכן הציע להשאירה לסוף המשא ומתן. "בנושאו את עיניו לעבר העתיד", זינגר תיאר את האזורים שהיו אמורים להיות מוגדרים כאזורים B, A, ו-C, כך על פי הירשפלד: “לא תהיה לכם שליטה בלעדית על כל השטח. יהיה שטח בשליטתכם הבלעדית, יהיה שטח בשליטתנו הבלעדית, ושטח שלישי, שבו יהיו הסדרים לשיתוף פעולה". באשר לשאלות בנוגע לסידורי הביטחון בתוך עזה, אופן פעילותו של הביטחון, נוכחותו של כוח בינלאומי (נוכחות שלה העניקו הפלסטינים חשיבות רבה, לפי אבו עלאא אשר הציג את השאלות בפני זינגר), וכיצד ייראה הקשר בין עזה לבין יריחו – על שאלות אלו זינגר לא השיב בבירור20.


לסיכום חלק זה, קשה לקבוע נחרצות האם ערוץ אוסלו אכן נועד להיות אלטרנטיבה הכרחית למו"מ מדיני חובק-כל, שדן בכל הסוגיות המהותיות לסכסוך ועם זאת הגיע למבוי סתום, או שמא ייעודו של ערוץ זה היה לדחות את שלב ההכרעה מבחינת שני הצדדים, כאשר בצד הפלסטיני הנהגת אש"ף הגולה זוכה לחזור לתמונת השלטון ולמנעמיו (הגם שמדובר בשלטון אוטונומי בלבד, ולא ריבוני), ומבססת מחדש את היותה הכוח הפוליטי הדומיננטי בשטחים; ואילו בצד הישראלי נותר המשך השליטה באותם שטחים, לרבות שליטה על משאבים ושליטה טריטוריאלית באמצעות ההתנחלויות ונוכחותו של צה"ל. עם זאת, העובדה שרבין מלכתחילה הבטיח לחתור להסכם אוטונומיה עם הפלסטינים ולא לחלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, לצד התבטאויותיו ועמדותיו של איש סודו זינגר במהלך השיחות שהתנהלו בערוץ החשאי, תומכות באפשרות השניה. באופן דומה, עמדותיהם של פרס, סביר, ובמיוחד גילויי הלך הרוח של "מועדון אוסלו" מצדו של הירשפלד, מעידים על כך שמערוץ אוסלו כלל לא התחייבה הכרה מלאה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולריבונות טריטוריאלית – זאת בניגוד למה שהוצע או לפחות נידון במו"מ וושינגטון המקביל – אלא שבתור הסכם ביניים יכול היה הסכם אוסלו להוביל לפתרון טריטוריאלי או פונקציונלי. האם כינונו של תהליך אוסלו על בסיס ההבנות שהושגו בערוץ אוסלו אכן חתר לפתרון הפונקציונלי בלבד? על כך בחלק הבא.


2. ללכת עם ולהרגיש בלי: יישום הסכמי אוסלו

בחלק הקודם הועלתה טענתו של פונדק, לפיה השתבשותו של תהליך אוסלו נבעה מכך שקברניטיו נמנעו מהצגת אופק מדיני בצמוד לחתימה על הסכם הביניים. על כך פונדק מוסיף, שבהעדר יעד מדיני ברור הונחו הגורמים הישראליים שנשאו ונתנו על הסכמי היישום להגיע להסכמים שישאירו את כל האופציות פתוחות, החל מהקמתה של מדינה פלסטינית בסוף תקופת הביניים וכלה בכל אופציה אחרת שהיא פחות ממדינה: אוטונומיה בנוסח מנחם בגין, קונפדרציה או פדרציה בין הגדה המערבית וירדן, מדינה ברצועת עזה בלבד וקונדומיניום ישראלי-פלסטיני-ירדני בגדה המערבית. מידת הריאליות של פתרונות אלו ראויה לדיון נפרד, אך דבריו הבאים של פונדק מעידים עשרות מונים על "רוח אוסלו": “על מדינה פלסטינית היה אסור לדבר. מקורם של הרעיונות האלה לא היה מקרב גורמים שהתנגדו להסכם אוסלו, אלא דווקא מקרב תומכי ההסכם, ואפילו מתוך המעגל המצומצם שהוביל את המשא ומתן עם הפלסטינים". עוד עולה מדבריו של פונדק, שהדבר העיקרי שהעסיק את הצד הישראלי היה כיצד לקבע במסגרת ההסכמים מערכת נוקשה שתבטיח בעיקר את ביטחון הישראלים עם דגש על ביטחון ההתנחלויות והמתנחלים, ובמקביל לכפות מציאות שלא תפגע בשטחי הגידול הפוטנציאליים העתידיים של ההתנחלויות. אחרי שקובעו עקרונות אלה, ניגש הצבא – השולט בשטחים גם מבחינה צבאית וגם מבחינה חוקית – לממש וליישם את ההסכם באופן שבחן כל מקרה בדרך כלל לטובת ההתנחלויות ונגד הפלסטינים, ועל חשבון חיי היומיום וההתפתחות הכלכלית והתשתיתית הפלסטינית21. הדבר מעיד על כך שמטרת ישראל בהשגת הסדר הביניים היתה בראש ובראשונה "ללכת עם" (ההתנחלויות והשליטה הצבאית בשטחים) ו"להרגיש בלי" (הצורך בכיבוש ישיר שמביא לחיכוך משני עברי הקו הירוק, חיכוך שהגיע לכדי התקלחות מלאה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה).


