אני אסביר לגיקים הכל - על High Violet של The National

כשמו כן הוא, High Violet נחשב לאלבום שהביא את הנשיונל לגבהים חדשים. החמישי בדיסקוגרפיה של הלהקה והראשון מבין שלושה (עד כה) בעשור הנוכחי, "סגול עז" (מחווה לדיפ פרפל?) מייצג בעיניי שלב מעבר מרתק בין האלבום בוקסר שנסקר בפוסט הקודם, לבין Trouble Will Find Me שתורו יגיע בפוסט הבא בסדרה. אם את בוקסר תיארתי כדיוקן של דור ותקופת חיים, סרט בסגנון "תמונות קצרות" המתרחש על רקע ניו יורק, הרי ש"צרות ימצאו אותי" הוא לפי פרשנותי אוטוביוגרפיה מוזיקלית (תרתי משמע) של ברנינג'ר המתמקדת בשנותיו בלוס אנג'לס ובצרות שמצאו אותו שם. כך שבהיי ויולט נמצא שירים הממוקמים בניו יורק ובלוס אנג'לס יחדיו, ולא רק בגלל שברנינג'ר ממשיך לחלק את חייו בין שתי הערים הגדולות הללו. תכני השירים עצמם מתכתבים עם תכני האלבומים שבאו לפניהם ואחריהם, על התקופות השונות שהם מייצגים. וניתן למצוא בו גם שירים שהיו יכולים להשתלב ב Sleep Well Beast, האלבום הטרי ביותר של הנשיונל שיצא בתחילת השנה והתמה שלו היא נבירה תרפויטית בחיי הזוגיות של ברנינג'ר ואשתו, כמו כן בעולם החיצוני-פנימי שלו שמשליך על אופן התנהלותו בזוגיות הנ"ל.

                                           High Violet בטבע

היי ויולט, אם כך, הוא יותר אקלקטי מבחינה תמטית. אך מבחינה מוזיקלית, ניתן לטעון בצדק שמדובר באלבום החזק ביותר של הלהקה. יש בו 3-4 להיטים שכמעט אף הופעה של הנשיונל לא שלמה בלעדיהם - שיר הפתיחה ושיר הסיום הם צמד הדרני טיפוסי (בדרך כלל עם מיסטר נובמבר הקלאסי ביניהם). גם England ובלאד-באז אוהיו מככבים בהופעות ובפסקולים, ולמון וורלד הוא שיר שלא ברור איך לא שולב באף פסקול עד כה, ככל הידוע לי. האלבום מתחיל עם שיר הפתיחה הטוב ביותר של הנשיונל לטעמי, למרות שהתחרות עזה מצד השניים שקדמו לו והשניים שבאו אחריו. אבל Terrible Love נמצא בליגה משלו, עם צליל החיכוך המחוספס בשנייה הראשונה והאקורדים המתכתיים של הפתיחה השקטה, המילים המצמררות "זו אהבה נוראית ואני צועד עם עכבישים/זו אהבה נוראית ואני צועד לבפנים"; ובהמשך העלאת הילוך בפזמון, ירידה לצורך עלייה נוספת ושיא השיר בסיום עם הקריאה החוזרת ושוברת הלב It takes an ocean not to break. שיר פתיחה שהוא הרבה מעבר להקדמה ואינטרו, כפי שניתן לאפיין את שירי הפתיחה של בוקסר ושל שני האלבומים האחרונים (כמובן שגם הם יותר מזה, אבל הכל יחסי); והרבה יותר סוער רגשית ומוזיקלית משיר הפתיחה החרדתי של אליגייטור, עם כל הערכתי אליו.

Sorrow שמגיע לאחר מכן הוא שיר קליל יותר בביצועו ואף בתוכנו, למרות מה שרומזות הכותרת ומילות הפתיחה ("צער מצא אותי בגיל הרך/צער המתין, צער ניצח"). בפועל מדובר בשיר שמשלב שמץ הומור (Sorrow's a girl inside my cake) עם התבוננות מפוכחת ברגש הצער, כזו שמקבלת אותו כחלק אינטגרלי מעולמו הנפשי של מושא השיר - המתופף בריאן דבנדורף שבהשראתו הוא נכתב. אפשר לפרש את מילות הפזמון "בגלל שלא רוצה להתגבר עליך" כמתייחסות לא רק לצער עצמו אלא גם למישהי, אולי אותה אחת שמתייחס אליה השיר הבא, Anyone's Ghost. שיר רוקנרול קצר, קצבי, קליט וקלאסי (ארבעת הקו"פים, יש מושג כזה?) על בחור שפגש בחורה, התאהב (you said it was not inside my heart - it was), הגיע קרוב יותר מכל אחד אחר לדור בעולמה הרגשי שלא באופן זמני בלבד (to live underwater for more than a month - אינדיקציה נוספת לכך שאזכורים של מים על מגוון מקורותיהם במילותיו של ברנינג'ר מתייחסים לרגש), ולבסוף מחופף על ידה ומרגיש כאילו נאלץ לרדוף אותה כמו רוח רפאים. האזכור של מנהטן וגיא הצלמוות שלה ממקם את עלילת השיר בניו יורק, בדומה לשיר הבא אחריו. ליטל פיית' נפתח בסאונד מתכתי מעניין, שמזכיר את זה של The System Only Dreams In Total Darkness מהאלבום האחרון, אבל בהמשך הופך לשיר סטנדרטי יותר בעיניי. המילים מתכתבות בחלקן עם אלו של Guest Room מבוקסר:
All our lonely kicks are getting harder to find/ We'll play nuns versus priests until somebody cries ובהתאמה ב"חדר האורחים":
 We miss being deviants...They'll find us here/ Here, here in the guest room/Where we throw money at each other and cry

באמצע האלבום, רצועות 5-7, מגיע רצף השירים המוצלח ביותר שבו. זה מתחיל עם Afraid of Everyone, שיר פוליטי-חרדתי שנכתב מנקודת מבטו של ברנינג'ר כאב טרי. הוא עושה שימוש מתוחכם בקוד הצבעים שהונהג ע"י המחלקה לביטחון מולדת בממשל האמריקאי, כאמצעי לאזהרת הציבור מפני איומי טרור מאז 11.9, על סקלה שכוללת קוד צבע כחול, כתום ואדום בסדר איומים עולה. הקריאות החוזרות I dont have the drugs to sort it out בפזמון ו- your voice has stolen my soul, soul, soul, soul בסיום השיר, מטרימות כמה מתכני האלבום האחרון של הלהקה, במיוחד את אלו שבשיר Walk It Back לרבות הציטוט המפורסם שמיוחס לקארל רוב, אחד מיועציו הבכירים של ג'ורג' בוש הבן בקדנציה זרועת הפאניקה וניטור האיומים מבפנים ובמחוץ שלו.

גם מהשיר הבא, Bloodbuzz Ohio, עולה נימה פוליטית המתייחסת למציאות שלאחר משבר הסאב פריים:
I still owe money to the money to the money I owe/ The floors are falling down from everybody I know. אבל בראש ובראשונה זהו שיר על חזרה הביתה (חברי הנשיונל גדלו בסינסינטי, אוהיו.) הצירוף האידיוסינקרטי Bloodbuzz מתייחס לתחושת הבאז המשכרת שצופנת בחובה השהות בקרב בני משפחה, בעלי קרבת דם, שכמו במקרה של באז אלכוהולי יכולה להוביל לחמימות נעימה או להתפרצות של כעס מבעבע בדמך. הבאז הזה הולך ונבנה באופן מטונימי ככל שברנינג'ר מתקרב לאוהיו "בנחיל דבורים". ניצב למרגלות ביתו האהוב, הוא מרגיש מוכן לחשוף את עצמו אך מגלה כי אפילו שטרם התחתן - אקט שבארה"ב רחבת הממדים בדרך כלל מנתק אותך משורשיך וכובל אותך למחויבויות המרחיקות אותך מהם - אוהיו לא זוכרת אותו, כלומר שמשהו בו כבר השתנה ללא היכר.

                            אוייר ע"י  Bárbara Ana Gómez, בהשראת השיר Lemonworld


ואחרי שבלאד-באז אוהיו מביא את הרצף של רצועות 5-7 לשיאו, Lemonworld סוגר אותו בקתרזיס חמצמץ, כיאה לשמו. זהו אחד הפייבוריטים האישיים שלי מבין שירי הנשיונל ולהערכת מעריצים רבים אחד משיריה האנדרייטד ביותר. כבר הבעתי את תמיהתי בתחילת הפוסט על כך שאף פסקול של סדרה או סרט לא אימץ את השיר הזה לחיקו, אבל גם בקרב חברי הלהקה מדובר בבן חורג. הוא בוצע עד כה ב-75 הופעות בלבד (מאז 2011 כאמור), שאר השירים באלבום בוצעו פי שתיים יותר פעמים ולמעלה מכך, למעט ליטל פיית' שבוצע אף פחות מלמון וורלד (60 פעם). אבל איפה הוא ואיפה למון וורלד. על היחס המסוכסך של הלהקה עם השיר אפשר לקרוא בכתבה הנהדרת הזאת, שסוקרת את התפתחות הלהקה עד לתקופת יציאת היי ויולט בדגש על עבודתם על למון וורלד, שבוצע על ידם בחמישים גרסאות שונות (!) לפני שחזרו לטיוטה הראשונית של התאומים דסנר והקליטו ביצוע שטכנאי הסאונד שלהם אפילו לא נגע בו - מה שתורם לסאונד המתכתי-מחוספס, המאפיין גם את שיר הפתיחה ומוסיף לקסמם של שני השירים בעיניי (Terrible Love שוחרר כסינגל בגרסה נקייה יותר, אך אני מעדיף את המקור). והנה השורה התחתונה מאותה כתבה, שממחישה במה מדובר:

“With ‘Lemonworld,’ ” Matt said afterward, “we tried so hard and it always seemed to fail as a rock song. It lost the charm of the ugly little demo. Now it’s the ugliest, worst-mixed, least-polished song on the record, and it took the longest to get there.”

את משמעות המילים של למון וורלד התחלתי לפרש כבר לצד מילות שיר הסיום של בוקסר, גוספל, בסוף הפוסט הקודם בסדרה. אוסיף רק מדבריו של ברנינג'ר בראיון שמדובר ב"מקום מומצא, סקסי ומוזר שבו אפשר להימלט מניו יורק", ושזהו השיר של הנשיונל שאני הכי רואה בו את עצמי, לצד Demons מהאלבום הבא. יש בו איכות פופית אך גם אפלה ואפשר להעלות על הדעת שהנשיונל כתבו אותו בניסיון להיענות לאתגר כתיבת שירי פופ שמייקל סטייפ, סולן REM, הציב בפניהם. היופי הטרגי שבמהות הלהקה טמון בכך שלא רק כי ניסיון זה עלה להם בדם, יזע ודמעות, אלא שאפילו בתוצר הסופי יש וייב מלנכולי הן במלודיה והן במילים כמו Living or dying in New York, it means nothing to me;

You and your sister live in a lemonworld, I wanna sit in and die; אבל גם הומור שחור שניכר בשורות Lay me on the table, put flowers in my mouth/ and we could say that we invented a summer lovin' turture party

*הערה: כמו רבים משירי האלבום, גם גרסת הסטודיו לשיר זה הוסרה מיוטיוב לאחרונה. בגלל שאופן ביצוע השיר בהופעות כ"כ שונה מהמקור, לרעה בעיניי - עדות נוספת להסתייגות הלהקה מהתוצר הסופי שהוקלט - החלטתי לא לקשר אליו. תעשו לעצמכם טובה ותשיגו את האלבום המלא. ואם במקרה השגתם את הגרסה המורחבת, שימו לב ל- Wake Up Your Saints, הבי-סייד האהוב עלי של הנשיונל. הוא לא שולב באלבום בצדק, שכן סגנונו הביג-בנדי אינו מתאים לרצף המוזיקלי של שאר השירים, אך הוא מתכתב יפה עם שניים מהם - Anyone's Ghost עם "נפער לי חור באמצע, היכן שחלף הברק" ולמון וורלד הנ"ל (עם החלפת ניו יורק בלוס אנג'לס בשורה הזהה).

ומרצף השיא של האלבום, מגיעה ירידה חדה בקצב עם Runaway, בעיניי החוליה החלשה של היי ויולט. עדיין מדובר בשיר טוב, עם עוגנים טקסטואליים חזקים כמו But I wont be no runaway/ Cause I. Wont. Run ו- What makes you think I enjoy being led to the flood - ועם זאת, מדובר בשיר היחיד של הנשיונל שאני אוהב אבל הייתי עורך אותו מוזיקלית, מהבחינה הכמותית - מוריד ממנו את הבית השלישי וחזרה שלישית על הפזמון, מכיוון שהוא ארוך מדי יחסית לטון הכבד שלו.

מצד שני, מדובר בפילר הכרחי בין למון וורלד ל- Conversation 16, עוד שיר שאפשר בקלות למקם בטופ 10 של הנשיונל ובפסקול של סדרה/סרט על זוגיות הנקלעת לקשיים, וגם היה יכול להשתלב יופי באלבומם האחרון. שיחה מספר 16 המתנהלת כולה בתוך ראשו של ברנינג'ר מספקת הצצה נוספת (על זו של Slow Show מבוקסר ורבים אחרים, במיוחד מהאלבום האחרון) לרצף התודעה של גבר חרדתי-רומנטי שכמוהו. השיר הזה, בניגוד לרצועות 3-4, ממקם אותנו בהווה הקרוב יותר שבו ברנינג'ר חי בלוס אנג'לס עם האישה והילדים (שבצרות). הוא מציע לעזוב את העיר הכסופה ולהשאיר אותה לכל הבחורות הכסופות (דימויים שבנויים על מושג ה- Silver Screen ההוליוודי), שמעניקות להם חלומות שחורים, ובאופן הולם חושש ש"אוכל לך את המוח...בגלל שאני מרושע", כמו בסרט זומבים זול. ואם כבר הוליווד, הקליפ שהופק לשיר מומלץ ביותר לצפייה, למרות שקודם הייתי מעניק לשיר את הכבוד של האזנה עיוורת. חוץ מהעובדה שהוא כולל כמה פרצופים מוכרים לחובבי המסך הקטן, העלילה המשעשעת שלו הקדימה בכמה שנים טובות את המאורעות הגיאופוליטיים של בחירות 2016 בין הילארי לטראמפ...

        ג'ון סלאטרי (רוג'ר סטרלינג מ"מד מן") ומאט ברנינג'ר כמאבטחי נשיאת ארה"ב, מתוך הקליפ של Conversation 16

לוס אנג'לס נוכחת גם בשיר הבא, England, באופן שנראה כפריקוול לציר העלילתי של האלבום הבא בתור, אותו אפיינתי בתחילת הפוסט כאוטוביוגרפי. נראה כי ניתן למקם את הרקע לשיר בתקופה שלאחר היכרותם הראשונית של ברנינג'ר ואשתו, המפורטת בשירי בוקסר והאלבום האחרון של הנשיונל (Brainy, Carin at the Liquor Store). היכרות זו התרחשה בברוקלין, המופרדת מאנגליה ע"י האוקיינוס האטלנטי ואיסט ריבר (Put an ocean and a river between everybody else, between everything, yourself and home). נראה כי בשלב כלשהו קרין חזרה ללונדון, בזמן שמאט עבר ללוס אנג'לס ושם הצרות מצאו אותו. הוא אפילו לא חושב לעשות תיקון (למשל, מ- Abbey Lane המתחרז ל- Abbey Road המדויק...) ושוהה כל הלילה בקרב החוטאים, מפחד לחזור לבית ריק ודומם. 

