Another un-innocent, elegant fall
Into the un-magnificent lives of adults
(Mistaken For Strangers ,מתוך רצועה מס' 2)
בגיל עשרים ומשהו, אחרי התואר הראשון ואולי אף השני, אנחנו מתחילים במעבר הבלתי-חלק (או ב"נפילה אלגנטית ובלתי תמימה") מן היציעים המשקיפים מבחוץ על "העולם האמיתי" אל תוך זירת האגרוף של החיים הבוגרים. בוחרים עבודה, בוחרים קריירה, בוחרים חליפת שלושה חלקים להשכרה ממגוון בדים מזוינים, בהשאלה מטריינספוטינג. וכן בוחרים בני זוג ובוחרים במסגרת הזוגית הקיימת אם לעזוב או להישאר, למסד את הקשר ולהקים בית. האלבום בוקסר של הנשיונל, אלבומם הרביעי וכנראה המוערך ביותר ע"י המבקרים, הוא אלבום קונספט שעוסק בתקופת המעבר הזאת ומתרחש על רקע העיר הגדולה - ניו יורק לצורך העניין, אבל זו יכולה להיות גם לונדון או תל אביב מכל בחינה אחרת. האלבום בנוי לתפישתי כמעין סרט "תמונות קצרות", אוסף של סצנות וסיפורים שבונים יחדיו תמונה שלמה, תמונתו של דור ושל תקופה. בפוסט זה אנסה לפרק ולהרכיב את התמונה המתקבלת מהאזנה לאלבום ולמילות שיריו, הפעם לפי סדרם הכרונולוגי.
1. Let's not try to figure out
Everything at once
Everything at once
האקורדים בהתחלה מזכירים פתיח של סרט הוליוודי ישן ואולי אף מחזמר, כשגם שורות הפתיחה שברנינג'ר שר תורמות לרושם שמדובר כאן במעין אקספוזיציה לאלבום: הצגת הדמויות שבהן הוא עוסק, הרקע בו הן נעות ופועלות, ובעיקר האווירה האופפת אותן. מדובר באווירה אמריקאית של משובת נעורים, נשארים ערים עד סופר-מאוחר הלילה, אוספים תפוחים ומכינים מהם את ה All-American Pie. התפוחים גם מסייעים לנו למקם את השיר והאלבום כולו בתפוח הגדול. עד כאן הכל נשמע מתוק ואופטימי, אבל בשורה הבאה מגיעה הלימונדה שאנו מנסים להכין מהלימונים החמוצים שהחיים נותנים לנו - ואפילו היא לא מספיקה בפני עצמה, צריך להוסיף לה קצת אלכוהול, כך שנוכל להסתובב מתודלקים ו"חצי ערים באימפריה מזויפת".
אפאתיות ומפוכחות מאשליות, הדמויות בשיר מתעלמות מן המציאות המרה שבחוץ ומדלגות על קצות האצבעות מבעד לעירם הנוצצת בנעליים מעוטרות יהלומים, כמו היו דמויות באגדה עם ציפורים מזמרות על הכתף, רוקדות בלט בעליזות ברחבות ההחלקה על הקרח של ניו יורק. כל זאת בזמן שהסדר העולמי קורס מסביב לאימפריה האמריקאית. וכשהלילה בא אל סיומו, כיבוי אורות, בלי לחשוב לזמן מה ולנסות להבין את הכל בבת אחת. לא את המציאות הפוליטית שמסביב, אבל גם לא את חיינו הפרטיים שהולכים ומסתבכים בעולם המבוגרים. הרי קשה לעקוב אחריך כשאני/כשאתה נופל מבעד לשמיים, אחרי ליל בילויים של ריחוף בעננה אלכוהולית. כבר ניתן לראות כי הנפילה משמשת כמוטיב חוזר באלבום והיא תקפה אף לדימוי שעולה משמו, מתאגרף החוטף נוק-אאוט מהחיים ונופל במרכז הזירה. וכמובן שלאור המשמעות הפוליטית שעוטפת במרומז את השיר (וכאן המקום לציין שגרסה אינסטרומנטלית שלו שימשה את הקמפיין של ברק אובמה במירוצו לנשיאות בשנת 2008 ובהמשך הלהקה ביצעה את השיר בכינוס הלאומי של ועידת המפלגה הדמוקרטית), אי אפשר להתעלם מעוצמת דימוי הנפילה בניו יורק שלאחר ה 11.9, נפילה שהובילה להתפכחות מידית אך גם להתבוססות אמריקאית בלאומנות וקסנופוביה, בבוץ האפגני והעיראקי, וכתוצאה מכך למחזור נוסף של אפאתיות ושל חצי ערנות, חצי שקיעה בתנומה אסקפיסטית כמתואר בשיר.