ראשיתו של תהליך אוסלו הינה כאמור בחתימה על הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש"ף, הלא הוא הסכם אוסלו א'. במסגרת זו הוסכם על הקמתה של "המועצה המחוקקת הפלסטינית" (או "הרשות הפלסטינית"), בחירתה וסמכויותיה; היערכות מחדש של כוחות צה"ל והסדרי ביטחון; והפעלת "מעבר בטוח" שיאפשר לפלסטינים לנוע בין הגדה המערבית לרצועת עזה. הוסכם שכוחותיה של ישראל ייצאו משש ערים וממאות כפרים בגדה המערבית, ושבשלב הביניים יחולקו השליטה והאחריות בשטחי הגדה בהתאם לשלושה תת אזורים: A, B, C. נקבע גם שהמשא ומתן על מעמד הקבע יחל "מוקדם ככל האפשר, אך לא מאוחר מ-4 במאי 1996”. במאמץ למנוע מצד כלשהו לנקוט מהלך חד צדדי משמעותי, סוכם כי "אף לא אחד מהצדדים ייזום או יעשה כל צעד לשינוי מעמד הגדה המערבית ורצועת עזה לפני השלמת המשא ומתן על מעמד הקבע"22.


עוד נקבע כי תחום שיפוטה של הרש"פ יכלול את "שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, מלבד הנושאים שיידונו במסגרת המשא ומתן על מעמד הקבע. שני הצדדים רואים את הגדה המערבית ואת רצועת עזה כיחידה טריטוריאלית אחת ששלמותה תישמר במסגרת תקופת הביניים". לפי יורם מיטל, חוקר של הסכסוך הערבי-ישראלי, בסעיף זה תלו הנושאים והנותנים הפלסטינים את תקוותם שתהליך אוסלו יוביל לכינונה של ישות פלסטינית עצמאית בעלת רצף טריטוריאלי בכל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. עמיתיהם הישראלים לעומת זאת, פירשו את משמעויותיו באופן שונה לחלוטין. הם שאפו לצמצם את תחומי אחריותה של המועצה הפלסטינית הנבחרת לניהול עצמי של ענייני פנים, ורק באזורים שיועברו לשליטתה. בשנתיים הראשונות לחתימת הצהרת העקרונות ניהלו נציגי ישראל קרב מאסף נואש נגד מאמצי הפלסטינים להעניק לרש"פ סממנים של ריבונות לאומית. תרמו לכך הניסוחים העמומים ששולבו בהצהרת העקרונות ובחלק מההסכמים שבאו בעקבותיה, אשר סיפקו שפע הזדמנויות לחילוקי דעות בנוגע לממדי הריבונות והעצמאות הפלסטינית23. כפי שנטען בסיום פסקת הפתיחה של חלק זה, בישראל ביקשו לראות בהסכם ערובה להשגת ביטחון מרבי הן למדינת ישראל ואזרחיה והן להתנחלויות ויושביהן. המאבקים בטרור ובמתנגדי מתווה אוסלו נתפס בישראל ככורח וכביטוי לכנות כוונותיה של הרש"פ למלא את ההתחייבויות העיקריות שנטלה על עצמה ההנהגה הפלסטינית, ועוגנו בהסכמים מחייבים24.


הרש"פ החלה להתגבש באמצעות הפעלת רשת רופפת יחסית של מערכות מנהליות רבות, ומבלי להגדיר בבירור את היחסים החוקתיים המעשיים בין הקבינט לבין הפרלמנט (המועצה המחוקקת הפלסטינית), תוך הנחת מרחב רב לתמרון בהתאם לסגנון המנהיגות של ערפאת. בהתאם לכך, מערכת שלטונית זו התפתחה להיות מערכת פטרונות מקיפה למדי25. רוב מוקדי הכוח ברש"פ אוישו בהתאם לרשתות הקשרים שנטוו באש"ף. בעלי שררה השתלטו, בברכת ערפאת, על ענפים שונים במשק הפלסטיני, ושיטת המונופולים הכניסה לכיסיהם הון רב. בישראל ובארה"ב ידעו על התבססותה של מגמה זו ברש"פ, וסביר להניח שהתעלמו מכך מתוך הנחה ששיטת המונופולים מבצרת את מעמדם הכלכלי והפוליטי של ראשי השלטון ומקורביו, ומבטיחה את תמיכתם בסדר החדש ההולך ומתרקם. תהליכי מיסודו של השלטון הפלסטיני העצמאי כמעט ולא כללו כוחות אחרים מקרב החברה הפלסטינית, לרבות ההנהגה המקומית שצמחה בשטחים הכבושים. כך הלך והחריף המתח בין הנהגה זו שהתבססה "בפנים" מאז האינתיפאדה הראשונה, לבין ההנהגה שהגיעה עם ערפאת מ"בחוץ" בעקבות ההסכמים עם ישראל26.