ומשיר שנדמה כאוטוביוגרפי לשיר הבדיוני שסוגר את האלבום - וסוגר גם הופעות רבות של הנשיונל, בביצוע מינימליסטי הכולל גיטרה אקוסטית בלבד ושירה של כל חברי הלהקה בליווי הקהל. Vanderlyle Crybaby Geeks הוא בין השירים הכי טעוני משמעות ופרשנות של הנשיונל, שיום אחד אקדיש לו ניתוח מלא המבוסס בין היתר על מקורות ספרותיים, היסטוריים וסוציולוגיים. בתמצית, נראה כי ואנדרלייל (שם שברנינג'ר המציא כשחיפש אחר רצף הברות מתנגנות, בדומה לפני רויאל מהשיר המפורסם של נירוונה; אך בנוסף לכך, from an island במשמעות המילולית) מסתמן כעלם צעיר שיצא לדרכו העצמאית בקולג' והלאה. עזב את ביתו לעשות לעצמו שם - לשנות אותו - לחיות לבד וליהנות מהעוגה. נתלה ממעלה שנדלירים, מסורת של משובת נעורים אקדמאים, העולם כולו לרגליו וקטן עליו. אפילו סערה רגשית (waters are rising) אינה מפתיעה אותו, לכאורה, לכן הדובר (שעדיף לחשוב עליו כקולו הפנימי של ואנדרלייל) מפציר בו "תבכה, בייבי, תבכה" - משחק מילים על הביטוי Crybaby שבכותרת השיר המצביע על היסטוריה התפתחותית טיפוסית לילדות של מעמד הגיקים בחברה האנושית. המקור האטימיולוגי של המילה גיק הוא בדיאלקט אנגלי המבוסס על גרמנית נמוכה-בינונית, שבה משמעותה היא 'שוטה' או 'פריק'. כלומר ש'גיק' ציינה בעבר מעוותים אשר הוצגו לעיני הקהל במופעים נודדים. אחד מהשיאים של אותם מופעים היה כשהגיקים נגסו בראשי חיות, בין היתר ברבורים. אקט ברברי ומזעזע זה, שנכפה על הגיק בידי גורמים חברתיים חיצוניים, משול לניתוק פתאומי ואכזרי מקשרים אנושיים (Leave your home), לרבות רומנטיים (Live alone). ואכן, הברבורים הם סמל לזוגיות ולטוהר. "הכל נסלח, בנאדם" אומר הדובר/הקול הפנימי לוואנדרלייל, יש ברבורים באגם. No man is an island, אפילו אם שמו לכאורה מעיד על כך, והטובים שבכולנו נקשרים למען האהבה, גם כשזו אהבה נוראית ואתה צועד עם עכבישים. והקריאה שחותמת את הפזמון ואת השיר כולו נובעת כבר מדיבורו הישיר של ואנדרלייל, המצויד בתובנה חדשה זו. "אני אסביר לגיקים הכל", הוא חושב לעצמו. כפי שאני חותר לעשות בסדרת פוסטים זו.

נופלים לתוך הזירה: האזנה מודרכת לבוקסר של The National

Another un-innocent, elegant fall
Into the un-magnificent lives of adults

(Mistaken For Strangers ,מתוך רצועה מס' 2)

בגיל עשרים ומשהו, אחרי התואר הראשון ואולי אף השני, אנחנו מתחילים במעבר הבלתי-חלק (או ב"נפילה אלגנטית ובלתי תמימה") מן היציעים המשקיפים מבחוץ על "העולם האמיתי" אל תוך זירת האגרוף של החיים הבוגרים. בוחרים עבודה, בוחרים קריירה, בוחרים חליפת שלושה חלקים להשכרה ממגוון בדים מזוינים, בהשאלה מטריינספוטינג. וכן בוחרים בני זוג ובוחרים במסגרת הזוגית הקיימת אם לעזוב או להישאר, למסד את הקשר ולהקים בית. האלבום בוקסר של הנשיונל, אלבומם הרביעי וכנראה המוערך ביותר ע"י המבקרים, הוא אלבום קונספט שעוסק בתקופת המעבר הזאת ומתרחש על רקע העיר הגדולה - ניו יורק לצורך העניין, אבל זו יכולה להיות גם לונדון או תל אביב מכל בחינה אחרת. האלבום בנוי לתפישתי כמעין סרט "תמונות קצרות", אוסף של סצנות וסיפורים שבונים יחדיו תמונה שלמה, תמונתו של דור ושל תקופה. בפוסט זה אנסה לפרק ולהרכיב את התמונה המתקבלת מהאזנה לאלבום ולמילות שיריו, הפעם לפי סדרם הכרונולוגי.

1. Let's not try to figure out 
    Everything at once

   (Fake Empire)

האקורדים בהתחלה מזכירים פתיח של סרט הוליוודי ישן ואולי אף מחזמר, כשגם שורות הפתיחה שברנינג'ר שר תורמות לרושם שמדובר כאן במעין אקספוזיציה לאלבום: הצגת הדמויות שבהן הוא עוסק, הרקע בו הן נעות ופועלות, ובעיקר האווירה האופפת אותן. מדובר באווירה אמריקאית של משובת נעורים, נשארים ערים עד סופר-מאוחר הלילה, אוספים תפוחים ומכינים מהם את ה All-American Pie. התפוחים גם מסייעים לנו למקם את השיר והאלבום כולו בתפוח הגדול. עד כאן הכל נשמע מתוק ואופטימי, אבל בשורה הבאה מגיעה הלימונדה שאנו מנסים להכין מהלימונים החמוצים שהחיים נותנים לנו - ואפילו היא לא מספיקה בפני עצמה, צריך להוסיף לה קצת אלכוהול, כך שנוכל להסתובב מתודלקים ו"חצי ערים באימפריה מזויפת".

אפאתיות ומפוכחות מאשליות, הדמויות בשיר מתעלמות מן המציאות המרה שבחוץ ומדלגות על קצות האצבעות מבעד לעירם הנוצצת בנעליים מעוטרות יהלומים, כמו היו דמויות באגדה עם ציפורים מזמרות על הכתף, רוקדות בלט בעליזות ברחבות ההחלקה על הקרח של ניו יורק. כל זאת בזמן שהסדר העולמי קורס מסביב לאימפריה האמריקאית. וכשהלילה בא אל סיומו, כיבוי אורות, בלי לחשוב לזמן מה ולנסות להבין את הכל בבת אחת. לא את המציאות הפוליטית שמסביב, אבל גם לא את חיינו הפרטיים שהולכים ומסתבכים בעולם המבוגרים. הרי קשה לעקוב אחריך כשאני/כשאתה נופל מבעד לשמיים, אחרי ליל בילויים של ריחוף בעננה אלכוהולית. כבר ניתן לראות כי הנפילה משמשת כמוטיב חוזר באלבום והיא תקפה אף לדימוי שעולה משמו, מתאגרף החוטף נוק-אאוט מהחיים ונופל במרכז הזירה. וכמובן שלאור המשמעות הפוליטית שעוטפת במרומז את השיר (וכאן המקום לציין שגרסה אינסטרומנטלית שלו שימשה את הקמפיין של ברק אובמה במירוצו לנשיאות בשנת 2008 ובהמשך הלהקה ביצעה את השיר בכינוס הלאומי של ועידת המפלגה הדמוקרטית), אי אפשר להתעלם מעוצמת דימוי הנפילה בניו יורק שלאחר ה 11.9, נפילה שהובילה להתפכחות מידית אך גם להתבוססות אמריקאית בלאומנות וקסנופוביה, בבוץ האפגני והעיראקי, וכתוצאה מכך למחזור נוסף של אפאתיות ושל חצי ערנות, חצי שקיעה בתנומה אסקפיסטית כמתואר בשיר.

                                         (It's hard to keep track of you/falling through the sky (Falling Man, taken by Richard Drew, 11.9.2011 

2. Showered and blue-blazered, fill yourself with quarters

    (Mistaken For Strangers)

מלודיית הפסנתר הנעימה של שיר הפתיחה מתחלפת בסאונד מתכתי המלווה בתיפוף הקצבי של בריאן דבנדורף, שלאורך האלבום כולו דוחף את השירים הפחות-שקטים קדימה. וכפי שכתב אחד המבקרים כאן:

In fact, the title Boxer could conceivably be a reference to the way his rhythms casually spar with Berninger's vocal melodies, jabbing and swinging at the singer's empathies and emotions.

וגם הנמען שבמרכז השיר נדחף קדימה במירוץ, חייב לעשות בריצה כל מה שהמנהלים והבוסים מבקשים ממנו, כמצופה ממתמחה או מעובד זוטר בתחילת הקריירה המיוחלת שלו, וממלא את עצמו במטבעות בשביל לתפקד, כמו אוטומט. הוא עדיין מספיק מסויג בשביל להיראות מרוחק ולא שייך בתמונות חברה קבוצתיות למיניהן, אך בפועל לא מפריע לו לראות את עצמו "בתמונה", כלומר חלק מהתמונה הגדולה במקום העבודה ושהבכירים יוכלו לזהות אותו בה. לעומת זאת, החברים שלו כבר לא מזהים אותו ומבלבלים אותו עם אדם זר, בין אם בגלל הבלייזרים הכחולים שהוא עוטה על עצמו כעת או בגלל שהם כבר בקושי מתראים, עד לאותו מפגש אקראי תחת אורות הסיטי בנק, כשהוא יוצא מאוחר מהעבודה ואילו הם חולפים על פניו מבושמים, שלובי זרועות ומזוגגי עיניים (שורות שמתכתבות עם הבית הראשון של Green Gloves הנוגה שיגיע בהמשך). במקום לחבוש את רגשותיו על שרוולו, כפי שאומר הביטוי באנגלית, הוא ממציא ומאמץ לעצמו אמונה כוזבת מעומק לבו ומציג אותה כלפי העולם. בטוח בכך שראה אישה מכונפת (מלאכית או שמא הרפיה?) נושאת בטלפיה איש שעיניו מכוסות מבעד לעצים - דימוי להתנהלותו העיוורת בחייו החדשים והמשעבדים - הוא חושש מכך שמלאכית דומה משגיחה בו ועוקבת אחריו. אך מילות השיר הנוקבות מבהירות שאין להשגחה העליונה שום עניין בחיים הבוגרים והבלתי-מופלאים שלו, שמהותם כאמור, היא נפילה בלתי תמימה אשר מושא השיר הביא על עצמו, הגם שבאלגנטיות ("הבאנו אותה/בצורה אלגנטית/מתים מבפנים/חיים מבחוץ", איש קש/מוניקה סקס).

                                           Oh, you wouldn't want an angel watching over you  
                                                             Surprise, surprise, they wouldn't wanna watch

                                                             ("מתוך המחזה "מלאכים באמריקה)

3. You're the tall kingdom I surround

    Think I'd better follow you around

    (Brainy)

האלבום מתקדם והקצב הולך ומאיץ, כמו במערכת יחסים אינטנסיבית שנגררת כבר מזה שבועיים מלאים. כלומר, זה הוא שנגרר מקצה המעיל שלה, היא בכמה רמות מעליו וזה גורם לו להישאר ער כל הלילה מול המילון האמריקאי ולאסוף מידע בשבילה ועליה, בתקווה שזה יגרום לה להבין שהיא זקוקה לו יותר מכפי שנדמה לה. יש לשיר הזה וייב סטוקרי ומותחני, שנובע גם מהשורות שמדברות על מעקב ואיסוף טביעות אצבע וגם מפריטות הגיטרה המתוחות שפותחות אותו. מעניין לראות שהמילים נכתבו במשותף ע"י המתופף סקוט דבנדורף, ברנינג'ר ואשתו האנגלייה קרין בסר. האחרונה היתה בעבר עורכת ספרותית בניו יורקר וכנראה שהיא מושא השיר, שעוסק בראשית דרכם המשותפת שלה ושל ברנינג'ר, עם כל הנחיתות האינטלקטואלית שהוא חש ביחס אליה וחוסר הביטחון הנלווה לכך (מילות השיר Carin At The Liquer Store מאלבומם השביעי והאחרון של הנשיונל תומכות בפרשנות זו). לאור פרשנות זו ניתן להבין את משמעות השורה "את הממלכה הגבוהה שאני מקיף", רפרנס רב משמעי לממלכה המאוחדת. וברנינג'ר מתחנן בפניה (שהרי הוא נולד לכך, כפי שמעיד בשיר אחר מהאלבום האחרון), "בואי הביתה במכונית שאת אוהבת, שכלתנית, שכלתנית, שכלתנית..."

4. Out of my league, I have birds in my sleeves

    And I wanna rush in with the fools

   (Squalor Victoria)

גם השיר הזה נפתח בתיפוף מכתיב הקצב של דבנדורף, אך שכבות מוזיקליות של כלי מיתר ומלודיית הפסנתר של האחים דסנר הופכת אותו לאחת היצירות המורכבות והמעניינות ביותר באלבום. אנו חוזרים ללוות את המתאגרף בעולמו הקרייריסטי, שבו הוא הולך ומתקדם. הדגישו הכל, הוא מקצוען, בחולצה הלבנה (קרי, צווארון לבן) האהובה עליו. הוא מכיר בכך שהסיטואציה גדולה עליו, אבל מאמין שכמו קוסם עם ציפורים בשרוול, יש לו טריקים זמינים לשעת הצורך והוא רוצה להסתער פנימה עם שאר השוטים היהירים. המלאכיות מרצועה מס' 2 מתחלפות בדימוי דתי אחר, אך הנפילה ( I'm going down among the saints) היא אותה נפילה. עכשיו כשהוא כבר לא מתמחה חסר חיים, יש זמן לבלות אחר העבודה עם שאר "הקדושים" - הקולגות שלו, בוגרי קולג'ים "טהורים" ומשוחים לגדולה עסקית כמוהו - ולהרים כוסיות שמימיות לעבר השמיים שהם הגבול, להשיק לחיים ולחגוג עוד Squalor Victoria ("ניצחון מטונף" בלטינית). וכבר 3 וחצי בלילה, הזדמנות אחרונה להצלה - של פרויקט כלשהו בעבודה או של עצמו מהחיים הללו? - אך הוא מאבד פוקוס, כלום לא עובד, ומתגלה כבינוני-מצח (בין נמוכי המצח של מעמד הפועלים לגבה-מצח אריסטוקרטי, כלומר צעיר יאפי ממעמד הביניים) שפישל.

5. Cinderella through the room, I 

    Glide and swan 'cause I'm the 

    Best slow dancer in the 

    Universe

    (Green Gloves)

השורות הללו מתכתבות במקצת עם שורות הבית השני של שיר הפתיחה, כולל הדימוי מעולם האגדות, אך הפעם הריקוד האסקפיסטי וההתרברבות האצורה בו מסתירים בדידות גדולה ונוגעת ללב. אנו נשארים עם אותה דמות משני השירים הזוגיים עד כה (או דמות סמלית אחרת מאותה התבנית), זו שחבריה חלפו על פניה באזור הסיטי בנק, מבושמים ושלובי זרועות. עכשיו הוא כבר משמיע את קולו בגוף ראשון ומכיר באובדן הקשר האיטי שלו עם חבריו, שמסתובבים היכנשהו ומשתכרים, רק מקווה שהם עדיין דבוקים יחדיו ומייחל לרגע שיחבור אליהם מחדש - "יש לי זרועות בשבילם". בינתיים הוא שותה בגפו, מדמיין שמהותם של חבריו טמונה בכל לגימה. כמו מנתח או חוקר מז"פ משטרתי, הוא עוטה כפפות ירוקות ובוחן ממרחק את חיי חבריו, כבר בקושי מכיר אותם אך לוקח את הזמן, נושא אותם בקרבו והופך אותם לשלו. השורה שמדברת על "צפייה בסרטונים שלהם" נכתבה לפני יותר מעשור, כשפייסבוק, וואטסאפ ושאר הרשתות החברתיות בקושי או כלל לא התקיימו, כך שהפכה למדויקת ורלוונטית יותר ויותר עם השנים. ולמרות שאין צורך בפרשנות נוספת או באמירה מפורשת המעידה על "כוונת המשורר", הדברים הבאים שברנינג'ר אמר על השיר בראיון פשוט יפים ומרגשים מכדי לא לצרף אותם:

It was hard to take that song and guide it away from being a stalker song or about somebody breaking and entering or somebody violating someone’s personal space. It’s more about trying to remember someone and sort of be them—someone that you’ve lost your connection with (maybe because of a death)—so you reconnect with them by getting inside their clothes, watching their videos, getting in their bed. You’re actually recreating them somehow in order to know them better. You miss them so much you have to become them. If there’s someone you absolutely miss, you might find yourself talking to them a lot in your mind, creating those fake conversations with them and you answer yourself in their voice in your head. Maybe it’s a girlfriend who dumped you or you know someone who died or that sort of thing, you adopt their personality or the memory of who they were as a means of staying close to them. People talk about spirit, but I have this idea that when we die, we’re gone. All that lives on is our memory and how we affected people, the way we changed people throughout our life. Whether you’ve had a good effect of a bad effect on people, that’s your afterlife—the people who live on after you."

