יום שישי, 16 בפברואר 2018

אני אסביר לגיקים הכל - על High Violet של The National

כשמו כן הוא, High Violet נחשב לאלבום שהביא את הנשיונל לגבהים חדשים. החמישי בדיסקוגרפיה של הלהקה והראשון מבין שלושה (עד כה) בעשור הנוכחי, "סגול עז" (מחווה לדיפ פרפל?) מייצג בעיניי שלב מעבר מרתק בין האלבום בוקסר שנסקר בפוסט הקודם, לבין Trouble Will Find Me שתורו יגיע בפוסט הבא בסדרה. אם את בוקסר תיארתי כדיוקן של דור ותקופת חיים, סרט בסגנון "תמונות קצרות" המתרחש על רקע ניו יורק, הרי ש"צרות ימצאו אותי" הוא לפי פרשנותי אוטוביוגרפיה מוזיקלית (תרתי משמע) של ברנינג'ר המתמקדת בשנותיו בלוס אנג'לס ובצרות שמצאו אותו שם. כך שבהיי ויולט נמצא שירים הממוקמים בניו יורק ובלוס אנג'לס יחדיו, ולא רק בגלל שברנינג'ר ממשיך לחלק את חייו בין שתי הערים הגדולות הללו. תכני השירים עצמם מתכתבים עם תכני האלבומים שבאו לפניהם ואחריהם, על התקופות השונות שהם מייצגים. וניתן למצוא בו גם שירים שהיו יכולים להשתלב ב Sleep Well Beast, האלבום הטרי ביותר של הנשיונל שיצא בתחילת השנה והתמה שלו היא נבירה תרפויטית בחיי הזוגיות של ברנינג'ר ואשתו, כמו כן בעולם החיצוני-פנימי שלו שמשליך על אופן התנהלותו בזוגיות הנ"ל.



                                           High Violet בטבע

היי ויולט, אם כך, הוא יותר אקלקטי מבחינה תמטית. אך מבחינה מוזיקלית, ניתן לטעון בצדק שמדובר באלבום החזק ביותר של הלהקה. יש בו 3-4 להיטים שכמעט אף הופעה של הנשיונל לא שלמה בלעדיהם - שיר הפתיחה ושיר הסיום הם צמד הדרני טיפוסי (בדרך כלל עם מיסטר נובמבר הקלאסי ביניהם). גם England ובלאד-באז אוהיו מככבים בהופעות ובפסקולים, ולמון וורלד הוא שיר שלא ברור איך לא שולב באף פסקול עד כה, ככל הידוע לי. האלבום מתחיל עם שיר הפתיחה הטוב ביותר של הנשיונל לטעמי, למרות שהתחרות עזה מצד השניים שקדמו לו והשניים שבאו אחריו. אבל Terrible Love נמצא בליגה משלו, עם צליל החיכוך המחוספס בשנייה הראשונה והאקורדים המתכתיים של הפתיחה השקטה, המילים המצמררות "זו אהבה נוראית ואני צועד עם עכבישים/זו אהבה נוראית ואני צועד לבפנים"; ובהמשך העלאת הילוך בפזמון, ירידה לצורך עלייה נוספת ושיא השיר בסיום עם הקריאה החוזרת ושוברת הלב It takes an ocean not to break. שיר פתיחה שהוא הרבה מעבר להקדמה ואינטרו, כפי שניתן לאפיין את שירי הפתיחה של בוקסר ושל שני האלבומים האחרונים (כמובן שגם הם יותר מזה, אבל הכל יחסי); והרבה יותר סוער רגשית ומוזיקלית משיר הפתיחה החרדתי של אליגייטור, עם כל הערכתי אליו.


Sorrow שמגיע לאחר מכן הוא שיר קליל יותר בביצועו ואף בתוכנו, למרות מה שרומזות הכותרת ומילות הפתיחה ("צער מצא אותי בגיל הרך/צער המתין, צער ניצח"). בפועל מדובר בשיר שמשלב שמץ הומור (Sorrow's a girl inside my cake) עם התבוננות מפוכחת ברגש הצער, כזו שמקבלת אותו כחלק אינטגרלי מעולמו הנפשי של מושא השיר - המתופף בריאן דבנדורף שבהשראתו הוא נכתב. אפשר לפרש את מילות הפזמון "בגלל שלא רוצה להתגבר עליך" כמתייחסות לא רק לצער עצמו אלא גם למישהי, אולי אותה אחת שמתייחס אליה השיר הבא, Anyone's Ghost. שיר רוקנרול קצר, קצבי, קליט וקלאסי (ארבעת הקו"פים, יש מושג כזה?) על בחור שפגש בחורה, התאהב (you said it was not inside my heart - it was), הגיע קרוב יותר מכל אחד אחר לדור בעולמה הרגשי שלא באופן זמני בלבד (to live underwater for more than a month - אינדיקציה נוספת לכך שאזכורים של מים על מגוון מקורותיהם במילותיו של ברנינג'ר מתייחסים לרגש), ולבסוף מחופף על ידה ומרגיש כאילו נאלץ לרדוף אותה כמו רוח רפאים. האזכור של מנהטן וגיא הצלמוות שלה ממקם את עלילת השיר בניו יורק, בדומה לשיר הבא אחריו. ליטל פיית' נפתח בסאונד מתכתי מעניין, שמזכיר את זה של The System Only Dreams In Total Darkness מהאלבום האחרון, אבל בהמשך הופך לשיר סטנדרטי יותר בעיניי. המילים מתכתבות בחלקן עם אלו של Guest Room מבוקסר:

All our lonely kicks are getting harder to find/ We'll play nuns versus priests until somebody cries ובהתאמה ב"חדר האורחים":
 We miss being deviants...They'll find us here/ Here, here in the guest room/Where we throw money at each other and cry

באמצע האלבום, רצועות 5-7, מגיע רצף השירים המוצלח ביותר שבו. זה מתחיל עם Afraid of Everyone, שיר פוליטי-חרדתי שנכתב מנקודת מבטו של ברנינג'ר כאב טרי. הוא עושה שימוש מתוחכם בקוד הצבעים שהונהג ע"י המחלקה לביטחון מולדת בממשל האמריקאי, כאמצעי לאזהרת הציבור מפני איומי טרור מאז 11.9, על סקלה שכוללת קוד צבע כחול, כתום ואדום בסדר איומים עולה. הקריאות החוזרות I dont have the drugs to sort it out בפזמון ו- your voice has stolen my soul, soul, soul, soul בסיום השיר, מטרימות כמה מתכני האלבום האחרון של הלהקה, במיוחד את אלו שבשיר Walk It Back לרבות הציטוט המפורסם שמיוחס לקארל רוב, אחד מיועציו הבכירים של ג'ורג' בוש הבן בקדנציה זרועת הפאניקה וניטור האיומים מבפנים ובמחוץ שלו.


גם מהשיר הבא, Bloodbuzz Ohio, עולה נימה פוליטית המתייחסת למציאות שלאחר משבר הסאב פריים:

I still owe money to the money to the money I owe/ The floors are falling down from everybody I know. אבל בראש ובראשונה זהו שיר על חזרה הביתה (חברי הנשיונל גדלו בסינסינטי, אוהיו.) הצירוף האידיוסינקרטי Bloodbuzz מתייחס לתחושת הבאז המשכרת שצופנת בחובה השהות בקרב בני משפחה, בעלי קרבת דם, שכמו במקרה של באז אלכוהולי יכולה להוביל לחמימות נעימה או להתפרצות של כעס מבעבע בדמך. הבאז הזה הולך ונבנה באופן מטונימי ככל שברנינג'ר מתקרב לאוהיו "בנחיל דבורים". ניצב למרגלות ביתו האהוב, הוא מרגיש מוכן לחשוף את עצמו אך מגלה כי אפילו שטרם התחתן - אקט שבארה"ב רחבת הממדים בדרך כלל מנתק אותך משורשיך וכובל אותך למחויבויות המרחיקות אותך מהם - אוהיו לא זוכרת אותו, כלומר שמשהו בו כבר השתנה ללא היכר.



                            אוייר ע"י  Bárbara Ana Gómez, בהשראת השיר Lemonworld


ואחרי שבלאד-באז אוהיו מביא את הרצף של רצועות 5-7 לשיאו, Lemonworld סוגר אותו בקתרזיס חמצמץ, כיאה לשמו. זהו אחד הפייבוריטים האישיים שלי מבין שירי הנשיונל ולהערכת מעריצים רבים אחד משיריה האנדרייטד ביותר. כבר הבעתי את תמיהתי בתחילת הפוסט על כך שאף פסקול של סדרה או סרט לא אימץ את השיר הזה לחיקו, אבל גם בקרב חברי הלהקה מדובר בבן חורג. הוא בוצע עד כה ב-75 הופעות בלבד (מאז 2011 כאמור), שאר השירים באלבום בוצעו פי שתיים יותר פעמים ולמעלה מכך, למעט ליטל פיית' שבוצע אף פחות מלמון וורלד (60 פעם). אבל איפה הוא ואיפה למון וורלד. על היחס המסוכסך של הלהקה עם השיר אפשר לקרוא בכתבה הנהדרת הזאת, שסוקרת את התפתחות הלהקה עד לתקופת יציאת היי ויולט בדגש על עבודתם על למון וורלד, שבוצע על ידם בחמישים גרסאות שונות (!) לפני שחזרו לטיוטה הראשונית של התאומים דסנר והקליטו ביצוע שטכנאי הסאונד שלהם אפילו לא נגע בו - מה שתורם לסאונד המתכתי-מחוספס, המאפיין גם את שיר הפתיחה ומוסיף לקסמם של שני השירים בעיניי (Terrible Love שוחרר כסינגל בגרסה נקייה יותר, אך אני מעדיף את המקור). והנה השורה התחתונה מאותה כתבה, שממחישה במה מדובר:


“With ‘Lemonworld,’ ” Matt said afterward, “we tried so hard and it always seemed to fail as a rock song. It lost the charm of the ugly little demo. Now it’s the ugliest, worst-mixed, least-polished song on the record, and it took the longest to get there.”