בעוד שההנהגה הישראלית דרשה מהרש"פ להיאבק בטרור ובמתנגדי מתווה אוסלו, הרי שביחס למתנגדיה שלה עצמה, קרי מפלגות וקבוצות חוץ-פרלמנטריות ימניות – ובראשן התארגנויות של מתנחלים למיניהן – התנהלה ההנהגה הישראלית באופן שתיאורו עשוי לנוע מ"אוזלת יד" ועד ל"יד תומכת". הגידול בבנייה בהתנחלויות נעשה בברכת הרשויות והון עתק מקופת המדינה הוקצה להנחת תשתיות שישרתו בעיקר את המתנחלים וביטחונם. דבר זה הוביל לגידול משמעותי בהשקעות בהתנחלויות וגם במספר תושביהן, במשך כל שנות תהליך אוסלו: חלה עלייה מ- 78,600 מתנחלים בשנת 1990 ל- 198 אלף בשנת 2001, זאת למרות שנוספו רק חמש התנחלויות חדשות במהלך אותן שנים. דוברים ישראלים רשמיים הדגישו כי מהלכי ישראל בעניין זה עולים בקנה אחד עם תוכן ההסכמים שנחתמו עם הפלסטינים, וכי רק במשא ומתן על מעמד הקבע יוכרע עתידן של ההתנחלויות27. מדיניות זו סתרה את הלך הרוח של הציבור הישראלי במהלך החודשים שלאחר אוסלו, עת סברו מרבית הישראלים כי ההתנחלויות תפורקנה, וחלה אף עלייה חדה במחירי הדירות במרכז הארץ, מתוך ציפייה לגל של מתנחלים, מפונים ומתפנים. הלך רוח זה לא בא על חשבון תמיכתם של שני שלישים מהישראלים בהסכמי אוסלו, לפי הסקרים מאותה תקופה. למרות זאת, ישראל עמדה על כך שלא תפורקנה התנחלויות אף בעזה, לגביה שרר קונצנזוס נרחב בחברה הישראלית עוד לפני הסכמי אוסלו, אשר ניתן לתמצתו בתמיהה השגורה "בשביל מה אנחנו צריכים את עזה?”. זאת ועוד, התעקשותו של רבין על הימנעות מפינוי זה, לפחות במהלך חמש שנות "תקופת הביניים", נגדה אף את רצונם של מתנחלים רבים בהתנחלויות המבודדות שברצועה, לעזוב אותן ולקבל פיצויים לטובת דיור חלופי28.


נוסף על ההתעקשות הישראלית להשאיר את התנחלויות עזה במקומן, המפות שהוצגו בשיחות טאבה חודש בלבד לאחר מעמד החתימה על הסכמי אוסלו א' הועידו לשליטה ישראלית שטח הגדול בהרבה משטח ההתנחלויות עצמן. ישראל התעקשה על חלוקת ההתנחלויות לשלושה גושים, ששטחיהם יכללו גם את הקרקעות שבין ההתנחלויות. שטח גושים אלה, במשולב עם רשת של כבישים עוקפים, היווה יותר משליש משטחה של רצועת עזה. הנציגים הפלסטיניים ראו זאת כתוכנית שמטרתה קנטוניזציה של עזה, אך המשבר שאליו נקלעו הדיונים נמשך שבועיים בלבד, כאשר בשיחות שנערכו בקהיר ב-18 בנובמבר 1993 קיבלו הנציגים הפלסטיניים את דרישותיה של ישראל במלואן29. כחצי שנה לאחר מכן, נחתם בקהיר "הסכם עזה ויריחו תחילה" במעמד ארה"ב, רוסיה ומצרים. הסכם זה נועד ליישם את הצהרת העקרונות של הסכמי אוסלו א' ובמסגרתו הוחלט על הקמת ממשל עצמי פלסטיני בעל סמכויות חקיקה, שיפוט ושיטור, ועל העברת רצועת עזה ואזור יריחו לידי הפלסטינים. במקביל לכך נחתם בפריז הסכם כלכלי ישראלי-פלסטיני המוכר בשם "פרוטוקול פריז". הסכם זה נועד להסדיר את יחסי הכלכלה בין הצדדים לתקופת ביניים של חמש שנים. משטר הסחר שהוסכם בפרוטוקול היה של איחוד מכס ובמסגרתו נקבעו, בין היתר, הדברים הבאים: רשימות של המוצרים אשר הרש"פ רשאית לייבא; הוראות לגבי תקינה של המוצרים המיובאים לשטחי הרשות ושיעורי המכס שיחולו עליהם; שיעור מע"מ של 15-16 אחוזים, בדומה לישראל, עם אפשרות לשינויים מוגבלים; הנפקת רישיונות ליבואנים – באחריות כל צד; ומנגנון הביצוע של היבוא, הכולל ביצוע התקינה, קביעת המכס, הנפקת רישיונות – שהינו ישראלי30.


פרוטוקול פריז הביא במידה רבה למיסוד האינטגרציה הכלכלית כפי שהתקיימה בין הפלסטינים וישראל בתקופת השלטון הישראלי הישיר, מאז 1967: שוק העבודה הישראלי נותר, כשהיה, ספק מרכזי של תעסוקה, ובעתות שגרה קרוב ל- 60
אלף איש מתושבי הגדה המערבית עבדו בישראל; ישראל נותרה יעד עיקרי ליצוא ומקור עיקרי ליבוא; ישראל המשיכה לשלוט על קשרי התחבורה והסחר החיצוניים של הפלסטינים וגביית המסים עבור הרשות נעשתה על ידי ישראל; לישראל הייתה שליטה על חלק גדול מההחלטות הכלכליות המרכזיות, כמו מטבע, שיעורי מכס, ריבית, תקנים. זאת ועוד, ההתפתחויות בשטח הביאו לכך שאיחוד המכסים הפך להיות א-סימטרי: מחסומים, אישורים, חיפושים ומגבלות שונות על תנועת עובדים וסחורות, מנעו מהיצואנים הפלסטינים גישה מלאה לשוק הישראלי ולשווקים זרים, וישראל הקפיאה מעת לעת את ההכנסות ממיסים שהגיעו לפלסטינים. מחקר שנערך בידי הבנק העולמי בשלהי 1999, מצא כי הסחר בין ישראל והפלסטינים שהתקיים על פי פרוטוקול פריז היה מעוות לטובתה של ישראל באופנים הבאים: העדפת סחר לטובת ישראל עקב פטורים ממכס למוצרים ושירותים ישראליים לעומת סחורות מחו"ל; מערכת מכסים והיטלים המעניקה הגנה לפעילויות כלכליות מסוימות ויוצרת מצב שאינו מעודד השקעה וסחר, זאת לצד עלויות סחר גבוהות אשר נגרמו בשל מדיניות הביטחון הישראלית; והגבלות על הסחר עם מדינות ערב, למעט רשימות מוגבלות של סוגי סחורות31.