6. Looking for somewhere to stand and stay

    I leaned on the wall and the wall leaned away
   Can I get a minute of not being nervous
   And not thinking of my dick?

   (Slow Show)

חוזרים למערכת היחסים הסבוכה בין ברנינג'ר לאשתו בהווה, עם עוד שיר כנה ונוגע ללב שחושף את הלך הרוח והמחשבות של גבר הסובל מחרדה חברתית בכלל וחרדת זוגיות בפרט. כמו בשיר השני ברייני, גם כאן ברנינג'ר מחפש נואשות אחר הכרה בערכו מצד קרין, הפעם מוותר מראש על יומרות אינטלקטואליות ומסתפק בכך שיגרום לה להיקרע מצחוק ולעטר את מוחו בסרט כחול עבור הצטיינות הומוריסטית. הוא במסיבה בלעדיה, כנראה שעקב ריב כלשהו, טעות שעשה היום ועלולה להתגלות כטעות החמורה בחייו. כל מה שהוא אוהב אובד במגירות שבתוך ראשו, ממודר וסגור. לעומת זאת, מה שצף על פני שטח תודעתו הם פחדים, תחושות של חוסר מוכנות, עצבנות וחרמנות סתמית, ועם תוכן מנטלי דליל שכזה ניתן לנסוע מצד אחד בראשו לשני תוך חמש דקות בלבד. אין לו נקודת משען, אפילו הקיר הדומם שהוא מנסה להישען עליו בנון-שלנטיות מעושה מתרחק ממנו - דימוי קולע ומשעשע בדרכו לתחושת החרדה החברתית שברנינג'ר סובל ממנה. התחושה הופכת לפיזית עם נמלים וסיכות ברגל, אחד הסימפטומים של התקפי חרדה, אם כי יתכן שמדובר גם בהתעוררות פשוטה של רגלו, שמביאה להתעוררות כללית ולהבנה שהוא רק רוצה לקחת את רגליו המתעוררות, למהר אליה הביתה ולערוך מולה מופע איטי ומטופש, למרות הפחד שיפריז בכך ויחזור על הבדיחה פעם אחת יותר מדי (או שמא יחזור על הרוטינה של לפשל-ולפייס יותר מדי?). שורות הסיום החוזרות מרגשות במיוחד עבור מעריצים שמכירים את  "29 שנים" מאלבום הבכורה של הנשיונל, שם הוא שר אותן בקול שיכור ומובס של מי שמבקש "תוכלו לומר לה שהגעתי לכותרות?", על רקע נגינת פסנתר מינימליסטית שגם נשמעת מאולתרת. בניגוד לביצוע זה ולנימה של החלק הראשון בשיר הנוכחי, כעת ברנינג'ר שר את המילים בביטחון מחודש ומלא.

7. Can you carry my drink, I have everything else

    I can tie my tie all by myself
    I'm getting tied, I'm forgetting why

   (Appartment Story)

ועכשיו שברנינג'ר מיהר הביתה אל זוגתו, הם מעדיפים להישאר בדירה עם הטלוויזיה והסטריאו, במקום לצאת לעוד אירוע של העמדת פנים בוגרת, כולל העיטורים המחייבים: היא עם פרחים בשיער או על דש שמלתה, הוא עם העניבה, שניהם מבושמים (לא במובן האלכוהולי, בעצם מדובר בברנינג'ר, אז לא רק במובן האלכוהולי). כמו ילד שמתעקש להתלבש בכוחות עצמו ומתגאה בכך, ברנינג'ר קושר את קשר העניבה בעצמו ומבין תוך כדי שהוא הולך ונקשר בעבותות עולם המבוגרים, בלי לזכור לשם מה בכלל. כל מה שהוא והיא האמינו בו, כל האידיאלים של חיי הנעורים, נופל בצלילה חופשית מעבר למרפסת (שוב דימוי הנפילה). עייפים ועצבניים מדרישות החיים הבוגרים, חשים הרוסים בקלות רבה מדי, הם היו מעדיפים להיכנס לתרדמת חורף (משמעות מוטרמת של שם האלבום השביעי Sleep Well Beast ושיר הנושא שלו) עד לבוא האביב מחדש הנעורים. אלא שהמחויבויות שלהם ממתינות שם בחוץ ומתקרבות אליהם, אי אפשר להתחבא מהן מאחורי הספה, הן יגיעו ביום אחר שיהיה בדיוק כמו הנוכחי - שגרה. אך אין מה לדאוג, הכל כשורה, הם יהיו בסדר גמור (שורה שמתכתבת עם Baby, We'll Be Fine מהאלבום הקודם, שיר שכתבתי עליו כי היה יכול להשתלב באלבום הזה), יש עליהם נינוחות בשמים ואת המראה הנכון (עוד מוטיב חוזר באלבום, השימוש בלבוש כאמצעי להעמדת פנים ולהשתלבות בעולם המבוגרים).

8. Whatever went away, I'll get it over now

     I'll get money, I'll get funny again

    (Start a War)

והנה השגרה שוחקת גם את מערכת היחסים (שימו לב למלודיה המעגלית של השיר שממחישה את המעגליות שהזוג לכוד בה). הם ציפו ליותר, למשהו טוב מבעבר, אבל משהו אצלם הלך וחסר. הוא נטול פרנסה והומור, אוחז בה רק בקצוות מרוב שמרגיש צורך להיות זהיר בסביבתה, והאווירה ביניהם עכורה ומתוחה. "נראה לך שאפשר לשים את זה בתוך כספת מאחורי תמונה, לנעול ולהשאיר מאחור?", שואל ברנינג'ר בקולו המובס, מבקש להתמודד עם הבעיות ולא להדחיק אותן, לא לגדוע ויכוח רוחש מתחים-תחת-פני-הקרקע באיבו רק כי אחד הצדדים מעדיף פשוט ללכת. "אם עכשיו את הולכת" הוא מזהיר, "זו תהיה התחלה של מלחמה".

9. Just tie your woman to your wrist, give her room to tie the other

    (Guest Room)

והנה הגיעה המלחמה. עדיין תקועים בבית, הם רבים באמצע חדר האורחים, מתגעגעים לימיהם הפראיים כפרחחים וסוטים-מדרך-הישר. אתה יכול להתמסר ולהיקשר לאישה שלך בפרק כף ידך החשוף, אך תיאלץ לתת לה מקום לקשור גם את פרק כף ידך השני לכל המחויבויות שהיא והחברה יצפו ממך למלא. 
ברנינג'ר סיפר בראיון שאת דימוי השלכת הכסף זה על זו הוא לקח מהסופרת גרייס פיילי:

She’s got a collection of shorts stories called Enormous Changes At The Last Minute and there’s a scene where some guy chases a woman down a sidewalk and at one point they’re having this argument and she throws like three dollars in change at him. It’s one of those really heartbreaking and absurd moments where it’s so pathetic, but its also kind of hilarious you know, they’re screaming at each other and she throws change in his face, or something. So, yeah, that was kind of taken from that, and then I think it was used in the song to represent those awkward intimate moments where you have those really stupid, ugly things that you do in a relationship when you get fed up with each other or whatever. You do things that are just ridiculous, but then you eventually let each other off the hook."

10. You're pink, you're young, you're middle-class
      They say it doesn't matter
      Fifteen blue shirts and womanly hands
      You're shooting up the ladder

      (Racing Like a Pro)

כבר הזכרתי לפני כמה פסקאות את Baby, We'll Be Fine מהאלבום הקודם, וגם השיר הזה מתכתב איתו - וכמובן שגם עם רצועות 2 ו-4 מהאלבום הנוכחי. הפעם החולצה הלבנה האהובה מסקוולור ויקטוריה מוחלפת ב15 חולצות כחולות, שלכאורה מעידות על שיוך למעמד הצווארון הכחול, אך הידיים הנשיות מעידות באופן מובהק יותר על בחור צעיר ולבן ("ורוד", בשביל להימנע משימוש בביטוי השחוק) ממעמד הביניים, כלומר אחד שלא נדרש לעבודת כפיים בחייו, וכעת הוא מתקדם במעלה סולם הדרגות בזמן שהממונים עליו או קרוביו מבטיחים לו שזה הודות לכישוריו ולא בגלל מאפייניו הדמוגרפיים.

כמו הדמות במרכז השיר הנ"ל מאליגייטור, גם הוא מתעורר באמצע הלילה, כשלעומת קודמו שריחף ברחבי הבית על אדי הסוביניון שנותרו בו, הוא אופה עוגה או משהו. ולפעמים נשאר במיטה, שר לעצמו מלודיות לא מילוליות עד שעיניו מתגלגלות כלפי פנים, כמו אחוז דיבוק, בניסיון לברוח מהעולם החיצוני ולהתכנס פנימה. אבל שום התכנסות לא תעזור פה. פעם הוא היה פרחח צעיר וזוהר, אבל נדמה שזה היה לפני מיליון שנה, עכשיו הוא התמקצע ומוחו מאיץ, מריץ אפשרויות ומחשב הסתברויות. והטרנספורמציה הזאת לא ממש מזיזה לו.

11. Ada, hold onto yourself by the sleeves

      I think everything counts a little more than we think

     (Ada)

והנה הגענו ליום החתונה של הזוג שליווינו לאורך האלבום (אגב, עטיפת האלבום היא צילום מחתונתו של מפיק האלבום, פיטר קייטיס, בזמן שהנשיונל ניגנו את The Geese of Beverly Road מאליגייטור). ובאלבום שעוסק בכל כך הרבה העמדות פנים הכרוכות בכניסה למעגלי חייהם הבלתי מופלאים של האנשים הבוגרים, רק טבעי שיהיה בו שיר המוקדש לאירוע שחותם את תהליך הכניסה הזה, על כל העמדות הפנים והטקסיות הכרוכים בו.

ואכן, אחרי הבלייזרים הכחולים, החולצה הלבנה והאהובה, 15 חולצות כחולות ומשוכפלות, המראה הנכון והמעונב, מגיע תורו של הטוקסידו הריק שהדובר בשיר מנסה למלא, ללא הצלחה. ואולי "טוקסידו ריק" מלמד גם על התחושה החלולה שהוא חש, בדומה לטעם החמוץ (ענבים) שבפיו. שכן יום החתונה הגיע, תכף מתחיל הטקס, אך הכלה איידה ממאנת להופיע, או לדבר על הסיבות לכך שהיא לא רוצה לדבר. כל האורחים היפים והחריפים יושבים וממתינים בחשכת אי הידיעה, אך איידה בשלה, משאירה את הכל באוויר ואת כולם באותו חוסר ודאות שהיא חשה בעצמה. החתן מפציר בה לעצור מן הדיבור האנליטי והמעגלי שלה לדקה, לצאת למסדרון למרות ואף בגלל שהיא מרגישה שעומדת להתעלף מרוב חרדה ולחץ, פשוט לחשוף את צווארה בפני כולם. העיקר שלא תשהה באגם רגשותיה למשך זמן רב מדי, הוא התקיים בנפרד ממנה עד כה ועלול להתנפץ לאלף רסיסים סביבה אם תישאר בו ותגיע להתמוטטות עצבים. פשוט שתאחז בשרוולים של עצמה, היא זו שאמורה להיות מבוגר אחראי כעת, כי מסתבר שכל זה - החתונה, נישואין, חיי משפחה - נחשב מעט יותר מכפי שהם חשבו בהתחלה, כשהחליטו באופוריה לצלול לאירוע משמעותי שכזה.

ורגע לפני שהשיר מגיע לשיאו המוזיקלי ולקדנציה הרגשית הטמונה בו, הדובר חותם את קריאתו החוזרת לאיידה באמירה שוברת הלב, Ada, I can hear the sound of your laugh through the wall. היא בחדר ההכנות שלה, אולי עם שושבינותיה, ולפתע צוחקת בהקלה. האם הכל הסתדר, החרדה והספקות נעלמו, איידה תגיח ממסתורה והחתונה תצא לפועל? אבל אז הבית הראשון חוזר על עצמו, נראה שעדיין הכל באוויר, ושוב הקריאות החוזרות לאיידה ושמיעת קול צחוקה מבעד לקיר המפריד ביניהם. הדובר מבין שצחוק זה מהדהד את מסתורי נפשה של איידה, החסומים בפניו על ידי אותו קיר. "איידה, קיוויתי לגלות לאן פניך מועדות", נחתם השיר בהצהרה מכמירה של אדם שנותר כולו לבד, אך ביחד, ביחד עם אורחיו בחשכה.

12. My angel face is falling

      Feathers are falling on my feet

     (Gospel)

בתחילת הפוסט כתבתי שניו יורק ניצבת ברקע האלבום, אז כשם ש"עיר" של שלומי שבן מסתיים עם עברנו לצפון, גם כאן נראה כי שיר הסיום מתנגן על רקע פרברי ארה"ב. הסימנים לכך מרומזים: בית עם גינה ובריכה ובעיקר, יחס אגבי למלחמה שמתרחשת הרחק מגבולות ארה"ב. גוספל מתכתב עם שיר הפתיחה לא רק בנימתו הפוליטית המרומזת, אלא גם באקספיזם האמריקאי שהוא מציג: אורות חגיגיים בשלל צבעי הקשת, משקה קרח נחמד לשתות (אולי איזו לימונדה עם משהו קטן בתוכה?), ערימות של מבחר מגזינים נישאות בשתי זרועות וטלוויזיה בחצר. ועם זאת, גם הוא מחלק את מעריצי הנשיונל בין שני קטבי פרשנויות - האם השיר מספר על חייל שמגויס למלחמה או שמא על אהבה נכזבת? ואולי בכלל המלחמה של כל לילות הקיץ היא אותה "מלחמה" שברנינג'ר איים לפתוח בה ברצועה מס' 8?

לדעתי הדרך הטובה ביותר לפרש את השיר היא לאורו של Lemonworld, שיר לא פחות מסתורי מאלבומם החמישי של הנשיונל שייסקר בפוסט הבא. שם ברנינג'ר כותב, "כל כך שמח שהוזמנתי/תני לי סיבה לצאת מהעיר", "חיים או מוות בניו יורק, זה לא אומר לי דבר" וגם "בכל מקרה, כרגע, אכפת לך אם אשאר?", ואילו כאן "תני לי לבוא, יכול לבזבז לך את הזמן, אני משועמם". שם הוא כותב על אשתו "רואה אותך בפנים, צופה בנחילים (הכוונה למטוסים ומל"טים, Swarms במקור) על המסך", כאן הוא מנחה אותה "הישארי ליד הטלוויזיה שלך, מקמי אותה בחוץ", כך שתוכל לצפות בשידורי המלחמה בכל לילות הקיץ. שם הוא מספר "נתתי את לבי לצבא, הדבר הסנטימנטלי היחידי שיכולתי לחשוב עליו/עם בני דודים ומדים היכנשהו מעבר לים, אך תידרש מלחמה טובה יותר בשביל להרוג איש קולג' כמוני", בעוד שכאן הוא מצהיר "רוצחים מזמנים אותי...נוצות נופלות לרגליי". בזמן מלחמת העולם הראשונה נוצות לבנות הושלכו לעבר גברים אמריקאים שהתהלכו ללא מדים, כסמל לפחדנות שמטרתו היתה לבייש אותם ולגרום להם להתגייס. ולבסוף, אותו תיאור פרברי של בית עם גינה מעוטרת ובריכה ("אתן יכולות לשים בגדי ים", שוב Lemonworld) מתכתב עם אותה מהות של "עולם לימון", מעין מקלט עסיסי ומוגן שקרין ואחותה חיות בו.