(It's hard to keep track of you/falling through the sky (Falling Man, taken by Richard Drew, 11.9.2011
2. Showered and blue-blazered, fill yourself with quarters
מלודיית הפסנתר הנעימה של שיר הפתיחה מתחלפת בסאונד מתכתי המלווה בתיפוף הקצבי של בריאן דבנדורף, שלאורך האלבום כולו דוחף את השירים הפחות-שקטים קדימה. וכפי שכתב אחד המבקרים כאן:
In fact, the title Boxer could conceivably be a reference to the way his rhythms casually spar with Berninger's vocal melodies, jabbing and swinging at the singer's empathies and emotions.
וגם הנמען שבמרכז השיר נדחף קדימה במירוץ, חייב לעשות בריצה כל מה שהמנהלים והבוסים מבקשים ממנו, כמצופה ממתמחה או מעובד זוטר בתחילת הקריירה המיוחלת שלו, וממלא את עצמו במטבעות בשביל לתפקד, כמו אוטומט. הוא עדיין מספיק מסויג בשביל להיראות מרוחק ולא שייך בתמונות חברה קבוצתיות למיניהן, אך בפועל לא מפריע לו לראות את עצמו "בתמונה", כלומר חלק מהתמונה הגדולה במקום העבודה ושהבכירים יוכלו לזהות אותו בה. לעומת זאת, החברים שלו כבר לא מזהים אותו ומבלבלים אותו עם אדם זר, בין אם בגלל הבלייזרים הכחולים שהוא עוטה על עצמו כעת או בגלל שהם כבר בקושי מתראים, עד לאותו מפגש אקראי תחת אורות הסיטי בנק, כשהוא יוצא מאוחר מהעבודה ואילו הם חולפים על פניו מבושמים, שלובי זרועות ומזוגגי עיניים (שורות שמתכתבות עם הבית הראשון של Green Gloves הנוגה שיגיע בהמשך). במקום לחבוש את רגשותיו על שרוולו, כפי שאומר הביטוי באנגלית, הוא ממציא ומאמץ לעצמו אמונה כוזבת מעומק לבו ומציג אותה כלפי העולם. בטוח בכך שראה אישה מכונפת (מלאכית או שמא הרפיה?) נושאת בטלפיה איש שעיניו מכוסות מבעד לעצים - דימוי להתנהלותו העיוורת בחייו החדשים והמשעבדים - הוא חושש מכך שמלאכית דומה משגיחה בו ועוקבת אחריו. אך מילות השיר הנוקבות מבהירות שאין להשגחה העליונה שום עניין בחיים הבוגרים והבלתי-מופלאים שלו, שמהותם כאמור, היא נפילה בלתי תמימה אשר מושא השיר הביא על עצמו, הגם שבאלגנטיות ("הבאנו אותה/בצורה אלגנטית/מתים מבפנים/חיים מבחוץ", איש קש/מוניקה סקס).