פעולות הטרור שליוו את תהליך אוסלו גרמו להטלת סגרים והגבלות אחרות שהנהיגה ישראל, מטעמים ביטחוניים. הדבר גרם לנזקים למשק הפלסטיני ובעיקר למצוקת אבטלה מתמשכת שפגעה בפועלים פלסטיניים רבים, במשקי בית ובבתי מלאכה, בסוחרים ובאנשי עסקים. ההפסד המצטבר כתוצאה מהסגרים בשנים 1993-1997 היה גבוה פי שניים מכלל הסיוע שהעבירו המדינות התורמות לפלסטינים, מה שהשפיע באורח שלילי על נכונותן להעביר סיוע נוסף. כמו כן כשלה ההנהגה הפלסטינית בניהול מדיניות כלכלית תקינה. לצד השחיתות המוסדית, שיטת המונופולים אפשרה לרש"פ לרכז בידיה את המידע על הרכישות שנעשו בישראל או דרכה, כדי לקבל את מרב ההחזרים הכספיים מהמע"מ, המכס והבלו שישראל גבתה. החזרים אלה היוו את עיקר ההכנסה של הרשות מהפעילות המונופוליסטית שנוהלה על ידה ומטעמה, פעילות שפגעה ביכולת לקיים כלכלה חופשית. שאיפתה של הנהגת אש"ף לשוות לרש"פ, מראשית כינונה, מאפיינים של מדינה בדרך – וכוונתה להגיע לעצמאות כלכלית מתוך מחשבה כי בכך תהיה תלויה מידת עצמאותם המדינית של הפלסטינים – התבדתה. מאפייני המשק הפלסטיני לא השתנו במידה ניכרת בחמש השנים הראשונות של השלטון העצמי בהשוואה לתקופת השלטון הישראלי32. בכך ניתנה חותמת סופית לשימור היחסים הכלכליים ששררו עד אז בין ישראל לפלסטינים, בדגש על יחסי תלות. לאור העדויות על כך שהנהגת ישראל ביקשה להימנע מהענקת סממן מובהק של ריבונות לרשות הפלסטינית, ניתן לראות כיצד סוג יחסים זה (להבדיל מהפרדה כלכלית או הקמת אזור סחר חופשי), שמנע את קביעתו של גבול כלכלי בין ישראל לבין הרש"פ, הועדף על ידי אותה הנהגה. בהתאם לכך, המשך כניסתם של פלסטינים לשוק העבודה הישראלי הותנה בקבלתה של הרש"פ את מודל היחסים הנ"ל, שכן לא היה באפשרותה לספק להם מקומות עבודה חלופיים באופן מידי. צחוק הגורל הוא שמסגרת איחוד המכס נועדה להבטיח זרימה חופשית של עובדים פלסטיניים, אך פרוטוקול פריז אינו מונע מישראל במפורש לאסור את כניסתם לתחומה. זאת בנוסף לשליטה הבלעדית של ישראל על הגבולות החיצוניים ועל גביית מסי היבוא והמע"מ, המאפשרת לה לעכב את העברת המסים שהיא גובה עבור הרש"פ או לאיים בכך כאמצעי לחץ וענישה, צעדים הפוגעים באופן קשה ביכולת התפקוד של המערכות הציבוריות בשטחים.


שלב היישום האחרון בכל הנוגע לתהליך אוסלו כפי שהובל על ידי ממשלת רבין השנייה, הגיע בדמותו של הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה. מפת הסכם הביניים תוארה בידי הגאוגרף אלישע אפרת בתור "אחת המפות המוזרות ביותר של שטחי אוטונומיה קיימים ופוטנציאלים שהוסכם עליהם אי פעם בעולם. במפה יש כ-190 כתמים צהובים של מרחב כפרי פלסטיני, הנפרדים זה מזה, עם שטחי C ישראליים החוצצים ביניהם"33. האם מפה זו אכן נועדה לשמש כתוואי ראשוני לקראת נסיגות עתידיות והסכם קבע על חלוקה לשתי מדינות, או שמא ייעודה מלכתחילה היה להבנות שלב ביניים מתמשך אשר יוביל למניעת כל אפשרות להפרדה ולריבונות פלסטינית עתידית? אימוץ שלב ביניים ממושך של חמש שנים העניק למתנגדי התהליך המדיני משני הצדדים אין-ספור הזדמנויות לשבש את יישומם של הסדרי הביניים ולטרפד את האפשרות לפשרה ממשית במשא ומתן על מעמד הקבע. ניתן לטעון כי הדבר נבע משיקולים פוליטיים ולאומיים שעמדו ברקע החלטת ההנהגה הישראלית וההנהגה הפלסטינית יחדיו34. כך למשל הצהיר רבין כי "ירושלים השלמה והמאוחדת אינה עומדת למיקוח, היתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל"35. רבין אף קבע שאין תאריכים קדושים וכי ביצוע ההסכמים מותנה בקיום ההתחייבויות שהפלסטינים קיבלו עצמם, תובנות שנתניהו נטל והפך אותן לציר המרכזי שממנו נגזרה מדיניות ממשלתו, אשר לא יכלה להתנער בקלות מהתחייבויות בינלאומיות ומהמציאות החדשה שהלכה והתבססה בגדה המערבית וברצועת עזה מאז תחילתו של התהליך. כאשר ההנהגה הפלסטינית לא עמדה בהתחייבויותיה לפי ההסכמים, ולו בנושא משני, היתה זו מיד עילה לאי התקדמות ביישום ההסכם כולו. כל אלה נבחנו מנקודת ראותה ופרשנותה של ישראל ומתוך ניצול נקודת תורפה במתווה אוסלו: העדר גורם חיצוני שיפקח על יישום ההסכמים, ופרשנותו היא שתכריע בסוגיות שנויות במחלוקת. לעומת זאת, עקרון ההדדיות לא בא לידי ביטוי כאשר ישראל היתה זו שלא קיימה התחייבויות רבות בהסכמיה עם הפלסטינים36.