אם כך שני השירים חגים, בין היתר, סביב תחושות של אשמה אמביוולנטית מצד ברנינג'ר ביחס למלחמות שארה"ב היתה מעורבת בהן בימי חייו הבוגרים, באפגניסטן ועיראק. מצד אחד הוא מן הסתם התנגד להן והעדיף, בהשאלה ממוחמד עלי שהשליך את מדליית הזהב שלו לנהר במחאה על הניסיון לגייסו למלחמת וייטנאם, "לעמוד לצד הבריכה ולהשליך את מדליות הזהב שלנו פנימה"; ומצד שני הרגיש כליברל פריווילגי ומוג לב שמפקיר את בני "משפחתו" המורחבת (אם היה נולד, חי וכותב בישראל, לא היתה לו ברירה אלא להשתמש בביטוי הרגשני יותר "אחים", לאור המשמעות האתנית שמיוחסת אצלנו לביטוי "בני דודים"...אבל אצל האמריקאים רווחת התופעה של cousins removed, תרתי משמע, כלומר שארי בשר רחוקים ומרוחקים). ובעיקר, הוא הסתייג מהיחס המרוחק של העם האמריקאי כלפי אותן מלחמות מרוחקות, בין אם מדובר בפטריוטים התומכים בהן או במפגיני אדישות כללית. הן עבור אלה והן עבור אלה, המלחמה היא ספקטקל שצופים בו מידי לילה בקיץ להפגת השעמום או כחלק ממפגן הזדהות מעושה, ובין לבין משחקים Project G.I. Blood, משחק תפקידים המבוסס על מלחמת העולם השנייה. עד שתיפתר הדילמה של ברנינג'ר, הוא מבקש להעביר את הזמן בעולם הלימון האסקפיסטי של אשתו.

אבל המצב בדרך להשתנות, הגיע זימון מהרוצחים והגיעה העת לעטות תלבושת אחת אחרונה לאלבום זה. אם ברצועה מס' 7 ברנינג'ר הכריז שהוא מסוגל לקשור את העניבה שלו בעצמו, הפעם הוא מבקש עזרה עם השרוכים של מדי האל"ף - עוד תחפושת להסתתר בתוכה ולגלם תפקיד דרכה. פני המלאך שלו, לעומת זאת, יורדות ונעלמות יחד עם תמימות הנעורים ובמקומן נחשפות פנים אחרות, פני המתאגרף שיוצא לקרב.

Gator Around the Warm Beds of Beginners - האזנת היכרות מודרכת עם "אליגייטור" של הנשיונל

מזה שלוש שנים שהנשיונל הם הלהקה האהובה עליי, נכון לעכשיו ורטרואקטיבית אי פעם, עם סבירות גבוהה שזו תישאר ה-אהבה האחת והנצחית. מעבר לחיבור המידי שלי לסאונד שלהם ולקול הבריטון של הסולן מאט ברנינג'ר, אלו השירים שהוא כותב - כמעט תמיד על גבי הלחנים שהוא מקבל מהאחים דסנר (ארון, גיטרה וקלידים; ברייס, גיטרה) ולא באופן יזום מעצמו - שתופסים אותי במילותיהם המשלבות דימויים חידתיים לצד כנות ורגש גולמי וחשוף. הפוסט הזה יהיה הראשון בסדרת פוסטים שיצללו לתוך אלבומי ושירי הנשיונל הלא מעטים. אומנם התוודעתי לנשיונל מאלבומם השישי והלפני-אחרון, נכון לעתה, וממנו התקדמתי לאחור עד האלבום הראשון, אך סדר הפוסטים יהיה כרונולוגי ויחל באלבום השלישי של הלהקה, Alligator, הן מאחר שהוא אלבום הפריצה שלהם והן מאחר ששני האלבומים הראשונים לא מספיק טובים ואחידים, לפיכך השירים הבולטים שבהם יאוחדו לפוסט חמישי עם בי-סיידס, קאברים ושירים מEP's ואוספים למיניהם.


לאחר שני אלבומים ראשונים וEP אחד, שזכו להערכת המבקרים והגדילו את קהל מעריצי ההופעות שלהם, חברי הנשיונל התפטרו מעבודותיהם היומיות בפרסום ובתעשיית הדוט-קום הפורחת של ניו יורק, הפסיקו לנהל את הלייבל העצמאי שלהם וחתמו עם הלייבל הבריטי Beggars Banquet Records. המעבר הזה עורר לחצים ודרישות מסוג חדש לגמרי עבור חברי הלהקה, שנאלצו גם להתמודד עם חשיפה הולכת ומוגברת. ביטוי לכך ניתן למצוא כבר בשיר הפתיחה, Secret Meeting, שבו ברנינג'ר שר "נדמה כי החדר הזה מלא במרגלים, נדמה שהם עלו עליי/האם אף אחד, האם אף אחד לא סיפר לך/האם אף אחד לא סיפר לך/איך להיעלם בחדר בחשאי?"; וכן, "האם אף אחד לא סיפר לך שהנהר הזה מלא בכרישים אבודים?". נראה כי ברנינג'ר פונה בשיר זה למנהל/ת הלהקה: "יודע שאת משקיעה שעות להשאיר אותי במשקפי שמש, אני יודע". משקפי השמש כסמל סטטוס של כוכב הרוק המבקש לשמור על אלמוניות במידת האפשר. חרדת הביצוע של ברנינג'ר, שתוקפת אותו גם לפני הופעות כפי שניתן להיווכח מראיונות ומהסרט התיעודי Mistaken For Strangers שיצר אחיו הצעיר, מביאה אותו להתחמק מאותו/ה מנג'ר/ית ולהסתגר ב"פגישה סודית במרתפי מוחי". השורה שבאה לאחר מכן וחותמת את הפזמון, It went the dull and wicked ordinary way, היא ניסוח מושלם וקולע של אסקפיזם מושרה חומרים נרקוטיים או טבעי. השיר מסתיים בחזרה של ברנינג'ר על השורה הנ"ל, בזמן ששאר חברי הלהקה חוזרים על קריאה עמומה שכנראה אומרת Dont talk/draw an ace and fold it, כלומר לא להתקפל ולשרוף את הקלף המנצח שהלהקה זכתה בו, אחרי כל כך הרבה שנים של הרכבים קודמים והתנהלות עצמאית ומכבידה מדי.


ואכן, אם נדלג לסוף האלבום, ברנינג'ר מסיים אותו בהבטחה הנואשת I won't fuck us over, I'm Mr November/I'm Mr. November, I won't fuck us over. אומנם ישנן פרשנויות הקושרות את "מיסטר נובמבר" לג'ון קרי, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב בבחירות 2004 שקדמו להוצאת האלבום ובהתאם לחוקה האמריקאית מתקיימות תמיד בנובמבר; אך זה המקום לציין שברנינג'ר העיד בראיונות שהכתיבה שלו מבוססת בעיקר על proximate meanings ושניתן לתת מגוון פרשנויות סובייקטיביות למילות שיריו. כמו כן, הכינוי "מיסטר נובמבר" ניתן כמה שנים קודם לכן לשחקן הבייסבול דרק ג'טר מהניו יורק יאנקיז, בעקבות חבטת הום ראן שלו שהביאה לניצחון במשחק 4 של סדרת הגמר, שהתמשכה באופן חריג לתוך חודש נובמבר, בגלל אירועי ה11 בספטמבר. בהתאם לכך, הכינוי החדש לג'טר התכתב עם כינויו של רג'י ג'קסון, כוכב עבר של היאנקיז, שהיה כמובן "מיסטר אוקטובר". משמעות הכינוי היא שאותו ג'קסון תמיד שמר את המיטב לרגעי המפתח של סוף עונת הבייסבול. ברנינג'ר מבטיח "לא אדפוק אותנו" ושיספק את הסחורה באופן דומה, אלא שבדומה למועמד הכושל קרי, הוא מרגיש כמי שנמשח להיות הבטחה גדולה ("אני כחול הדם החדש/התקווה הלבנה הגדולה"), ובפועל "זה לגמרי לא כפי שהיה אצלי בחדר/במיטב מחלצותיי/מנסה לחשוב עליך...האנגלים מחכים ואני לא יודע מה לעשות/במיטב מחלצותיי/לכן אני זקוק לך". האנגלים הם אנשי הלייבל החדש, שמחכים כבר לסיום העבודה על האלבום, אך ברנינג'ר חנוט במיטב מחלצותיו, מנסה לחשוב עליה - השראה, תהילה ו/או זוגתו קרין בסר שעוד נגיע אליה - וזקוק לה. הוא לא באמת מאמין בגורל, הוא קם מאוחר מדי, ובדומה לפוליטיקאים תמירים ולבנים כמו קרי או ספורטאים מצליחים כמו ג'טר (וברנינג'ר התמיר היה תיכוניסט ספורטאי ופופולרי בדרכו, כפי שניתן להיווכח מהסרט התיעודי הנ"ל), מתרפק על זיכרונותיו מהתיכון כמי שנישא בזרועותיהן של מעודדות. המטען הטקסטואלי הזה, מלווה בתחושת הייאוש והחרדה שברנינג'ר מטעין לתוכו - ובעיקר בביצועים חיים - הופכים את שיר הסיום הזה לאחד מהמנוני ההופעות הבולטים של הנשיונל, כזה שגם מעריציהם הלוזרים יכולים להזדהות עמו. מדובר בשיר שבוצע על ידם הכי הרבה פעמים עד כה, כשלמרבה הצער שלושת האלבומים שיצאו מאז והחדש שבדרך, דחקו את שאר השירים מאליגייטור והפכו את מיסטר נובמבר לנציג היחיד מתוכו ברוב ההופעות של השנים האחרונות.


אם נמשיך בסקירה סימטרית מקצוות האלבום פנימה, הרי שגם בין השיר השני והלפני אחרון נמצא זיקה מסוימת, שניהם נפתחים בשם Karen המתייחס לקרין בסר, אשתו האנגלייה של ברנינג'ר. הדמיון נעצר בטון המוזיקלי והמילולי, עם זאת. קארן מתנגן בטון נעים וכיפי, כולל שורות משעשעות ומיניות כמו:

 It's a common fetish/for a doting man/to ballerina on the coffee table, cock in hand
וגם:

Karen, put me in a chair/fuck me and make me a drink/I lost direction and I'm past my peak

כמובן שמעבר למלודיה הנעימה ולמילים המשעשעות-מיניות, יש כאן מונולוג מבולבל ובלתי פוסק מצד ברנינג'ר שנמצא במשבר אישי וזוגי. הוא לא רוצה לחזור לבד מלונדון לאמריקה, חש בצורך להצטיין ולהוכיח את עצמו כבן זוג ואב לעתיד ("הגן על הקן, הגן על התואר") כשבפועל הוא הולך בטל, בטל, בטל. ישנה התייחסות מרומזת לנטיות האלכוהוליות של ברנינג'ר, שמדבר על מחסור ב"מים חמים בראשו", כלומר אלכוהול והתחושה החמימה שהוא מפיץ. השפעת האלכוהול על ברנינג'ר ועמידתו כטריז בינו לבין "קארן" נוכחת גם בשיר הלפני אחרון, City Middle. זהו אחד השירים המיוחדים ביותר של הנשיונל בעיניי. משהו במבנה השיר, במלודיה - גם מצד כלי הנגינה וגם מצד ה"לה-די-דה" של ברנינג'ר - ובמילים עצמן כמובן, נותן תחושה של זרם תודעה מעגלי, או אם לדייק, ספירלי. השיר נפתח בבקשה של ברנינג'ר מקארן, שתיקח אותו ללב העיר המפורסם, כנראה בעיר אירופאית כלשהי, ומסתיים בהגעה ללב העניין של המשולש הבעייתי בין ברנינג'ר, זוגתו והשתייה. בזמן שהוא "על תערובת מוצלחת ולא רוצה שזה יתבזבז...רוצה לחוג כמו אליגייטור סביב מיטותיהן החמות של טירונות", קרין ממתינה ל"קליק" מבלי שיגיע, כפי שהיא מצטטת מ"חתולה על גג פח לוהט" של טנסי וויליאמס (בסר כיהנה בעבר בתפקיד העורכת הספרותית של הניו יורקר):

Big Daddy: What makes you so restless, have you got ants in your britches?
Brick: Yes, sir...
Big Daddy: Why?
Brick: - Something - Hasn't - Happened...
Big Daddy: Yeah? What is that?
Brick [sadly]: - the click...
Big Daddy: Did you say the click?
Brick: Yes, click.
Big Daddy: What click?
Brick: A click that I get in my head that makes me peaceful
Big Daddy: I sure in hell don't know what you're talking about, but it disturbs me.
Brick: It's just a mechanical thing.
Big Daddy: What is a mechanical thing?
Brick: This click that I get in my head that makes me peaceful. I got to drink till I get it.

וכך כל מה שנותר לה זה להיות המבוגרת האחראית, שמחנה את האוטו וחושבת בקול, המומה ומוצפת רגשית. וברנינג'ר, עם שוך השפעת האלכוהול, נותר מוצף בזיכרונות מוזרים מאיתו ערב. זיכרונות שהוא כבר לא מעוניין להציף מחדש, לפי תשובתו לבקשת הקהל לנגן את השיר באחת מהופעות הלהקה:

"that's a really beautiful song and these guys play it really, really well, but I just can't because... it makes me too fucking sad."

( songmeanings.com מתוך תגובה של מגיב באתר)

התייחסות קלילה יותר לנטיות האלכוהוליות של ברנינג'ר נמצא ברצועה התשיעית, עם הפזמון הרוקנרולי All The Wine שהטון הרברבני שלו פותח רצף של שלישיית שירי רוח נעורים. Abel שמגיע אחריו נפתח כמו שיר הופעות ופאבים קלאסי, עם השורה החוזרת שנישאת בפי כל חברי הלהקה, My mind's not right. שיר על אובדן שליטה שמתכתב כמובן עם סיפור קין והבל, כך שיתכן ונכתב בהשראת היחסים שבין אחד משני צמדי האחים המרכיבים את הלהקה, התאומים דסנר או בריאן וסקוט דבנדורף. והשיר השלישי ברצף הוא The Geese of Beverly Road, השיר הכי רומנטי של הנשיונל בעיני, בין היתר כי מעבר למילות האהבה הרומנטית שלו, מנשבת בו רוח של רומנטיקת נעורים. ברנינג'ר סיפר שהוא כתב את השיר בעקבות ערב שבו ישב מחוץ לביתו בברוקלין וראה נערים רצים בין המכוניות החונות בדרך בוורלי ומפעילים את האזעקות ("האווזים") שלהן. הנשיונל ביצעו את השיר הזה בחתונה של המפיק פיטר קאדיס, ואכן המילים שבו מתאימות במיוחד לאירוע שכזה וליחס הקליל והנהנתני שיש לאמץ כלפיו וכלפי משמעות המיסוד המונוגמי העומדת מאחורי הטקסיות שבו, אם כבר בוחרים לקיים אותו: We're the heirs to the glimmering world; "אנחנו שתויים, נוצצים ופשוקי רגליים, וידינו מכוסות בעוגה, אך נשבע שלא נגענו בה. נשבע שלא נגענו בה"; "הגישי לי את השמיים עם פרוסה גדולה של לימון"; וכמובן:

Hey love, we'll get away with it. השיר הנהדר הזה גם פותח שלישיה משלו (אחריו City Middle ומיסטר נובמבר, כאמור), שסוגרת את האלבום ומתחרה בשלישיית הסיום של High Violet, האלבום החמישי של הנשיונל.

נחזור לתחילת האלבום ונתחיל סופסוף בהאזנה כרונולוגית...Lit Up, בהתאם למיקומו באליגייטור, מרים אותו להילוך שלישי. ריף הפתיחה והתופים שמצטרפים מזניקים עוד המנון רוק מעולה, שגם נסוב סביב תחום הכתיבה העיקרי של הז'אנר. ברנינג'ר חוזר פה לימיו במנהטן ולאותה בחורה ש"המאבטחת שלי" היתה נדרכת בתשומת לב מלראות אותה מתקרבת מהר מדי. למשך זמן קצר היא היתה הדבר היחיד שטוב אצלו. היא, שלובשת את שמלתה כמו דגל ומוקפת בכל מבלי שזה ייעלם, בניגוד ליצירה שלו באותה תקופה, שהחזיקה מעמד רק למשך עונה אחת ומסיבה זו בדיוק רק היפסטרים (bedroom kids) האזינו לה. ואחרי זמן קצר, אותה בחורה מתגלה כדם רע, בשבילו ובשביל כולם, והוא מנסה להיות בשליטה, להאמין, להשתחרר ממנה וממנהטן (ושמא "היא" ו"מנהטן" הן היינו הך? ושמא "המאבטחת שלי" אינה בת זוג קנאית אלה פיסת אישיות שבתוכו, דומיננטית ומתגוננת?).