את משמעות המילים של למון וורלד התחלתי לפרש כבר לצד מילות שיר הסיום של בוקסר, גוספל, בסוף הפוסט הקודם בסדרה. אוסיף רק מדבריו של ברנינג'ר בראיון שמדובר ב"מקום מומצא, סקסי ומוזר שבו אפשר להימלט מניו יורק", ושזהו השיר של הנשיונל שאני הכי רואה בו את עצמי, לצד Demons מהאלבום הבא. יש בו איכות פופית אך גם אפלה ואפשר להעלות על הדעת שהנשיונל כתבו אותו בניסיון להיענות לאתגר כתיבת שירי פופ שמייקל סטייפ, סולן REM, הציב בפניהם. היופי הטרגי שבמהות הלהקה טמון בכך שלא רק כי ניסיון זה עלה להם בדם, יזע ודמעות, אלא שאפילו בתוצר הסופי יש וייב מלנכולי הן במלודיה והן במילים כמו Living or dying in New York, it means nothing to me;
You and your sister live in a lemonworld, I wanna sit in and die; אבל גם הומור שחור שניכר בשורות Lay me on the table, put flowers in my mouth/ and we could say that we invented a summer lovin' turture party
*הערה: כמו רבים משירי האלבום, גם גרסת הסטודיו לשיר זה הוסרה מיוטיוב לאחרונה. בגלל שאופן ביצוע השיר בהופעות כ"כ שונה מהמקור, לרעה בעיניי - עדות נוספת להסתייגות הלהקה מהתוצר הסופי שהוקלט - החלטתי לא לקשר אליו. תעשו לעצמכם טובה ותשיגו את האלבום המלא. ואם במקרה השגתם את הגרסה המורחבת, שימו לב ל- Wake Up Your Saints, הבי-סייד האהוב עלי של הנשיונל. הוא לא שולב באלבום בצדק, שכן סגנונו הביג-בנדי אינו מתאים לרצף המוזיקלי של שאר השירים, אך הוא מתכתב יפה עם שניים מהם - Anyone's Ghost עם "נפער לי חור באמצע, היכן שחלף הברק" ולמון וורלד הנ"ל (עם החלפת ניו יורק בלוס אנג'לס בשורה הזהה).

ומרצף השיא של האלבום, מגיעה ירידה חדה בקצב עם Runaway, בעיניי החוליה החלשה של היי ויולט. עדיין מדובר בשיר טוב, עם עוגנים טקסטואליים חזקים כמו But I wont be no runaway/ Cause I. Wont. Run ו- What makes you think I enjoy being led to the flood - ועם זאת, מדובר בשיר היחיד של הנשיונל שאני אוהב אבל הייתי עורך אותו מוזיקלית, מהבחינה הכמותית - מוריד ממנו את הבית השלישי וחזרה שלישית על הפזמון, מכיוון שהוא ארוך מדי יחסית לטון הכבד שלו.

מצד שני, מדובר בפילר הכרחי בין למון וורלד ל- Conversation 16, עוד שיר שאפשר בקלות למקם בטופ 10 של הנשיונל ובפסקול של סדרה/סרט על זוגיות הנקלעת לקשיים, וגם היה יכול להשתלב יופי באלבומם האחרון. שיחה מספר 16 המתנהלת כולה בתוך ראשו של ברנינג'ר מספקת הצצה נוספת (על זו של Slow Show מבוקסר ורבים אחרים, במיוחד מהאלבום האחרון) לרצף התודעה של גבר חרדתי-רומנטי שכמוהו. השיר הזה, בניגוד לרצועות 3-4, ממקם אותנו בהווה הקרוב יותר שבו ברנינג'ר חי בלוס אנג'לס עם האישה והילדים (שבצרות). הוא מציע לעזוב את העיר הכסופה ולהשאיר אותה לכל הבחורות הכסופות (דימויים שבנויים על מושג ה- Silver Screen ההוליוודי), שמעניקות להם חלומות שחורים, ובאופן הולם חושש ש"אוכל לך את המוח...בגלל שאני מרושע", כמו בסרט זומבים זול. ואם כבר הוליווד, הקליפ שהופק לשיר מומלץ ביותר לצפייה, למרות שקודם הייתי מעניק לשיר את הכבוד של האזנה עיוורת. חוץ מהעובדה שהוא כולל כמה פרצופים מוכרים לחובבי המסך הקטן, העלילה המשעשעת שלו הקדימה בכמה שנים טובות את המאורעות הגיאופוליטיים של בחירות 2016 בין הילארי לטראמפ...