כפי שצוין בחלק הקודם, הגורמים הישראלים שהונחו לקדם את ערוץ אוסלו פעלו נגד רעיון נאמנות האו"ם, ולכל הפחות לא פעלו בצוותא עם הפלסטינים למימוש רצונם בכוח בינלאומי בשטחים במחלוקת. בכך הכריעה ישראל לטובת אותה "נקודת תורפה" במתווה אוסלו, קרי העדר גורם חיצוני לפיקוח על יישום ההסכמים ולמתן פרשנות על סוגיות שנויות במחלוקת. נקודת תורפה זו שיחקה לטובתה המוחלטת של ישראל, שנותרה מקור הסמכות לשליטה בשטחים ונהנתה משגשוג כלכלי בשנות תהליך אוסלו, שעודד השקעות זרות בישראל וחסך ממנה חלק ניכר מעלויות הכיבוש. וכך בעוד שמפעל ההתנחלויות המשיך להתרחב, אם לא במובן הטריטוריאלי הרי שבהחלט ובהחלט במובן הדמוגרפי ומבחינת הקצאת משאבים, העם הפלסטיני נותר כלוא באותה מציאות של פגיעה בזכויות אדם ואזרח בסיסיות. הכיבוש הישיר והחיכוך עם חיילי צה"ל בערים ובכפרים הוחלפו בכיבוש עקיף והעברת מוקד החיכוך למחסומים, ואילו אטימות הממשל הצבאי הוחלפה בדיקטטורה המושחתת של הרש"פ. מנגד, המנהל האזרחי שהוסיף להתקיים בשטחי B ו-C, וכמו כן יחסי התלות הכלכליים עם ישראל, נותרו על כנם. מציאות זו התהוותה החל משנותיו הראשונות של תהליך אוסלו, תחת ממשלות רבין ופרס, עוד בטרם שאותו תהליך "הוחרב" לאורך כהונתם של נתניהו, ברק, ושרון. כך גם רעיונותיהם של שני ראשי הממשלה הנ"ל מטעם הליכוד, בדבר "שלום כלכלי" או הענקת אוטונומיה ברצועת עזה תוך שמירה על השליטה בשטחי הגדה המערבית, מעולם לא היו זרים למהותה של "רוח אוסלו". נשאלת השאלה אם כן, האם המציאות שהתהוותה בשטחים לאורך שני העשורים האחרונים אכן נגדה את האינטרסים של שלטון הימין וציבור המתנחלים, כפי שהיטיבה לבטא סיסמת הסטיקר "פושעי אוסלו לדין"? בכדי לענות על שאלה זו, החלק הבא והאחרון יבחן את הביקורת משמאל שהושמעה כלפי תהליך אוסלו.


3. משטר זה שהינו שניים: גורלו של העם הפלסטיני בין כיבוש ישראלי לבין קבלנית המשנה שלו


בחלק הקודם צוין כי מבחינה כלכלית, שנות אוסלו לא הביאו לשיפור ניכר במשק הפלסטיני יחסית למצבו תחת שלטון ישראלי ישיר. מה בנוגע למצב זכויות האדם בשטחים? בטרם פרצה אינתיפאדת אל-אקצה וטרפה את הקלפים בכל הנוגע להתנהלותה של ישראל ביחס לדיני המלחמה הבינלאומיים, חל שיפור במצב זכויות האדם בשטחים על פי מדדים מסוימים, בין החתימה להסכם העקרונות ועד למאי 1999 המועד שנקבע לסיום ההסכמים. עם זאת, על פי מדדים אחרים מצב זכויות האדם בשטחים נשאר יציב ואף הורע. דו"ח של ארגון 'בצלם' בעניין זה, טוען שלמרות המגבלות שהוטלו בהסכם הביניים, המחייבות את שני הצדדים להפעיל את סמכויותיהם בכפוף לנורמות של זכויות האדם, ניתן למצוא בטקסט של ההסכמים עצמם סעיפים שהפרת זכויות האדם טבועה בהם, או מהווה פועל יוצא של יישומם. כך למשל, הותרת הסמכות בידי ישראל בכל הנוגע להתנחלויות, המתקנים הצבאיים, אזרחים ישראלים, ביטחון חוץ ופנים וסדר ציבורי בהתנחלויות, כל זאת מבלי שתהיה סמכות שיפוט פלסטינית על אזרחים ישראלים ועל יהודים בכלל, מביאה למצב שבו תושבי אותו שטח כפופים לשתי מערכות חוק שונות – ישראלית ופלסטינית. החלת שתי מערכות חוק שונות בשטחים על ידי ישראל – מערכת מחמירה שחלה על התושבים הפלסטינים שנותרו תחת שליטתה ומערכת מתחשבת וסלחנית שחלה על התושבים הישראלים – מפירה את העיקרון של שוויון בפני החוק ואת הדרישה להעדר אפליה. בנוסף, הקמת התנחלויות בשטח כבוש מנוגדת למשפט הבינלאומי המחייב את ישראל ככוח הכובש בשטח, ומאז חתימת הסכם העקרונות הוקמו 30 התנחלויות חדשות בשטחים, לרבות מאחזים37.