Looking for Astronauts חוזר אל היחסים שבין ברנינג'ר לקרין ונכתב בעקבות שימושה בביטוי הזה, כשהטיחה דרכו במאט את הטענה שהוא מחפש שלמות אידיאליסטית בבת הזוג שלו, אסטרונאוטית בלתי מושגת בשמים שתגיח מבין הכוכבים ותיקח אותו עמה, כך שירחפו חופשיים, בלי כוח משיכה ביניהם שישאיר אותם על הקרקע. שיר במבנה מעגלי וחוזר שממחיש את הלופ שבו השניים היו תקועים באותה תקופה. Daughters of the SoHo Riots הוא השיר היחידי באלבום שלא תפס אותי, אבל כבר נתקלתי במעריצים שאוהבים אותו מאוד ואף הכי, אז אם יש לכם הערה או הארה כלשהי לגביו, מוזמנים לשתף בתגובות...Baby, We'll Be Fine הוא אחד השירים המטלטלים באלבום מבחינתי, מלא במלנכוליה ופגיעות, שגם בישר על הקו המוזיקלי והתמטי של בוקסר, האלבום שיצא שנתיים אחרי אליגייטור וזכה להערכה הרבה ביותר מצד מבקרים ומעריצים יחדיו. התמה של בוקסר עוסקת בתקופת המעבר מגיל הנעורים והכניסה הבלתי חלקה לעולם המבוגרים. ברנינג'ר שר גם כאן על חרדת ביצוע, אבל הפעם מן הסוג שכל עובד מתחיל, אדם בוגר מתחיל, יכול להזדהות עמה. שוכב ער כל הלילה ומתפלל למילה טובה ולמחווה אבהית מהבוס במסדרון, מתעורר בהשפעת הסוביניון שבדמו ומרחף ברחבי הבית, מתקלח ממושכות ונותן נשיקה לבן דמותו שבמראה, אומר לו "מותק, נסתדר/צריך רק שנהיה אמיצים ואדיבים, לא יותר". Fake it till you make it, כפי שאומר אחד ממשפטי סממני התקופה המאוסים ביותר שישנם. והוא בהחלט מזייף, עוטה על עצמו חיוך באותו אופן שבו הוא עוטה את בגדיו, מודה בפני עצמו "אני לא יודע איך עושים את זה". ואחרי יום של העמדות פנים הוא קורא לה שתבוא, שיבדרו זה את זו עם שתייה ומין זמין, והיא תשכיב אותו ותאמר לו משהו יפה, מושלם, שיוכל לגנוב ממנה. משהו כמו "מותק, נסתדר". "צריך קצת חום אנושי", במילותיו של נועם רותם, כי הוא מרגיש לא אנושי עד כדי כך שמדמה כי הג'ק דניאלס עם קולה, שהפרטנרית הנוכחית-זמנית שופכת לו בטעות במורד הצווארון, ממס אותו כמו מכשפה בצרחות. והפזמון הוא פשוט חזרה שוברת לב על האמירה "אני כל כך מצטער על הכל", ובנקודה זו שוב אצטט מאחת התגובות המעולות שניתן למצוא באתר SongMeanings:

What is he sorry for? For being an anxious, insecure fuck up, I think. So many of Berninger's lyrics make me want to give him a bear hug, but this one is just devastating.

השיר הבא, Friend of Mine, שוב ממחיש את עוצמות החרדה והרגישות של ברנינג'ר, שלדבריו כתב אותו בעקבות שיחת טלפון עם חבר במצוקה. ברנינג'ר נתן לו עצה גרועה שרק סיבכה את העניינים והרגיש נורא בעקבות זאת. המילים אומרות את כל השאר ומשקפות היטב את הסיטואציה, מה שאני מעדיף להאיר פה זה שמבחינת הצליל הפולקי מדובר בשיר חריג יחסית לנוף הנשיונלי, התורם לאקלקטיות של אליגייטור, בטח שיחסית לאלבומים הבאים שבהם הסאונד שלהם התגבש והשתכלל, אך על חשבון המגוון המוזיקלי שקיים פה (הם עדיין מעולים כמוהו אם לא יותר, כן?).

גם Val Jester היה יכול להשתלב בבוקסר, הן בגלל הזיקה שלו לניו יורק שלו והן בגלל הטון המוזיקלי שבו. במשך שנים היתה מחלוקת בין מעריצי הלהקה, האם זהו שיר על פרידה ממאהבת צעירה במיוחד ("כל האנשים החשובים ביותר בניו יורק הם בני 19") או על פרידה של אב מבתו שגדלה בהיעדרו ("קח את הזמן כשתגלה לה איך היא חיה בדמך"), ואם כן, האם זה בגלל שהיא עוזבת את הבית ויוצאת לדרכה העצמאית, או שמא מסיבה טרגית ואפלה יותר? השיר Day I Die מאלבומה השביעי של הלהקה, מעיד כי הפירוש השני הוא זה שהיה קרוב יותר לאמת - ברנינג'ר מאזכר בו את דוד-רבא שלו, ולנטיין ג'סטר, שהיה שתיין כמוהו וכנראה הותיר אחריו שושלת צאצאים מרוחקת.

ובנקודה זו ניפרד מאליגייטור, שכרונולוגית ממשיך מהשיר הנ"ל במעבר חד אל "כל היין" ושאר השירים שאחריו ועליהם כבר כתבתי. אומנם יש לו גרסה מורחבת עם כמה רמיקסים וגרסה חיה ל"אווזים של דרך בוורלי", בנוסף לשני שירים שאחד מהם שובבי וכיפי במיוחד, אבל הוא ימתין לפוסט החמישי בסדרה. מקווה שנהניתם מהקריאה ומההאזנה במיוחד, ושהאליגייטור של ברנינג'ר וחבריו ללהקה השלים את תקיפתו המוסווית בהצלחה (;

תהליך אוסלו: מתווה לתהליך שלום או שמא להמשך הכיבוש בדרכים עקיפות?

“על מדינה פלסטינית היה אסור לדבר“¹
(רון פונדק, מאדריכלי תהליך אוסלו)

מילים מעצבות תודעה. כשם שהכרזת העצמאות אינה אלא "הכרזה על הקמתה של מדינת ישראל", כך גם את "הסכם אוסלו" (מינוח המקיים זיקה ל"הסכם שלום" ולהסכם קבע) יש לפרק לרכיביו הסמנטיים-פרגמטיים. ראשיתו במתווה אוסלו (The Oslo Accords, המונח הרווח בקרב הקהילה הבינלאומית), והמשכו בתהליך של מספר הסכמי ביניים הצהרתיים ויישומיים: הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש"ף (אוסלו א', 9.93), פרוטוקול פריז המסדיר את היחסים הכלכליים שבין ישראל לרשות הפלסטינית (להלן רש"פ) לתקופת הביניים (4.94), הסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (“הסכם קהיר" או "הסכם עזה ויריחו תחילה", 5.94), והסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (אוסלו ב' או "הסכם טאבה", 9.95). הפרקים הנ"ל בתהליך זה, הידוע בשם "תהליך אוסלו", נחתמו ויושמו במהלך תקופת ממשלת רבין השנייה (11.95 – 7.92). אליהם התווספו פרק מזכר נהר ואיי (“הסכם ואיי", 10.98), שנחתם בין ממשלת נתניהו הראשונה לבין אש"ף ונועד לפרט את הצעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצועם, ופרק הניסיון להגיע להסדר קבע במסגרת ועידת קמפ דייויד (7.2000), בין ראש ממשלת ישראל אהוד ברק לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, ניסיון שנכשל וסימן את סופו של תהליך אוסלו אם כי לא את סופה המוחלט של המציאות אשר נתהוותה במהלכו.

חיבור זה מבקש לבחון האם תהליך אוסלו אכן היה תהליך שנועד להביא להסכם שלום, זאת באמצעות הסדר מדיני בין שתי ישויות מדיניות עצמאיות, או שמא מדובר בתהליך שאפשר את המשך השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, קרי האם "זרעי הפורענות" נשתלו בהסכמי אוסלו מראשיתם או שרק הכשלתו של תהליך אוסלו בידי גורמים קיצוניים בישראל ומקרב הפלסטינים יחדיו, הביאו לפורענות שחלה לאורכו והגיעה לשיאה עם פיצוץ התהליך ופרוץ אינתיפאדת אל-אקצה? לשם כך, החיבור נחלק לשלושה חלקים: בחלק הראשון ייבחן מתווה אוסלו כפי שמתואר על ידי שניים מאדריכליו הראשיים, האקדמאים יאיר הירשפלד ורון פונדק, בספריהם העוסקים בעניין זה. בחלק השני ייבחן תהליך אוסלו ומימושו על ידי ההסכמים השונים, לפי מספר מקורות בלתי תלויים, והמציאות שנתהוותה בשטחים הכבושים במהלך שנות התהליך. החלק השלישי והאחרון מציג את הבחינה הביקורתית של המציאות הנ"ל, מפרספקטיבה של עשור וחצי מראשיתו של התהליך, כפי שנוסחה על ידי החוקרים הפוסט ציוניים עדי אופיר ואריאלה אזואלי, בספרם "משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר”

1. בין וושינגטון לאוסלו: מפשרה טריטוריאלית על שתי מדינות לשני עמים ל"פשרה פונקציונלית" על אוטונומיה פלסטינית

האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987 ונחלשה משמעותית לאחר מלחמת המפרץ בשנת 1991, היוותה זרז משמעותי לראשיתו של מו"מ ישיר בין ישראל והפלסטינים, אשר עד אז יוצגו על ידי מדינות ערב ובראשן מצרים. כבר ב-15 בנובמבר 1988 קיבלה המועצה הלאומית הפלסטינית את החלטת האו"ם 181, שמשמעותה הכרה בזכותה של ישראל להתקיים ואימוץ הפתרון הדו-מדינתי. מצדה של ישראל, האינתיפאדה הבהירה לראשונה כי מחיר השלטון על עם אחר כרוך במחירים כואבים ולעיתים בלתי נסבלים. עם זאת, הן ועידת מדריד שהתכנסה באוקטובר 1991 בהשתתפותו של ראש הממשלה דאז יצחק שמיר והן השיחות הדו צדדיות בין ישראל והפלסטינים בדצמבר של אותה שנה בוושינגטון, התקיימו בהיעדרו של יאסר ערפאת אשר עמד בראש אש"ף, ארגון שמטרתה הפוליטית של האינתיפאדה הראשונה היתה להביא להכרה בו, ישראלית ובינלאומית, בתור נציגו של העם הפלסטיני².

מתוך מצב עניינים זה נוסד "ערוץ אוסלו" למשא ומתן בין אבו עלאא, שר האוצר של אש"ף דאז, לבין יאיר הירשפלד ורון פונדק, היסטוריונים בעלי התמחות במזרח התיכון. ערוץ זה החל כחשאי והתקיים במקביל לשיחות בוושינגטון שבין הצוות הפלסטיני למו"מ מדיני בראשות חאדר עבד א-שאפי, ממייסדי אש"ף שגם עמד בראש המשלחת הפלסטינית-ירדנית לוועידת השלום במדריד, לבין המשלחת הישראלית בראשות אליקים רובינשטיין, מזכיר הממשלה בממשלת שמיר השלישית ובשנה הראשונה לממשלת רבין השנייה. המשלחת הפלסטינית המקומית למו"מ בראשותו של א-שאפי זכתה בשטחים לכבוד רב, יותר מזה שזכה לו המנגנון המינהלי האנכרוניסטי של אש"ף ובראשו ערפאת, אשר בנוגע לשלטונו הלא הדמוקרטי ולשליטתו הבלעדית בכספי הארגון הושמעו בשטחים הכבשים תלונות ומחאות יומיומיות³. מעניין לציין שכמעט ולא קיימת היסטוריוגרפיה ישראלית על 11 סבבי השיחות שהתקיימו בוושינגטון, זאת בניגוד לכתיבה בנושא מצד הפלסטינים ובראשם אנשי השטחים ומתנגדי ערפאת באש"ף, שתלו תקוות רבות בשיחות אלו⁴. בהקשר זה ישנה חשיבות רבה לכך שבאותה עת ישבה בתוניס הנהגת אש"ף בראשות ערפאת, שנהפך מאז מלחמת המפרץ לפרסונה נון גראטה גם במדינות ערב, והיו בה מי שחששו מהסדר בין ישראל לבין ההנהגה המקומית בשטחים – אשר התחזקה מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה – הסדר שיותיר את חברי ההנהגה הגולים קירחים מכאן ומכאן⁵. עם זאת, לפי עדותו של פונדק, הממשל האמריקאי היה "על סף ייאוש וחש כעס רב כלפי הישראלים והפלסטינים שאינם עושים די לקידום המשא ומתן...גם חוסייני, בפגישתו עימנו, התייחס במרירות לעמדת המשלחת הישראלית והגדיר את התנהגותה כ'זלזול מופגן והתנשאות'...מבחינת פרס...היתה מסקנתו שקולה ומדודה: ניכרת חולשה אמריקאית בנוגע למשא ומתן, ואם לא ננקוט יוזמה דבר לא יתרחש"⁶. בהינתן מצב עניינים זה, ניתן לאפיין את יעדיהם של נציגי ישראל לערוץ אוסלו כראויים וריאליים: לכונן עקרונות להבנה ישראלית-פלסטינית, לבחון את כל הנושאים החשובים הנוגעים למו"מ ולמצוא פתרונות של פשרה או לדחות את המו"מ על נושאים בלתי פתירים, ולהוכיח שכוחו הפוליטי של ערוץ אוסלו גדול דיו לחולל שינוי בוושינגטון ובכל מקום אחר⁷.

מנגד, המשך דבריו של הירשפלד בנוגע לגישור על הפער בין העמדות הישראליות לבין העמדות הפלסטיניות, מצביע על זרעי הפורענות בתהליך אוסלו: “(תפיסת ההדרגתיות) אפשרה לנו, בשלב ההוא, להימנע מדיונים על הסמכויות המוצעות לממשל העצמי הפלסטיני בתקופת הביניים. פירוש הדבר בפועל היה, שהשיטה הקיימת של השליטה החד-צדדית של ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה לא תבוטל, אלא תוחלף בהדרגה כמערכת שליטה דו-צדדית, המופעלת במשותף ע"י ישראל וע"י רשות הממשל העצמי הפלסטיני”⁸. אין תמה, לפיכך, ש"מועדון אוסלו" הצליח למכור את רעיונותיו לרה"מ רבין, שהבטיח במערכת הבחירות להשלים הסכם אוטונומיה עם הפלסטינים בתוך "שישה עד תשעה חודשים" לאחר ההכרעה בקלפי⁹. לכך תרם רבות, לפי הירשפלד, צירופו של יואל זינגר ל"מועדון" כמומחה משפטי. זינגר, באותם ימים עורך דין במשרד עו"ד פרטי בוושינגטון, עמד שנים רבות בראש הענף למשפט בינלאומי של משרד החוץ, ובעת כהונתו של אריאל שרון כשר ביטחון פיתח עבורו את שיטות העבודה של מערכת המנהל האזרחי בגדה המערבית וברצועת עזה, שהוקמה בשלהי ¹⁰1981. חוות דעתו הראשונית של זינגר על תהליך אוסלו מעידה רבות על תמימות הדעות אשר שררה בינו לבין רבין בנוגע להסכם על אוטונומיה פלסטינית ולא על הקמת מדינה פלסטינית: “תקופת המעבר בת 5 שנים...תוך העברת סמכויות מדורגת היא חיובית ביותר, מהטעמים הבאים: א) נכונות פלסטינית שמקור הסמכות והסמכויות השאריות יוותרו בידנו; ב) פתרון המחלוקת בשיחות וושינגטון ביחס להיקף הסמכויות של מועצת האוטונומיה; ג) אפשרות לביצוע מיידי של תוכנית האוטונומיה"¹¹. נקודה מהותית נוספת שזינגר העלה נוגעת לרעיון נאמנות האו"ם, שלדבריו היה מורכב ומסובך מבחינה משפטית ולכן ראוי להיגנז: “המשא ומתן על צורת הנאמנות ועל תוכן הנאמנות היה צפוי להתמשך על פני חודשים ושנים, והיה בכך כדי למנוע את הצדדים מהשגת הסכם בזמן מתקבל על הדעת"¹². בהקשר זה מעניין לציין כי לפי פונדק, מסקנתו של זינגר היתה שיש למצוא דרך לנסיגה מהרצועה בלי להעביר סמכויות לנאמנות או למדינה, וזאת עוד לפני הסכמה על הסדר קבע. הוא הציע פתרון של נסיגה שתשמר את הריבונות המעשית הישראלית, ללא נוכחות פיזית בשטח, למעט בגבולות הרצועה עם מצרים וישראל ותוך הפעלה של סיורים משותפים בשטח; זאת מתוך מטרה משפטית של מניעת היווצרות ריק משפטי, שיתמלא בריבונות פלסטינית דה פקטו¹³. הצעה זו של זינגר ניבאה במידה רבה את רוח תוכנית ההתנתקות של מעסיקו לשעבר וראש הממשלה לעתיד, אריאל שרון.