Oh, you wouldn't want an angel watching over you
Surprise, surprise, they wouldn't wanna watch
Surprise, surprise, they wouldn't wanna watch
("מתוך המחזה "מלאכים באמריקה)
3. You're the tall kingdom I surround
Think I'd better follow you around
(Brainy)
האלבום מתקדם והקצב הולך ומאיץ, כמו במערכת יחסים אינטנסיבית שנגררת כבר מזה שבועיים מלאים. כלומר, זה הוא שנגרר מקצה המעיל שלה, היא בכמה רמות מעליו וזה גורם לו להישאר ער כל הלילה מול המילון האמריקאי ולאסוף מידע בשבילה ועליה, בתקווה שזה יגרום לה להבין שהיא זקוקה לו יותר מכפי שנדמה לה. יש לשיר הזה וייב סטוקרי ומותחני, שנובע גם מהשורות שמדברות על מעקב ואיסוף טביעות אצבע וגם מפריטות הגיטרה המתוחות שפותחות אותו. מעניין לראות שהמילים נכתבו במשותף ע"י המתופף סקוט דבנדורף, ברנינג'ר ואשתו האנגלייה קרין בסר. האחרונה היתה בעבר עורכת ספרותית בניו יורקר וכנראה שהיא מושא השיר, שעוסק בראשית דרכם המשותפת שלה ושל ברנינג'ר, עם כל הנחיתות האינטלקטואלית שהוא חש ביחס אליה וחוסר הביטחון הנלווה לכך (מילות השיר Carin At The Liquer Store מאלבומם השביעי והאחרון של הנשיונל תומכות בפרשנות זו). לאור פרשנות זו ניתן להבין את משמעות השורה "את הממלכה הגבוהה שאני מקיף", רפרנס רב משמעי לממלכה המאוחדת. וברנינג'ר מתחנן בפניה (שהרי הוא נולד לכך, כפי שמעיד בשיר אחר מהאלבום האחרון), "בואי הביתה במכונית שאת אוהבת, שכלתנית, שכלתנית, שכלתנית..."
4. Out of my league, I have birds in my sleeves
And I wanna rush in with the fools
גם השיר הזה נפתח בתיפוף מכתיב הקצב של דבנדורף, אך שכבות מוזיקליות של כלי מיתר ומלודיית הפסנתר של האחים דסנר הופכת אותו לאחת היצירות המורכבות והמעניינות ביותר באלבום. אנו חוזרים ללוות את המתאגרף בעולמו הקרייריסטי, שבו הוא הולך ומתקדם. הדגישו הכל, הוא מקצוען, בחולצה הלבנה (קרי, צווארון לבן) האהובה עליו. הוא מכיר בכך שהסיטואציה גדולה עליו, אבל מאמין שכמו קוסם עם ציפורים בשרוול, יש לו טריקים זמינים לשעת הצורך והוא רוצה להסתער פנימה עם שאר השוטים היהירים. המלאכיות מרצועה מס' 2 מתחלפות בדימוי דתי אחר, אך הנפילה ( I'm going down among the saints) היא אותה נפילה. עכשיו כשהוא כבר לא מתמחה חסר חיים, יש זמן לבלות אחר העבודה עם שאר "הקדושים" - הקולגות שלו, בוגרי קולג'ים "טהורים" ומשוחים לגדולה עסקית כמוהו - ולהרים כוסיות שמימיות לעבר השמיים שהם הגבול, להשיק לחיים ולחגוג עוד Squalor Victoria ("ניצחון מטונף" בלטינית). וכבר 3 וחצי בלילה, הזדמנות אחרונה להצלה - של פרויקט כלשהו בעבודה או של עצמו מהחיים הללו? - אך הוא מאבד פוקוס, כלום לא עובד, ומתגלה כבינוני-מצח (בין נמוכי המצח של מעמד הפועלים לגבה-מצח אריסטוקרטי, כלומר צעיר יאפי ממעמד הביניים) שפישל.