זאת ועוד, מאז הקמתה מפירה הרש"פ באופן שיטתי את זכויות האדם של התושבים הנתונים לשליטתה בדרכים הבאות: על ידי הטלת עונשי מוות על מורשעים ברצח, מבלי שהובטחו זכויותיהם לייצוג משפטי הולם ולהגנה על עצמם, לרבות זמן מספק להכנת הגנתם; עצירים פלסטינים רבים מתים במשמורת, כשחלק גדול ממקרי מוות אלו הם תוצאה ישירה או עקיפה של עינויים; הרש"פ נוהגת לבצע מעצרים שרירותיים המוניים, בין היתר מסיבות פוליטיות או לחשודים כ"מתנגדי הרשות", ובמקרים רבים ללא הליך משפטי הוגן – לרוב העצורים לא נמסר מידע על ההאשמות נגדם טרם המשפט, שלעתים קרובות מתנהל בהליך בזק – וחלק גדול ממעצרים אלו מתבצעים בעקבות לחץ של ישראל; והרש"פ מפירה בשיטתיות את חופש הביטוי, זאת על ידי סגירת עיתונים ומוסדות, הפרעה לעיתונאים בעבודתם או מעצרם, והשמדת ציוד המשמש אותם38. מיותר לציין כי התחזקותה הפוליטית של תנועת החמאס במרוצת השנים לא תרמה לשיפור בתחומים הללו, עת בגדה המערבית הגבירו מנגנוני הרש"פ, לרבות מנגנון הביטחון המסכל, את מאמצי הרדיפה המופנים כלפי יריבם הפוליטי הדומיננטי ביותר; ומנגד ברצועה, שלטון החמאס פועל באופן דומה כלפי נאמני פת"ח וגורמים חילוניים אחרים.


המעצרים השרירותיים (הידועים בשם "מעצר מנהלי") והעינויים מתקיימים גם בצד השליטה הישראלית על תושבי השטחים, נוסף על הריסת בתים של פלסטינים אשר נבנו ללא רישיון, מניעת איחוד משפחות בשטחים, הוראות פתיחה באש המאפשרות ירי קטלני על אנשים בנסיבות שבהן לא נשקפת סכנת חיים, אפליה בין יהודים לפלסטינים במזרח ירושלים לצד שלילת תושבות ושירותים סוציאליים מתושבים מסוימים, והחמרה משמעותית בפגיעה בחופש התנועה של הפלסטינים לאחר הסכמי אוסלו, בשל מדיניות הסגר אשר הוטל באופן קבוע על השטחים מאז 199339 . הפגיעה הכפולה בזכויות האדם בשטחים, אשר חוו הפלסטינים הן מצד השלטון הישראלי והן מצד הרש"פ, נובעת ממה שמתואר על ידי החוקרים הביקורתיים עדי אופיר ואריאלה אזולאי כפיצול הכוח הריבוני בשטחים בין מערך השליטה הישראלי לרשות הפלסטינית ופריסה מחדש של האלימות המופעלת. הם טוענים כי בעניינים רבים – סיורים חמושים, פיקוח על התנועה בין האזורים השונים, הטלת מכסים או "תיאום ביטחוני" – מתפקד המערך הפלסטיני כשלוחה של המערך הישראלי, שממשיך להפעיל את השפעתו מקרוב או מרחוק, אבל תמיד מתוך קרבה שדי בה כדי לאפשר התערבות מידית. הסמכות להפעלת אלימות הפכה לעניין הנתון במשא ומתן מתמשך, מדיני ואלים כאחד, שהיה לו כיוון אחד בלבד: ישראל תבעה ממנגנוני הרשות לפעול באלימות נגד חשודים בפעולות טרור או לאפשר לכוחותיה לפעול במקומם. כפי שכבר הוזכר, בין היבטיה הקבועים של הפעילות הביטחונית היתה הפגיעה הכלכלית בכלל האוכלוסייה בגדה, בעזה או בשני האזורים, בין אם אותה פעילות נועדה לסכל פעולות טרור או להגיב להן. אך מכיוון שישראל הסתלקה מאחריות לממשל יומיומי בשטחיA ו- B היא לא נשאה בתוצאות של פגיעות אלה והן הפכו לחלק מן המעמסה הבלתי אפשרית שהוטלה על מנגנוני הרשות, שמצדה חסרה את האמצעים לטפל בכלל צורכי התושבים, אבל מחזיקה במספיק שוטרים כדי לדכא כל סימן של התקוממות. דינמיקה זו ממחישה כיצד החל מאוסלו והלאה, נוצר מצב שבו ישראל לא מוותרת על השליטה בפלסטינים או בשלטון שמעליהם, אלא רק מפרידה שליטה זו מאחריות השלטון כלפי נתיניו40.