שלא בשונה מזינגר, כך גם פרס, לדידו של פונדק, דיבר על "עזה תחילה" לא במובנים של נסיגה, אלא בתור הבטחה שתוקם אוטונומיה ברצועת עזה בלי קשר לשאלה אם תקום אוטונומיה גם בגדה המערבית, שבהיתכנות הקמתה הוא לא האמין כלל. הסיבה העיקרית לחוסר אמון זה היתה הערכתו של פרס שלא תושג פשרה עם הפלסטינים בנוגע ל"בעיית ירושלים"¹⁴. גישה סמויה זו של "עזה תחילה ועזה לבסוף", ביטוי שטבעו מתנגדי תהליך אוסלו מקרב העם הפלסטיני, מגלמת את "שפת אוסלו החיובית" כפי שהירשפלד מתארה: "לשיטתנו, זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית לא היתה דבר מה שנגזר עלינו לקבלו במלואו או לדחותו כליל...הגדרנו הגדרה עצמית כמגוון של פונקציות, של סמכויות ושל פעולות, שחלקן היו תוקפניות ומסוכנות לישראל, בעוד האחרות לא היו כאלה"¹⁵. במצב עניינים זה, שבו זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית אינה בהכרח באה לידי ביטוי בדמותה של ריבונות עצמאית, ניתן להבין את הצהרתו של הירשפלד לפיה "מה שהעלו הפלסטינים באוסלו היה טוב, במובן מסוים, ממה שהציעה ישראל בוושינגטון...באוסלו השגנו את הבנת הפלסטינים בדבר אמצעי השליטה שישראל תשמור לעת עתה: הממשל הצבאי והמנהל האזרחי"¹⁶. לאור זאת, אין להתפלא על כך שבתקופת הסכמי אוסלו הן רבין והן פרס לא השלימו עם הצורך לחתור במשא ומתן לעבר השגתה של נוסחה מוסכמת על הקמת מדינת פלסטינית, בעוד שערפאת וצוות המשא ומתן שלו ידעו בדיוק מה מבוקשם: בסיס למדינה פלסטינית עתידית¹⁷. זאת בהתאם לפתרון הריאלי היחיד של הסכסוך, על פי פונדק – שתי מדינות לשני עמים על בסיס גבולות 1967 עם חילופי שטחים ביחס של 1:1, חלוקת ירושלים לשתי בירות עפ"י מפתח דמוגרפי-גיאוגרפי, פתרון הוגן לבעיית הפליטים ללא מימוש זכות שיבה שאינה בהסכמת ישראל, וסידורי ביטחון המקובלים על ישראל לרבות פירוז המדינה הפלסטינית. פונדק טוען שהגדרת יעד זה לא היתה ניתנת לניסוח במסגרת הסכמי אוסלו, אלא שכדי לקדם את התהליך היה על ישראל ליצור מוקדם ככל האפשר אופק מדיני ברור להכוונת פעילות שני הצדדים בתקופת הסדר הביניים. הימנעות רבין ופרס מהצגת אופק שכזה, כבר ביום חתימת ההסכם או בשבועות הראשונים שלאחריו, היתה לפי פונדק בעוכריו של תהליך השלום שהסכמי אוסלו נועדו להתניע¹⁸.

ברם, הירשפלד מעיד כי לצד תקוותם של פרס וסביר (מנכ"ל משרד החוץ דאז ונציגה הרשמי הראשון של ממשלת ישראל בערוץ אוסלו) להסכם ביניים שיוביל להסכמה ביחס למעמד הקבע – במסגרתה יכבדו הפלסטינים את כל צורכי הביטחון של ישראל וכן את האינטרסים הנוגעים להתנחלויות, לירושלים, למים, לגבולות ולפליטים – ראו השניים לחלופין את האפשרות להיווצרותה של הסכמה הדדית בלא להזדקק להכרה טריטוריאלית ולפשרה טריטוריאלית. ובמילים אחרות, לדידו של הירשפלד הסכם הביניים הציע התקדמות לקראת פתרון טריטוריאלי או פונקציונלי¹⁹. עדויות תומכות להעדפת צוות המו"מ הישראלי את הפתרון הפונקציונלי, ניתן למצוא בתשובותיו של זינגר לסדרת שאלות שהפלסטינים ביקשו מענה עליהן. בעניין ההתנחלויות, זינגר ציין כי ישראל לא תפרסם הצהרה רשמית ולא תפסיק את פעילות ההתנחלות; בהתייחסו לשאלת ההבדל בין התנחלויות ביטחוניות לבין התנחלויות פוליטיות, הבהיר זינגר כי ממשלת ישראל אינה מתכוונת לפרק כל התנחלות, בין שהיא ביטחונית ובין שהיא פוליטית. בנוגע לממשל הפלסטיני העצמי ולמועצת הרשות, שמבחינת הפלסטינים נועדו להוות שני גופים נפרדים, ענה זינגר בנחישות שרבין לא יסכים לכך לעולם, מאחר והסמליות שבסידור זה דומה להקמת מדינה ובכך "(הוא) יעורר התנגדות רבה מאוד בישראל...מנקודת הראות של דעת הקהל". באשר לתחום השיפוט, זינגר הסביר שזו השאלה הקשה ביותר לפתרון ולכן הציע להשאירה לסוף המשא ומתן. "בנושאו את עיניו לעבר העתיד", זינגר תיאר את האזורים שהיו אמורים להיות מוגדרים כאזורים B, A, ו-C, כך על פי הירשפלד: “לא תהיה לכם שליטה בלעדית על כל השטח. יהיה שטח בשליטתכם הבלעדית, יהיה שטח בשליטתנו הבלעדית, ושטח שלישי, שבו יהיו הסדרים לשיתוף פעולה". באשר לשאלות בנוגע לסידורי הביטחון בתוך עזה, אופן פעילותו של הביטחון, נוכחותו של כוח בינלאומי (נוכחות שלה העניקו הפלסטינים חשיבות רבה, לפי אבו עלאא אשר הציג את השאלות בפני זינגר), וכיצד ייראה הקשר בין עזה לבין יריחו – על שאלות אלו זינגר לא השיב בבירור²⁰.

לסיכום חלק זה, קשה לקבוע נחרצות האם ערוץ אוסלו אכן נועד להיות אלטרנטיבה הכרחית למו"מ מדיני חובק-כל, שדן בכל הסוגיות המהותיות לסכסוך ועם זאת הגיע למבוי סתום, או שמא ייעודו של ערוץ זה היה לדחות את שלב ההכרעה מבחינת שני הצדדים, כאשר בצד הפלסטיני הנהגת אש"ף הגולה זוכה לחזור לתמונת השלטון ולמנעמיו (הגם שמדובר בשלטון אוטונומי בלבד, ולא ריבוני), ומבססת מחדש את היותה הכוח הפוליטי הדומיננטי בשטחים; ואילו בצד הישראלי נותר המשך השליטה באותם שטחים, לרבות שליטה על משאבים ושליטה טריטוריאלית באמצעות ההתנחלויות ונוכחותו של צה"ל. עם זאת, העובדה שרבין מלכתחילה הבטיח לחתור להסכם אוטונומיה עם הפלסטינים ולא לחלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, לצד התבטאויותיו ועמדותיו של איש סודו זינגר במהלך השיחות שהתנהלו בערוץ החשאי, תומכות באפשרות השניה. באופן דומה, עמדותיהם של פרס, סביר, ובמיוחד גילויי הלך הרוח של "מועדון אוסלו" מצדו של הירשפלד, מעידים על כך שמערוץ אוסלו כלל לא התחייבה הכרה מלאה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולריבונות טריטוריאלית – זאת בניגוד למה שהוצע או לפחות נידון במו"מ וושינגטון המקביל – אלא שבתור הסכם ביניים יכול היה הסכם אוסלו להוביל לפתרון טריטוריאלי או פונקציונלי. האם כינונו של תהליך אוסלו על בסיס ההבנות שהושגו בערוץ אוסלו אכן חתר לפתרון הפונקציונלי בלבד? על כך בחלק הבא.

2. ללכת עם ולהרגיש בלי: יישום הסכמי אוסלו

בחלק הקודם הועלתה טענתו של פונדק, לפיה השתבשותו של תהליך אוסלו נבעה מכך שקברניטיו נמנעו מהצגת אופק מדיני בצמוד לחתימה על הסכם הביניים. על כך פונדק מוסיף, שבהעדר יעד מדיני ברור הונחו הגורמים הישראליים שנשאו ונתנו על הסכמי היישום להגיע להסכמים שישאירו את כל האופציות פתוחות, החל מהקמתה של מדינה פלסטינית בסוף תקופת הביניים וכלה בכל אופציה אחרת שהיא פחות ממדינה: אוטונומיה בנוסח מנחם בגין, קונפדרציה או פדרציה בין הגדה המערבית וירדן, מדינה ברצועת עזה בלבד וקונדומיניום ישראלי-פלסטיני-ירדני בגדה המערבית. מידת הריאליות של פתרונות אלו ראויה לדיון נפרד, אך דבריו הבאים של פונדק מעידים עשרות מונים על "רוח אוסלו": “על מדינה פלסטינית היה אסור לדבר. מקורם של הרעיונות האלה לא היה מקרב גורמים שהתנגדו להסכם אוסלו, אלא דווקא מקרב תומכי ההסכם, ואפילו מתוך המעגל המצומצם שהוביל את המשא ומתן עם הפלסטינים". עוד עולה מדבריו של פונדק, שהדבר העיקרי שהעסיק את הצד הישראלי היה כיצד לקבע במסגרת ההסכמים מערכת נוקשה שתבטיח בעיקר את ביטחון הישראלים עם דגש על ביטחון ההתנחלויות והמתנחלים, ובמקביל לכפות מציאות שלא תפגע בשטחי הגידול הפוטנציאליים העתידיים של ההתנחלויות. אחרי שקובעו עקרונות אלה, ניגש הצבא – השולט בשטחים גם מבחינה צבאית וגם מבחינה חוקית – לממש וליישם את ההסכם באופן שבחן כל מקרה בדרך כלל לטובת ההתנחלויות ונגד הפלסטינים, ועל חשבון חיי היומיום וההתפתחות הכלכלית והתשתיתית הפלסטינית²¹. הדבר מעיד על כך שמטרת ישראל בהשגת הסדר הביניים היתה בראש ובראשונה "ללכת עם" (ההתנחלויות והשליטה הצבאית בשטחים) ו"להרגיש בלי" (הצורך בכיבוש ישיר שמביא לחיכוך משני עברי הקו הירוק, חיכוך שהגיע לכדי התקלחות מלאה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה).

ראשיתו של תהליך אוסלו הינה כאמור בחתימה על הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש"ף, הלא הוא הסכם אוסלו א'. במסגרת זו הוסכם על הקמתה של "המועצה המחוקקת הפלסטינית" (או "הרשות הפלסטינית"), בחירתה וסמכויותיה; היערכות מחדש של כוחות צה"ל והסדרי ביטחון; והפעלת "מעבר בטוח" שיאפשר לפלסטינים לנוע בין הגדה המערבית לרצועת עזה. הוסכם שכוחותיה של ישראל ייצאו משש ערים וממאות כפרים בגדה המערבית, ושבשלב הביניים יחולקו השליטה והאחריות בשטחי הגדה בהתאם לשלושה תת אזורים: A, B, C. נקבע גם שהמשא ומתן על מעמד הקבע יחל "מוקדם ככל האפשר, אך לא מאוחר מ-4 במאי 1996”. במאמץ למנוע מצד כלשהו לנקוט מהלך חד צדדי משמעותי, סוכם כי "אף לא אחד מהצדדים ייזום או יעשה כל צעד לשינוי מעמד הגדה המערבית ורצועת עזה לפני השלמת המשא ומתן על מעמד הקבע"²².

עוד נקבע כי תחום שיפוטה של הרש"פ יכלול את "שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, מלבד הנושאים שיידונו במסגרת המשא ומתן על מעמד הקבע. שני הצדדים רואים את הגדה המערבית ואת רצועת עזה כיחידה טריטוריאלית אחת ששלמותה תישמר במסגרת תקופת הביניים". לפי יורם מיטל, חוקר של הסכסוך הערבי-ישראלי, בסעיף זה תלו הנושאים והנותנים הפלסטינים את תקוותם שתהליך אוסלו יוביל לכינונה של ישות פלסטינית עצמאית בעלת רצף טריטוריאלי בכל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. עמיתיהם הישראלים לעומת זאת, פירשו את משמעויותיו באופן שונה לחלוטין. הם שאפו לצמצם את תחומי אחריותה של המועצה הפלסטינית הנבחרת לניהול עצמי של ענייני פנים, ורק באזורים שיועברו לשליטתה. בשנתיים הראשונות לחתימת הצהרת העקרונות ניהלו נציגי ישראל קרב מאסף נואש נגד מאמצי הפלסטינים להעניק לרש"פ סממנים של ריבונות לאומית. תרמו לכך הניסוחים העמומים ששולבו בהצהרת העקרונות ובחלק מההסכמים שבאו בעקבותיה, אשר סיפקו שפע הזדמנויות לחילוקי דעות בנוגע לממדי הריבונות והעצמאות הפלסטינית²³. כפי שנטען בסיום פסקת הפתיחה של חלק זה, בישראל ביקשו לראות בהסכם ערובה להשגת ביטחון מרבי הן למדינת ישראל ואזרחיה והן להתנחלויות ויושביהן. המאבקים בטרור ובמתנגדי מתווה אוסלו נתפס בישראל ככורח וכביטוי לכנות כוונותיה של הרש"פ למלא את ההתחייבויות העיקריות שנטלה על עצמה ההנהגה הפלסטינית, ועוגנו בהסכמים מחייבים²⁴.

הרש"פ החלה להתגבש באמצעות הפעלת רשת רופפת יחסית של מערכות מנהליות רבות, ומבלי להגדיר בבירור את היחסים החוקתיים המעשיים בין הקבינט לבין הפרלמנט (המועצה המחוקקת הפלסטינית), תוך הנחת מרחב רב לתמרון בהתאם לסגנון המנהיגות של ערפאת. בהתאם לכך, מערכת שלטונית זו התפתחה להיות מערכת פטרונות מקיפה למדי²⁵. רוב מוקדי הכוח ברש"פ אוישו בהתאם לרשתות הקשרים שנטוו באש"ף. בעלי שררה השתלטו, בברכת ערפאת, על ענפים שונים במשק הפלסטיני, ושיטת המונופולים הכניסה לכיסיהם הון רב. בישראל ובארה"ב ידעו על התבססותה של מגמה זו ברש"פ, וסביר להניח שהתעלמו מכך מתוך הנחה ששיטת המונופולים מבצרת את מעמדם הכלכלי והפוליטי של ראשי השלטון ומקורביו, ומבטיחה את תמיכתם בסדר החדש ההולך ומתרקם. תהליכי מיסודו של השלטון הפלסטיני העצמאי כמעט ולא כללו כוחות אחרים מקרב החברה הפלסטינית, לרבות ההנהגה המקומית שצמחה בשטחים הכבושים. כך הלך והחריף המתח בין הנהגה זו שהתבססה "בפנים" מאז האינתיפאדה הראשונה, לבין ההנהגה שהגיעה עם ערפאת מ"בחוץ" בעקבות ההסכמים עם ישראל²⁶.