        ג'ון סלאטרי (רוג'ר סטרלינג מ"מד מן") ומאט ברנינג'ר כמאבטחי נשיאת ארה"ב, מתוך הקליפ של Conversation 16


לוס אנג'לס נוכחת גם בשיר הבא, England, באופן שנראה כפריקוול לציר העלילתי של האלבום הבא בתור, אותו אפיינתי בתחילת הפוסט כאוטוביוגרפי. נראה כי ניתן למקם את הרקע לשיר בתקופה שלאחר היכרותם הראשונית של ברנינג'ר ואשתו, המפורטת בשירי בוקסר והאלבום האחרון של הנשיונל (Brainy, Carin at the Liquor Store). היכרות זו התרחשה בברוקלין, המופרדת מאנגליה ע"י האוקיינוס האטלנטי ואיסט ריבר (Put an ocean and a river between everybody else, between everything, yourself and home). נראה כי בשלב כלשהו קרין חזרה ללונדון, בזמן שמאט עבר ללוס אנג'לס ושם הצרות מצאו אותו. הוא אפילו לא חושב לעשות תיקון (למשל, מ- Abbey Lane המתחרז ל- Abbey Road המדויק...) ושוהה כל הלילה בקרב החוטאים, מפחד לחזור לבית ריק ודומם. 

ומשיר שנדמה כאוטוביוגרפי לשיר הבדיוני שסוגר את האלבום - וסוגר גם הופעות רבות של הנשיונל, בביצוע מינימליסטי הכולל גיטרה אקוסטית בלבד ושירה של כל חברי הלהקה בליווי הקהל. Vanderlyle Crybaby Geeks הוא בין השירים הכי טעוני משמעות ופרשנות של הנשיונל, שיום אחד אקדיש לו ניתוח מלא המבוסס בין היתר על מקורות ספרותיים, היסטוריים וסוציולוגיים. בתמצית, נראה כי ואנדרלייל (שם שברנינג'ר המציא כשחיפש אחר רצף הברות מתנגנות, בדומה לפני רויאל מהשיר המפורסם של נירוונה; אך בנוסף לכך, from an island במשמעות המילולית) מסתמן כעלם צעיר שיצא לדרכו העצמאית בקולג' והלאה. עזב את ביתו לעשות לעצמו שם - לשנות אותו - לחיות לבד וליהנות מהעוגה. נתלה ממעלה שנדלירים, מסורת של משובת נעורים אקדמאים, העולם כולו לרגליו וקטן עליו. אפילו סערה רגשית (waters are rising) אינה מפתיעה אותו, לכאורה, לכן הדובר (שעדיף לחשוב עליו כקולו הפנימי של ואנדרלייל) מפציר בו "תבכה, בייבי, תבכה" - משחק מילים על הביטוי Crybaby שבכותרת השיר המצביע על היסטוריה התפתחותית טיפוסית לילדות של מעמד הגיקים בחברה האנושית. המקור האטימיולוגי של המילה גיק הוא בדיאלקט אנגלי המבוסס על גרמנית נמוכה-בינונית, שבה משמעותה היא 'שוטה' או 'פריק'. כלומר ש'גיק' ציינה בעבר מעוותים אשר הוצגו לעיני הקהל במופעים נודדים. אחד מהשיאים של אותם מופעים היה כשהגיקים נגסו בראשי חיות, בין היתר ברבורים. אקט ברברי ומזעזע זה, שנכפה על הגיק בידי גורמים חברתיים חיצוניים, משול לניתוק פתאומי ואכזרי מקשרים אנושיים (Leave your home), לרבות רומנטיים (Live alone). ואכן, הברבורים הם סמל לזוגיות ולטוהר. "הכל נסלח, בנאדם" אומר הדובר/הקול הפנימי לוואנדרלייל, יש ברבורים באגם. No man is an island, אפילו אם שמו לכאורה מעיד על כך, והטובים שבכולנו נקשרים למען האהבה, גם כשזו אהבה נוראית ואתה צועד עם עכבישים. והקריאה שחותמת את הפזמון ואת השיר כולו נובעת כבר מדיבורו הישיר של ואנדרלייל, המצויד בתובנה חדשה זו. "אני אסביר לגיקים הכל", הוא חושב לעצמו. כפי שאני חותר לעשות בסדרת פוסטים זו.