מישור נוסף שבו חל שינוי משמעותי עקב תהליך אוסלו הינו משטר התנועה. הקמת הגדר החשמלית מסביב לרצועת עזה באמצע שנות התשעים, במקביל להעברת השליטה בשטח העירוני לרש"פ ולפריסה מחדש של כוחות צה"ל בתוך הרצועה וסביב לה, אפשרו לשבש לחלוטין את החיים ברצועה בפעולה פשוטה: סגירת המעברים ואכיפה אלימה של אזור הביטחון הסמוך לגדר, כדי למנוע את חצייתה. בנוסף למדיניות הסגר שכבר צוינה, ונועדה "להילחם בטרור" אך בפועל פגעה תמיד בכלל האוכלוסייה ובמרקם היחסים החברתיים בכל תחומי החיים, יש לציין את תוכנית הקנטוניזציה של השטחים, אשר החלה עם הנסיגה מן הערים הפלסטיניות ובמסגרת הפריסה מחדש של כוחות הביטחון. מדובר בתוכנית מגירה מ- 1981 של שר הביטחון דאז שרון, ובמסגרתה הוכרזו כל ההתנחלויות כשטח צבאי סגור, הוקמה מערכת של כבישים עוקפים ומנהרות כדי לאפשר ליהודים תנועה זורמת יחסית, והתעצבה מערכת של מחסומים וחסימות שנועדה לעכב את תנועתם של הפלסטינים או למנוע אותה כליל. כך, לאחר שנים של כרסום בהפרדה המרחבית בין השטחים לישראל, התבסס מחדש סדר שלטוני המבוסס על הפרדה מרחבית, אלא שעתה קווי ההפרדה התרבו בתוך השטחים עצמם, סביב להתנחלויות, סביב לערים פלסטיניות, כפרים ומחנות פליטים, לאורך בקעת הירדן, לאורך "מרחב התפר" ומסביב לירושלים41.


מבחינת מישור הקולוניזציה, שנות אוסלו אומנם ידעו האטה בתנופת הקמת ההתנחלויות, אך הביאו עמן את "המאחזים הלא חוקיים". בחמש השנים שחלפו מאז שנמסרו הערים הפלסטיניות לרש"פ ועד שפרצה אינתיפאדת אל-אקצה, הוקמו יותר ממאה מאחזים כאלה. המאחז הוא התנחלות "לא מוכרת" שקיומה אינו מובטח ולכאורה הוא תלוי ועומד בין החלטה על אזרוח ובין החלטה על פינוי או העתקה למקום קבע. עם זאת, עצם נוכחות המתנחלים היהודים מוצגת על ידי קציני צה"ל, פקידי ממשלה ונבחרי ציבור כמחייבת את השלטונות להקצות כוח מגן, להבטיח חיבור למים ולחשמל, לסלול כביש ולפעמים גם לדאוג לשירותי בריאות וחינוך. מבחינת המשפט הבינלאומי, המאחז "לא חוקי" בדיוק כמו שאר ההתנחלויות; מבחינת הנעשה בשטח הוא קבוע או זמני בדיוק כמוהן. רק במסגרת השיח המשפטי הישראלי מתקיים הבדל לשוני זה. קציני צבא, פקידי ממשל וגופי ממשל רבים היו מעורבים ברמות שונות של פעילות הקמת המאחזים, בתכנון ובביצוע, בתקופת ממשלות רבין, פרס, נתניהו וברק. למכשיר זה אפקט כפול: מצד אחד הוא מאפשר חדירה מהירה ועמוקה לשטחים רבים שלא היתה בהם קודם נוכחות יהודית, ובכך מביא לביזור הנוכחות היהודית בשטחים ומונע עצירה בתנופת ההתנחלות; מצד שני, הוא מעניק הכשר חוקי להתנחלויות הקיימות, שכדי להבחין אותן מן המאחזים הפכו ל"התנחלויות קבע"42. כך באמצעות מכשיר זה, לצד חלוקת השטח הפלסטיני לאזורים כפי שנקבע בהסכמים, החלה להתמסד צורת שליטה חדשה שעיקרה ביתור המרחב הפלסטיני, הגדלת חדירותו והגברת השליטה בתנועה בתוכו. משטר התנועה החדש ומערך הכבישים העוקפים יצרו רצף בין כל השטחים היהודיים, בזמן שיותר ויותר שטחים פלסטיניים הפכו למובלעות43.