בעוד שההנהגה הישראלית דרשה מהרש"פ להיאבק בטרור ובמתנגדי מתווה אוסלו, הרי שביחס למתנגדיה שלה עצמה, קרי מפלגות וקבוצות חוץ-פרלמנטריות ימניות – ובראשן התארגנויות של מתנחלים למיניהן – התנהלה ההנהגה הישראלית באופן שתיאורו עשוי לנוע מ"אוזלת יד" ועד ל"יד תומכת". הגידול בבנייה בהתנחלויות נעשה בברכת הרשויות והון עתק מקופת המדינה הוקצה להנחת תשתיות שישרתו בעיקר את המתנחלים וביטחונם. דבר זה הוביל לגידול משמעותי בהשקעות בהתנחלויות וגם במספר תושביהן, במשך כל שנות תהליך אוסלו: חלה עלייה מ- 78,600 מתנחלים בשנת 1990 ל- 198 אלף בשנת 2001, זאת למרות שנוספו רק חמש התנחלויות חדשות במהלך אותן שנים. דוברים ישראלים רשמיים הדגישו כי מהלכי ישראל בעניין זה עולים בקנה אחד עם תוכן ההסכמים שנחתמו עם הפלסטינים, וכי רק במשא ומתן על מעמד הקבע יוכרע עתידן של ההתנחלויות²⁷. מדיניות זו סתרה את הלך הרוח של הציבור הישראלי במהלך החודשים שלאחר אוסלו, עת סברו מרבית הישראלים כי ההתנחלויות תפורקנה, וחלה אף עלייה חדה במחירי הדירות במרכז הארץ, מתוך ציפייה לגל של מתנחלים, מפונים ומתפנים. הלך רוח זה לא בא על חשבון תמיכתם של שני שלישים מהישראלים בהסכמי אוסלו, לפי הסקרים מאותה תקופה. למרות זאת, ישראל עמדה על כך שלא תפורקנה התנחלויות אף בעזה, לגביה שרר קונצנזוס נרחב בחברה הישראלית עוד לפני הסכמי אוסלו, אשר ניתן לתמצתו בתמיהה השגורה "בשביל מה אנחנו צריכים את עזה?”. זאת ועוד, התעקשותו של רבין על הימנעות מפינוי זה, לפחות במהלך חמש שנות "תקופת הביניים", נגדה אף את רצונם של מתנחלים רבים בהתנחלויות המבודדות שברצועה, לעזוב אותן ולקבל פיצויים לטובת דיור חלופי²⁸.

נוסף על ההתעקשות הישראלית להשאיר את התנחלויות עזה במקומן, המפות שהוצגו בשיחות טאבה חודש בלבד לאחר מעמד החתימה על הסכמי אוסלו א' הועידו לשליטה ישראלית שטח הגדול בהרבה משטח ההתנחלויות עצמן. ישראל התעקשה על חלוקת ההתנחלויות לשלושה גושים, ששטחיהם יכללו גם את הקרקעות שבין ההתנחלויות. שטח גושים אלה, במשולב עם רשת של כבישים עוקפים, היווה יותר משליש משטחה של רצועת עזה. הנציגים הפלסטיניים ראו זאת כתוכנית שמטרתה קנטוניזציה של עזה, אך המשבר שאליו נקלעו הדיונים נמשך שבועיים בלבד, כאשר בשיחות שנערכו בקהיר ב-18 בנובמבר 1993 קיבלו הנציגים הפלסטיניים את דרישותיה של ישראל במלואן²⁹. כחצי שנה לאחר מכן, נחתם בקהיר "הסכם עזה ויריחו תחילה" במעמד ארה"ב, רוסיה ומצרים. הסכם זה נועד ליישם את הצהרת העקרונות של הסכמי אוסלו א' ובמסגרתו הוחלט על הקמת ממשל עצמי פלסטיני בעל סמכויות חקיקה, שיפוט ושיטור, ועל העברת רצועת עזה ואזור יריחו לידי הפלסטינים. במקביל לכך נחתם בפריז הסכם כלכלי ישראלי-פלסטיני המוכר בשם "פרוטוקול פריז". הסכם זה נועד להסדיר את יחסי הכלכלה בין הצדדים לתקופת ביניים של חמש שנים. משטר הסחר שהוסכם בפרוטוקול היה של איחוד מכס ובמסגרתו נקבעו, בין היתר, הדברים הבאים: רשימות של המוצרים אשר הרש"פ רשאית לייבא; הוראות לגבי תקינה של המוצרים המיובאים לשטחי הרשות ושיעורי המכס שיחולו עליהם; שיעור מע"מ של 15-16 אחוזים, בדומה לישראל, עם אפשרות לשינויים מוגבלים; הנפקת רישיונות ליבואנים – באחריות כל צד; ומנגנון הביצוע של היבוא, הכולל ביצוע התקינה, קביעת המכס, הנפקת רישיונות – שהינו ישראלי³⁰.

פרוטוקול פריז הביא במידה רבה למיסוד האינטגרציה הכלכלית כפי שהתקיימה בין הפלסטינים וישראל בתקופת השלטון הישראלי הישיר, מאז 1967: שוק העבודה הישראלי נותר, כשהיה, ספק מרכזי של תעסוקה, ובעתות שגרה קרוב ל- 60

אלף איש מתושבי הגדה המערבית עבדו בישראל; ישראל נותרה יעד עיקרי ליצוא ומקור עיקרי ליבוא; ישראל המשיכה לשלוט על קשרי התחבורה והסחר החיצוניים של הפלסטינים וגביית המסים עבור הרשות נעשתה על ידי ישראל; לישראל הייתה שליטה על חלק גדול מההחלטות הכלכליות המרכזיות, כמו מטבע, שיעורי מכס, ריבית, תקנים. זאת ועוד, ההתפתחויות בשטח הביאו לכך שאיחוד המכסים הפך להיות א-סימטרי: מחסומים, אישורים, חיפושים ומגבלות שונות על תנועת עובדים וסחורות, מנעו מהיצואנים הפלסטינים גישה מלאה לשוק הישראלי ולשווקים זרים, וישראל הקפיאה מעת לעת את ההכנסות ממיסים שהגיעו לפלסטינים. מחקר שנערך בידי הבנק העולמי בשלהי 1999, מצא כי הסחר בין ישראל והפלסטינים שהתקיים על פי פרוטוקול פריז היה מעוות לטובתה של ישראל באופנים הבאים: העדפת סחר לטובת ישראל עקב פטורים ממכס למוצרים ושירותים ישראליים לעומת סחורות מחו"ל; מערכת מכסים והיטלים המעניקה הגנה לפעילויות כלכליות מסוימות ויוצרת מצב שאינו מעודד השקעה וסחר, זאת לצד עלויות סחר גבוהות אשר נגרמו בשל מדיניות הביטחון הישראלית; והגבלות על הסחר עם מדינות ערב, למעט רשימות מוגבלות של סוגי סחורות³¹.

פעולות הטרור שליוו את תהליך אוסלו גרמו להטלת סגרים והגבלות אחרות שהנהיגה ישראל, מטעמים ביטחוניים. הדבר גרם לנזקים למשק הפלסטיני ובעיקר למצוקת אבטלה מתמשכת שפגעה בפועלים פלסטיניים רבים, במשקי בית ובבתי מלאכה, בסוחרים ובאנשי עסקים. ההפסד המצטבר כתוצאה מהסגרים בשנים 1993-1997 היה גבוה פי שניים מכלל הסיוע שהעבירו המדינות התורמות לפלסטינים, מה שהשפיע באורח שלילי על נכונותן להעביר סיוע נוסף. כמו כן כשלה ההנהגה הפלסטינית בניהול מדיניות כלכלית תקינה. לצד השחיתות המוסדית, שיטת המונופולים אפשרה לרש"פ לרכז בידיה את המידע על הרכישות שנעשו בישראל או דרכה, כדי לקבל את מרב ההחזרים הכספיים מהמע"מ, המכס והבלו שישראל גבתה. החזרים אלה היוו את עיקר ההכנסה של הרשות מהפעילות המונופוליסטית שנוהלה על ידה ומטעמה, פעילות שפגעה ביכולת לקיים כלכלה חופשית. שאיפתה של הנהגת אש"ף לשוות לרש"פ, מראשית כינונה, מאפיינים של מדינה בדרך – וכוונתה להגיע לעצמאות כלכלית מתוך מחשבה כי בכך תהיה תלויה מידת עצמאותם המדינית של הפלסטינים – התבדתה. מאפייני המשק הפלסטיני לא השתנו במידה ניכרת בחמש השנים הראשונות של השלטון העצמי בהשוואה לתקופת השלטון הישראלי³². בכך ניתנה חותמת סופית לשימור היחסים הכלכליים ששררו עד אז בין ישראל לפלסטינים, בדגש על יחסי תלות. לאור העדויות על כך שהנהגת ישראל ביקשה להימנע מהענקת סממן מובהק של ריבונות לרשות הפלסטינית, ניתן לראות כיצד סוג יחסים זה (להבדיל מהפרדה כלכלית או הקמת אזור סחר חופשי), שמנע את קביעתו של גבול כלכלי בין ישראל לבין הרש"פ, הועדף על ידי אותה הנהגה. בהתאם לכך, המשך כניסתם של פלסטינים לשוק העבודה הישראלי הותנה בקבלתה של הרש"פ את מודל היחסים הנ"ל, שכן לא היה באפשרותה לספק להם מקומות עבודה חלופיים באופן מידי. צחוק הגורל הוא שמסגרת איחוד המכס נועדה להבטיח זרימה חופשית של עובדים פלסטיניים, אך פרוטוקול פריז אינו מונע מישראל במפורש לאסור את כניסתם לתחומה. זאת בנוסף לשליטה הבלעדית של ישראל על הגבולות החיצוניים ועל גביית מסי היבוא והמע"מ, המאפשרת לה לעכב את העברת המסים שהיא גובה עבור הרש"פ או לאיים בכך כאמצעי לחץ וענישה, צעדים הפוגעים באופן קשה ביכולת התפקוד של המערכות הציבוריות בשטחים.

שלב היישום האחרון בכל הנוגע לתהליך אוסלו כפי שהובל על ידי ממשלת רבין השנייה, הגיע בדמותו של הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה. מפת הסכם הביניים תוארה בידי הגאוגרף אלישע אפרת בתור "אחת המפות המוזרות ביותר של שטחי אוטונומיה קיימים ופוטנציאלים שהוסכם עליהם אי פעם בעולם. במפה יש כ-190 כתמים צהובים של מרחב כפרי פלסטיני, הנפרדים זה מזה, עם שטחי C ישראליים החוצצים ביניהם"³³. האם מפה זו אכן נועדה לשמש כתוואי ראשוני לקראת נסיגות עתידיות והסכם קבע על חלוקה לשתי מדינות, או שמא ייעודה מלכתחילה היה להבנות שלב ביניים מתמשך אשר יוביל למניעת כל אפשרות להפרדה ולריבונות פלסטינית עתידית? אימוץ שלב ביניים ממושך של חמש שנים העניק למתנגדי התהליך המדיני משני הצדדים אין-ספור הזדמנויות לשבש את יישומם של הסדרי הביניים ולטרפד את האפשרות לפשרה ממשית במשא ומתן על מעמד הקבע. ניתן לטעון כי הדבר נבע משיקולים פוליטיים ולאומיים שעמדו ברקע החלטת ההנהגה הישראלית וההנהגה הפלסטינית יחדיו³⁴. כך למשל הצהיר רבין כי "ירושלים השלמה והמאוחדת אינה עומדת למיקוח, היתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל"³⁵. רבין אף קבע שאין תאריכים קדושים וכי ביצוע ההסכמים מותנה בקיום ההתחייבויות שהפלסטינים קיבלו עצמם, תובנות שנתניהו נטל והפך אותן לציר המרכזי שממנו נגזרה מדיניות ממשלתו, אשר לא יכלה להתנער בקלות מהתחייבויות בינלאומיות ומהמציאות החדשה שהלכה והתבססה בגדה המערבית וברצועת עזה מאז תחילתו של התהליך. כאשר ההנהגה הפלסטינית לא עמדה בהתחייבויותיה לפי ההסכמים, ולו בנושא משני, היתה זו מיד עילה לאי התקדמות ביישום ההסכם כולו. כל אלה נבחנו מנקודת ראותה ופרשנותה של ישראל ומתוך ניצול נקודת תורפה במתווה אוסלו: העדר גורם חיצוני שיפקח על יישום ההסכמים, ופרשנותו היא שתכריע בסוגיות שנויות במחלוקת. לעומת זאת, עקרון ההדדיות לא בא לידי ביטוי כאשר ישראל היתה זו שלא קיימה התחייבויות רבות בהסכמיה עם הפלסטינים³⁶.

כפי שצוין בחלק הקודם, הגורמים הישראלים שהונחו לקדם את ערוץ אוסלו פעלו נגד רעיון נאמנות האו"ם, ולכל הפחות לא פעלו בצוותא עם הפלסטינים למימוש רצונם בכוח בינלאומי בשטחים במחלוקת. בכך הכריעה ישראל לטובת אותה "נקודת תורפה" במתווה אוסלו, קרי העדר גורם חיצוני לפיקוח על יישום ההסכמים ולמתן פרשנות על סוגיות שנויות במחלוקת. נקודת תורפה זו שיחקה לטובתה המוחלטת של ישראל, שנותרה מקור הסמכות לשליטה בשטחים ונהנתה משגשוג כלכלי בשנות תהליך אוסלו, שעודד השקעות זרות בישראל וחסך ממנה חלק ניכר מעלויות הכיבוש. וכך בעוד שמפעל ההתנחלויות המשיך להתרחב, אם לא במובן הטריטוריאלי הרי שבהחלט ובהחלט במובן הדמוגרפי ומבחינת הקצאת משאבים, העם הפלסטיני נותר כלוא באותה מציאות של פגיעה בזכויות אדם ואזרח בסיסיות. הכיבוש הישיר והחיכוך עם חיילי צה"ל בערים ובכפרים הוחלפו בכיבוש עקיף והעברת מוקד החיכוך למחסומים, ואילו אטימות הממשל הצבאי הוחלפה בדיקטטורה המושחתת של הרש"פ. מנגד, המנהל האזרחי שהוסיף להתקיים בשטחי B ו-C, וכמו כן יחסי התלות הכלכליים עם ישראל, נותרו על כנם. מציאות זו התהוותה החל משנותיו הראשונות של תהליך אוסלו, תחת ממשלות רבין ופרס, עוד בטרם שאותו תהליך "הוחרב" לאורך כהונתם של נתניהו, ברק, ושרון. כך גם רעיונותיהם של שני ראשי הממשלה הנ"ל מטעם הליכוד, בדבר "שלום כלכלי" או הענקת אוטונומיה ברצועת עזה תוך שמירה על השליטה בשטחי הגדה המערבית, מעולם לא היו זרים למהותה של "רוח אוסלו". נשאלת השאלה אם כן, האם המציאות שהתהוותה בשטחים לאורך שני העשורים האחרונים אכן נגדה את האינטרסים של שלטון הימין וציבור המתנחלים, כפי שהיטיבה לבטא סיסמת הסטיקר "פושעי אוסלו לדין"? בכדי לענות על שאלה זו, החלק הבא והאחרון יבחן את הביקורת משמאל שהושמעה כלפי תהליך אוסלו.

3. משטר זה שהינו שניים: גורלו של העם הפלסטיני בין כיבוש ישראלי לבין קבלנית המשנה שלו

בחלק הקודם צוין כי מבחינה כלכלית, שנות אוסלו לא הביאו לשיפור ניכר במשק הפלסטיני יחסית למצבו תחת שלטון ישראלי ישיר. מה בנוגע למצב זכויות האדם בשטחים? בטרם פרצה אינתיפאדת אל-אקצה וטרפה את הקלפים בכל הנוגע להתנהלותה של ישראל ביחס לדיני המלחמה הבינלאומיים, חל שיפור במצב זכויות האדם בשטחים על פי מדדים מסוימים, בין החתימה להסכם העקרונות ועד למאי 1999 – המועד שנקבע לסיום ההסכמים. עם זאת, על פי מדדים אחרים מצב זכויות האדם בשטחים נשאר יציב ואף הורע. דו"ח של ארגון 'בצלם' בעניין זה, טוען שלמרות המגבלות שהוטלו בהסכם הביניים, המחייבות את שני הצדדים להפעיל את סמכויותיהם בכפוף לנורמות של זכויות האדם, ניתן למצוא בטקסט של ההסכמים עצמם סעיפים שהפרת זכויות האדם טבועה בהם, או מהווה פועל יוצא של יישומם. כך למשל, הותרת הסמכות בידי ישראל בכל הנוגע להתנחלויות, המתקנים הצבאיים, אזרחים ישראלים, ביטחון חוץ ופנים וסדר ציבורי בהתנחלויות, כל זאת מבלי שתהיה סמכות שיפוט פלסטינית על אזרחים ישראלים ועל יהודים בכלל, מביאה למצב שבו תושבי אותו שטח כפופים לשתי מערכות חוק שונות – ישראלית ופלסטינית. החלת שתי מערכות חוק שונות בשטחים על ידי ישראל – מערכת מחמירה שחלה על התושבים הפלסטינים שנותרו תחת שליטתה ומערכת מתחשבת וסלחנית שחלה על התושבים הישראלים – מפירה את העיקרון של שוויון בפני החוק ואת הדרישה להעדר אפליה. בנוסף, הקמת התנחלויות בשטח כבוש מנוגדת למשפט הבינלאומי המחייב את ישראל ככוח הכובש בשטח, ומאז חתימת הסכם העקרונות הוקמו 30 התנחלויות חדשות בשטחים, לרבות מאחזים³⁷.