לסיכום חלק זה והחיבור כולו, אשר נפתח בקביעה "מילים מעצבות תודעה": יתכן ותרומתו המשמעותית ביותר של תהליך אוסלו הוא בהבניית המונח "מדינה פלסטינית", לצד וכחלק מקונספציית שתי מדינות לשני עמים, בתודעה הציבורית בישראל. ניתן אומנם לטעון כי בצד הבניה זו, תהליך אוסלו תרם באופן ניכר לכך שמדינה פלסטינית לעולם לא תוכל להתקיים לצד ישראל, בין היתר משום שתוצאותיו הביאו את דעת הקהל הישראלית לדחיית פתרון זה או להטלת ספק בהיתכנותו, הגם שכעת היא אינה מסוגלת יותר להתכחש לאופציית קיומו. דעת הקהל הינה הפכפכה ועל כן נניח לדיון זה בצד. בעוד שמילים מעצבות תודעה, הרי שמעשים מעצבים את המציאות, ובכל מקרה ידו של המשטר היא זו המובילה את אלו גם אלו. ניתן להבין את התנגדותם הפוליטית של מנהיגי הימין והנהגת המתנחלים כלפי תהליך אוסלו, שכן תהליך זה כפה עליהם לחתום על הסכמים מול פרסונות וגופים שהם יצאו נגדם מאז ומתמיד, זאת לצד פינוי יישובים, ויתורים טריטוריאליים, שחרור מחבלים, ו"פשרות רטוריות" כגון נאום שתי המדינות של נתניהו באוניברסיטת בר אילן. זאת כאמור, לצד השרשת קונספציית שתי המדינות בקרב חלק ניכר מהציבור. עם זאת, המציאות שעוצבה על ידי תהליך אוסלו שיחקה לידי שלטון הימין וציבור המתנחלים באופן שהמשך הכיבוש הישיר לא היה מסוגל לאפשר, מרגע שפרצה האינתיפאדה הראשונה וגבתה את מחיריה מן הציבור. מדובר במציאות המנציחה את הסכסוך, שכן היא משמרת מצב של כיבוש ואלימות, ובכך גם מנציחה את שלטון הימין בישראל. ברם, לאור התנהלותם של נציגי השמאל בשלטון החל מכינון ערוץ אוסלו ועד לשלבי יישום הסכמיו, כפי שנבחנה בחיבור זה, המסקנה המתבקשת היא שניהול הסכסוך תחת מצב של כיבוש – עקיף אך עדיין כזה המקנה לישראל שליטה מלאה – היה ונותר אינטרס של המשטר הציוני בכללותו, ללא חשיבות לחלוקה של "ימין" או "שמאל". השאלה המתבקשת לפיכך היא האם הרשות הפלסטינית, שהוצגה בכותרת של חלק זה כ"קבלנית משנה" של הכיבוש, תוסיף לשתף פעולה עם המצב הקיים או ש"תחזיר את המפתחות" כפי שיוסי ביילין, מאדריכלי הסכם אוסלו, הציע לעומד בראשה כיום לעשות זה מכבר44 ?




מראי מקום:

1 אוסלו – הסיפור המלארון פונדקעמ' 381
2 אריאלי2009
3 רינהרט2005עמ15
4 רז2012
5 פונדק2013עמ24
6 פונדקשםעמ236
7 הירשפלד2000, עמ' 116-117
8 הירשפלדשם, עמ' 117הדגשה שלי
9 הירשפלדשם, עמ' 111
10 הישפלדשםעמ125
11   הירשפלדשם, עמ' 126הדגשות שלי
12 הירשפלדשם
13 פונדקשםעמ239
14 פונדקשם, עמ' 234
15 הירשפלדשם, עמ' 109
16 הירשפלדשם, עמ' 110
17 הירשפלדשם, עמ' 152-153
18 פונדקשם, עמ' 380-381
19 הירשפלדשם, עמ' 166
20 הירשפלדשם, עמ' 134-137
21 פונדקשם, עמ' 381-382
22 מיטל2004, עמ' 77
23 מיטלשם, עמ' 64
24 מיטלשם, עמ' 77
25 הירשפלדשם, עמ' 208
26 מיטלשם, עמ' 72
27 מיטלשם, עמ' 66-67
28 רינהרטשם, עמ' 13-14
29 רינהרטשם, עמ' 14
30 לביא2013
31 לביאשם
32 לביאשם
33 אפרת2002, עמ' 161
34 מיטלשם, עמ' 71
35 מיטלשם, עמ' 65
36 מיטלשםעמ' 82-83
37 בצלם, 1999
38 בצלםשם
39 בצלםשם
40 אזולאי ואופיר, 2008, עמ' 166-169
41 אזולאי ואופירשםעמ' 173-175
42 אזואלי ואופירשםעמ' 176-178
43 אזולאי ואופירשםעמ' 195

44 Beilin, 2012



מקורות:


אזולאי, אריאלה ואופיר, עדי (2008), משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (1967 - ), רסלינג, 166-169, 173-175, 176-178, 195.


אפרת, אלישע (2002), גיאוגרפיה של הכיבוש, הוצאת כרמל ירושלים, 161.


אריאלי, שאול (2009), ישראל-פלסטין, קיצור תולדות המשא ומתן, בבילון" הנורבגי, עמ' 4.


בצלם (1999), אוסלו: לפני ואחרי מצב זכויות האדם בשטחים.


הירשפלד, יאיר (2000), אוסלו: נוסחה לשלום, עם עובד, 109-111, 116-117, 125-126, 134-137 152-153, 166, 208.


לביא, אפרים (2013), "פרוטוקול פריז": ההסכם הכלכלי הישראלי- פלסטיני ומשמעויותיו הכלכליות, אקתצאדי 3 (1).


מיטל, יורם (2004), שלום שבור: ישראל, הפלסטינים והמזרח התיכון, הוצאת כרמל ירושלים, 64, 65-67, 71-72, 77, 82-83.


פונדק, רון (2013), אוסלו – הסיפור המלא, ספרי עליית הגג, עמ' 24,234, 236, 239, 380-382.


רז, אדם (2012), חזיתות מתנגשות — האנטומיה ’המוזרה‘ של הכרעת אוסלו של רבין, ישראלים (4), עמ' 107.


רינהרט, טניה (2005), שקרים על שלום: מלחמת ברק ושרון בפלסטינים, ספרי תל אביב, 13-15.


Beilin, Yossi (2012), Dear Abu Mazen: End This Farce, Foreign Policy, http://foreignpolicy.com/2012/04/04/dear-abu-mazen-end-this-farce/