זאת ועוד, מאז הקמתה מפירה הרש"פ באופן שיטתי את זכויות האדם של התושבים הנתונים לשליטתה בדרכים הבאות: על ידי הטלת עונשי מוות על מורשעים ברצח, מבלי שהובטחו זכויותיהם לייצוג משפטי הולם ולהגנה על עצמם, לרבות זמן מספק להכנת הגנתם; עצירים פלסטינים רבים מתים במשמורת, כשחלק גדול ממקרי מוות אלו הם תוצאה ישירה או עקיפה של עינויים; הרש"פ נוהגת לבצע מעצרים שרירותיים המוניים, בין היתר מסיבות פוליטיות או לחשודים כ"מתנגדי הרשות", ובמקרים רבים ללא הליך משפטי הוגן – לרוב העצורים לא נמסר מידע על ההאשמות נגדם טרם המשפט, שלעתים קרובות מתנהל בהליך בזק – וחלק גדול ממעצרים אלו מתבצעים בעקבות לחץ של ישראל; והרש"פ מפירה בשיטתיות את חופש הביטוי, זאת על ידי סגירת עיתונים ומוסדות, הפרעה לעיתונאים בעבודתם או מעצרם, והשמדת ציוד המשמש אותם³⁸. מיותר לציין כי התחזקותה הפוליטית של תנועת החמאס במרוצת השנים לא תרמה לשיפור בתחומים הללו, עת בגדה המערבית הגבירו מנגנוני הרש"פ, לרבות מנגנון הביטחון המסכל, את מאמצי הרדיפה המופנים כלפי יריבם הפוליטי הדומיננטי ביותר; ומנגד ברצועה, שלטון החמאס פועל באופן דומה כלפי נאמני פת"ח וגורמים חילוניים אחרים.

המעצרים השרירותיים (הידועים בשם "מעצר מנהלי") והעינויים מתקיימים גם בצד השליטה הישראלית על תושבי השטחים, נוסף על הריסת בתים של פלסטינים אשר נבנו ללא רישיון, מניעת איחוד משפחות בשטחים, הוראות פתיחה באש המאפשרות ירי קטלני על אנשים בנסיבות שבהן לא נשקפת סכנת חיים, אפליה בין יהודים לפלסטינים במזרח ירושלים לצד שלילת תושבות ושירותים סוציאליים מתושבים מסוימים, והחמרה משמעותית בפגיעה בחופש התנועה של הפלסטינים לאחר הסכמי אוסלו, בשל מדיניות הסגר אשר הוטל באופן קבוע על השטחים מאז 1993³⁹ . הפגיעה הכפולה בזכויות האדם בשטחים, אשר חוו הפלסטינים הן מצד השלטון הישראלי והן מצד הרש"פ, נובעת ממה שמתואר על ידי החוקרים הביקורתיים עדי אופיר ואריאלה אזולאי כפיצול הכוח הריבוני בשטחים בין מערך השליטה הישראלי לרשות הפלסטינית ופריסה מחדש של האלימות המופעלת. הם טוענים כי בעניינים רבים – סיורים חמושים, פיקוח על התנועה בין האזורים השונים, הטלת מכסים או "תיאום ביטחוני" – מתפקד המערך הפלסטיני כשלוחה של המערך הישראלי, שממשיך להפעיל את השפעתו מקרוב או מרחוק, אבל תמיד מתוך קרבה שדי בה כדי לאפשר התערבות מידית. הסמכות להפעלת אלימות הפכה לעניין הנתון במשא ומתן מתמשך, מדיני ואלים כאחד, שהיה לו כיוון אחד בלבד: ישראל תבעה ממנגנוני הרשות לפעול באלימות נגד חשודים בפעולות טרור או לאפשר לכוחותיה לפעול במקומם. כפי שכבר הוזכר, בין היבטיה הקבועים של הפעילות הביטחונית היתה הפגיעה הכלכלית בכלל האוכלוסייה בגדה, בעזה או בשני האזורים, בין אם אותה פעילות נועדה לסכל פעולות טרור או להגיב להן. אך מכיוון שישראל הסתלקה מאחריות לממשל יומיומי בשטחיA ו- B היא לא נשאה בתוצאות של פגיעות אלה והן הפכו לחלק מן המעמסה הבלתי אפשרית שהוטלה על מנגנוני הרשות, שמצדה חסרה את האמצעים לטפל בכלל צורכי התושבים, אבל מחזיקה במספיק שוטרים כדי לדכא כל סימן של התקוממות. דינמיקה זו ממחישה כיצד החל מאוסלו והלאה, נוצר מצב שבו ישראל לא מוותרת על השליטה בפלסטינים או בשלטון שמעליהם, אלא רק מפרידה שליטה זו מאחריות השלטון כלפי נתיניו⁴⁰.

מישור נוסף שבו חל שינוי משמעותי עקב תהליך אוסלו הינו משטר התנועה. הקמת הגדר החשמלית מסביב לרצועת עזה באמצע שנות התשעים, במקביל להעברת השליטה בשטח העירוני לרש"פ ולפריסה מחדש של כוחות צה"ל בתוך הרצועה וסביב לה, אפשרו לשבש לחלוטין את החיים ברצועה בפעולה פשוטה: סגירת המעברים ואכיפה אלימה של אזור הביטחון הסמוך לגדר, כדי למנוע את חצייתה. בנוסף למדיניות הסגר שכבר צוינה, ונועדה "להילחם בטרור" אך בפועל פגעה תמיד בכלל האוכלוסייה ובמרקם היחסים החברתיים בכל תחומי החיים, יש לציין את תוכנית הקנטוניזציה של השטחים, אשר החלה עם הנסיגה מן הערים הפלסטיניות ובמסגרת הפריסה מחדש של כוחות הביטחון. מדובר בתוכנית מגירה מ- 1981 של שר הביטחון דאז שרון, ובמסגרתה הוכרזו כל ההתנחלויות כשטח צבאי סגור, הוקמה מערכת של כבישים עוקפים ומנהרות כדי לאפשר ליהודים תנועה זורמת יחסית, והתעצבה מערכת של מחסומים וחסימות שנועדה לעכב את תנועתם של הפלסטינים או למנוע אותה כליל. כך, לאחר שנים של כרסום בהפרדה המרחבית בין השטחים לישראל, התבסס מחדש סדר שלטוני המבוסס על הפרדה מרחבית, אלא שעתה קווי ההפרדה התרבו בתוך השטחים עצמם, סביב להתנחלויות, סביב לערים פלסטיניות, כפרים ומחנות פליטים, לאורך בקעת הירדן, לאורך "מרחב התפר" ומסביב לירושלים⁴¹.

מבחינת מישור הקולוניזציה, שנות אוסלו אומנם ידעו האטה בתנופת הקמת ההתנחלויות, אך הביאו עמן את "המאחזים הלא חוקיים". בחמש השנים שחלפו מאז שנמסרו הערים הפלסטיניות לרש"פ ועד שפרצה אינתיפאדת אל-אקצה, הוקמו יותר ממאה מאחזים כאלה. המאחז הוא התנחלות "לא מוכרת" שקיומה אינו מובטח ולכאורה הוא תלוי ועומד בין החלטה על אזרוח ובין החלטה על פינוי או העתקה למקום קבע. עם זאת, עצם נוכחות המתנחלים היהודים מוצגת על ידי קציני צה"ל, פקידי ממשלה ונבחרי ציבור כמחייבת את השלטונות להקצות כוח מגן, להבטיח חיבור למים ולחשמל, לסלול כביש ולפעמים גם לדאוג לשירותי בריאות וחינוך. מבחינת המשפט הבינלאומי, המאחז "לא חוקי" בדיוק כמו שאר ההתנחלויות; מבחינת הנעשה בשטח הוא קבוע או זמני בדיוק כמוהן. רק במסגרת השיח המשפטי הישראלי מתקיים הבדל לשוני זה. קציני צבא, פקידי ממשל וגופי ממשל רבים היו מעורבים ברמות שונות של פעילות הקמת המאחזים, בתכנון ובביצוע, בתקופת ממשלות רבין, פרס, נתניהו וברק. למכשיר זה אפקט כפול: מצד אחד הוא מאפשר חדירה מהירה ועמוקה לשטחים רבים שלא היתה בהם קודם נוכחות יהודית, ובכך מביא לביזור הנוכחות היהודית בשטחים ומונע עצירה בתנופת ההתנחלות; מצד שני, הוא מעניק הכשר חוקי להתנחלויות הקיימות, שכדי להבחין אותן מן המאחזים הפכו ל"התנחלויות קבע"⁴². כך באמצעות מכשיר זה, לצד חלוקת השטח הפלסטיני לאזורים כפי שנקבע בהסכמים, החלה להתמסד צורת שליטה חדשה שעיקרה ביתור המרחב הפלסטיני, הגדלת חדירותו והגברת השליטה בתנועה בתוכו. משטר התנועה החדש ומערך הכבישים העוקפים יצרו רצף בין כל השטחים היהודיים, בזמן שיותר ויותר שטחים פלסטיניים הפכו למובלעות⁴³.

לסיכום חלק זה והחיבור כולו, אשר נפתח בקביעה "מילים מעצבות תודעה": יתכן ותרומתו המשמעותית ביותר של תהליך אוסלו הוא בהבניית המונח "מדינה פלסטינית", לצד וכחלק מקונספציית שתי מדינות לשני עמים, בתודעה הציבורית בישראל. ניתן אומנם לטעון כי בצד הבניה זו, תהליך אוסלו תרם באופן ניכר לכך שמדינה פלסטינית לעולם לא תוכל להתקיים לצד ישראל, בין היתר משום שתוצאותיו הביאו את דעת הקהל הישראלית לדחיית פתרון זה או להטלת ספק בהיתכנותו, הגם שכעת היא אינה מסוגלת יותר להתכחש לאופציית קיומו. דעת הקהל הינה הפכפכה ועל כן נניח לדיון זה בצד. בעוד שמילים מעצבות תודעה, הרי שמעשים מעצבים את המציאות, ובכל מקרה ידו של המשטר היא זו המובילה את אלו גם אלו. ניתן להבין את התנגדותם הפוליטית של מנהיגי הימין והנהגת המתנחלים כלפי תהליך אוסלו, שכן תהליך זה כפה עליהם לחתום על הסכמים מול פרסונות וגופים שהם יצאו נגדם מאז ומתמיד, זאת לצד פינוי יישובים, ויתורים טריטוריאליים, שחרור מחבלים, ו"פשרות רטוריות" כגון נאום שתי המדינות של נתניהו באוניברסיטת בר אילן. זאת כאמור, לצד השרשת קונספציית שתי המדינות בקרב חלק ניכר מהציבור. עם זאת, המציאות שעוצבה על ידי תהליך אוסלו שיחקה לידי שלטון הימין וציבור המתנחלים באופן שהמשך הכיבוש הישיר לא היה מסוגל לאפשר, מרגע שפרצה האינתיפאדה הראשונה וגבתה את מחיריה מן הציבור. מדובר במציאות המנציחה את הסכסוך, שכן היא משמרת מצב של כיבוש ואלימות, ובכך גם מנציחה את שלטון הימין בישראל. ברם, לאור התנהלותם של נציגי השמאל בשלטון החל מכינון ערוץ אוסלו ועד לשלבי יישום הסכמיו, כפי שנבחנה בחיבור זה, המסקנה המתבקשת היא שניהול הסכסוך תחת מצב של כיבוש – עקיף אך עדיין כזה המקנה לישראל שליטה מלאה – היה ונותר אינטרס של המשטר הציוני בכללותו, ללא חשיבות לחלוקה של "ימין" או "שמאל". השאלה המתבקשת לפיכך היא האם הרשות הפלסטינית, שהוצגה בכותרת של חלק זה כ"קבלנית משנה" של הכיבוש, תוסיף לשתף פעולה עם המצב הקיים או ש"תחזיר את המפתחות" – כפי שיוסי ביילין, מאדריכלי הסכם אוסלו, הציע לעומד בראשה כיום לעשות זה מכבר⁴⁴ ?

מראי מקום:

1 אוסלו – הסיפור המלא/ רון פונדק, עמ' 381

2 אריאלי, 2009

3 רינהרט, 2005, עמ' 15

4 רז, 2012

5 פונדק, 2013, עמ' 24

6 פונדק, שם, עמ' 236

7 הירשפלד, 2000, עמ' 116-117

8 הירשפלד, שם, עמ' 117, הדגשה שלי

9 הירשפלד, שם, עמ' 111

10 הישפלד, שם, עמ' 125

11   הירשפלד, שם, עמ' 126, הדגשות שלי

12 הירשפלד, שם

13 פונדק, שם, עמ' 239

14 פונדק, שם, עמ' 234

15 הירשפלד, שם, עמ' 109

16 הירשפלד, שם, עמ' 110

17 הירשפלד, שם, עמ' 152-153

18 פונדק, שם, עמ' 380-381

19 הירשפלד, שם, עמ' 166

20 הירשפלד, שם, עמ' 134-137

21 פונדק, שם, עמ' 381-382

22 מיטל, 2004, עמ' 77

23 מיטל, שם, עמ' 64

24 מיטל, שם, עמ' 77

25 הירשפלד, שם, עמ' 208

26 מיטל, שם, עמ' 72

27 מיטל, שם, עמ' 66-67

28 רינהרט, שם, עמ' 13-14

29 רינהרט, שם, עמ' 14

30 לביא, 2013

31 לביא, שם

32 לביא, שם

33 אפרת, 2002, עמ' 161

34 מיטל, שם, עמ' 71

35 מיטל, שם, עמ' 65

36 מיטל, שם, עמ' 82-83

37 בצלם, 1999

38 בצלם, שם

39 בצלם, שם

40 אזולאי ואופיר, 2008, עמ' 166-169

41 אזולאי ואופיר, שם, עמ' 173-175

42 אזואלי ואופיר, שם, עמ' 176-178

43 אזולאי ואופיר, שם, עמ' 195

44 Beilin, 2012

מקורות:

אזולאי, אריאלה ואופיר, עדי (2008), משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (1967 - ), רסלינג, 166-169, 173-175, 176-178, 195.

אפרת, אלישע (2002), גיאוגרפיה של הכיבוש, הוצאת כרמל ירושלים, 161.

אריאלי, שאול (2009), ישראל-פלסטין, קיצור תולדות המשא ומתן, “בבילון" הנורבגי, עמ' 4.

בצלם (1999), אוסלו: לפני ואחרי – מצב זכויות האדם בשטחים.

הירשפלד, יאיר (2000), אוסלו: נוסחה לשלום, עם עובד, 109-111, 116-117, 125-126, 134-137 152-153, 166, 208.

לביא, אפרים (2013), "פרוטוקול פריז": ההסכם הכלכלי הישראלי- פלסטיני ומשמעויותיו הכלכליות, אקתצאדי 3 (1).

מיטל, יורם (2004), שלום שבור: ישראל, הפלסטינים והמזרח התיכון, הוצאת כרמל ירושלים, 64, 65-67, 71-72, 77, 82-83.

פונדק, רון (2013), אוסלו – הסיפור המלא, ספרי עליית הגג, עמ' 24,234, 236, 239, 380-382.

רז, אדם (2012), חזיתות מתנגשות — האנטומיה ’המוזרה‘ של הכרעת אוסלו של רבין, ישראלים (4), עמ' 107.

רינהרט, טניה (2005), שקרים על שלום: מלחמת ברק ושרון בפלסטינים, ספרי תל אביב, 13-15.

Beilin, Yossi (2012), Dear Abu Mazen: End This Farce, Foreign Policy, http://foreignpolicy.com/2012/04/04/dear-abu-mazen-end-this-farce/