5. Cinderella through the room, I
Glide and swan 'cause I'm the
Best slow dancer in the
Universe
השורות הללו מתכתבות במקצת עם שורות הבית השני של שיר הפתיחה, כולל הדימוי מעולם האגדות, אך הפעם הריקוד האסקפיסטי וההתרברבות האצורה בו מסתירים בדידות גדולה ונוגעת ללב. אנו נשארים עם אותה דמות משני השירים הזוגיים עד כה (או דמות סמלית אחרת מאותה התבנית), זו שחבריה חלפו על פניה באזור הסיטי בנק, מבושמים ושלובי זרועות. עכשיו הוא כבר משמיע את קולו בגוף ראשון ומכיר באובדן הקשר האיטי שלו עם חבריו, שמסתובבים היכנשהו ומשתכרים, רק מקווה שהם עדיין דבוקים יחדיו ומייחל לרגע שיחבור אליהם מחדש - "יש לי זרועות בשבילם". בינתיים הוא שותה בגפו, מדמיין שמהותם של חבריו טמונה בכל לגימה. כמו מנתח או חוקר מז"פ משטרתי, הוא עוטה כפפות ירוקות ובוחן ממרחק את חיי חבריו, כבר בקושי מכיר אותם אך לוקח את הזמן, נושא אותם בקרבו והופך אותם לשלו. השורה שמדברת על "צפייה בסרטונים שלהם" נכתבה לפני יותר מעשור, כשפייסבוק, וואטסאפ ושאר הרשתות החברתיות בקושי או כלל לא התקיימו, כך שהפכה למדויקת ורלוונטית יותר ויותר עם השנים. ולמרות שאין צורך בפרשנות נוספת או באמירה מפורשת המעידה על "כוונת המשורר", הדברים הבאים שברנינג'ר אמר על השיר בראיון פשוט יפים ומרגשים מכדי לא לצרף אותם:
It was hard to take that song and guide it away from being a stalker song or about somebody breaking and entering or somebody violating someone’s personal space. It’s more about trying to remember someone and sort of be them—someone that you’ve lost your connection with (maybe because of a death)—so you reconnect with them by getting inside their clothes, watching their videos, getting in their bed. You’re actually recreating them somehow in order to know them better. You miss them so much you have to become them. If there’s someone you absolutely miss, you might find yourself talking to them a lot in your mind, creating those fake conversations with them and you answer yourself in their voice in your head. Maybe it’s a girlfriend who dumped you or you know someone who died or that sort of thing, you adopt their personality or the memory of who they were as a means of staying close to them. People talk about spirit, but I have this idea that when we die, we’re gone. All that lives on is our memory and how we affected people, the way we changed people throughout our life. Whether you’ve had a good effect of a bad effect on people, that’s your afterlife—the people who live on after you."
6. Looking for somewhere to stand and stay
I leaned on the wall and the wall leaned away
Can I get a minute of not being nervous
And not thinking of my dick?
Can I get a minute of not being nervous
And not thinking of my dick?
(Slow Show)
חוזרים למערכת היחסים הסבוכה בין ברנינג'ר לאשתו בהווה, עם עוד שיר כנה ונוגע ללב שחושף את הלך הרוח והמחשבות של גבר הסובל מחרדה חברתית בכלל וחרדת זוגיות בפרט. כמו בשיר השני ברייני, גם כאן ברנינג'ר מחפש נואשות אחר הכרה בערכו מצד קרין, הפעם מוותר מראש על יומרות אינטלקטואליות ומסתפק בכך שיגרום לה להיקרע מצחוק ולעטר את מוחו בסרט כחול עבור הצטיינות הומוריסטית. הוא במסיבה בלעדיה, כנראה שעקב ריב כלשהו, טעות שעשה היום ועלולה להתגלות כטעות החמורה בחייו. כל מה שהוא אוהב אובד במגירות שבתוך ראשו, ממודר וסגור. לעומת זאת, מה שצף על פני שטח תודעתו הם פחדים, תחושות של חוסר מוכנות, עצבנות וחרמנות סתמית, ועם תוכן מנטלי דליל שכזה ניתן לנסוע מצד אחד בראשו לשני תוך חמש דקות בלבד. אין לו נקודת משען, אפילו הקיר הדומם שהוא מנסה להישען עליו בנון-שלנטיות מעושה מתרחק ממנו - דימוי קולע ומשעשע בדרכו לתחושת החרדה החברתית שברנינג'ר סובל ממנה. התחושה הופכת לפיזית עם נמלים וסיכות ברגל, אחד הסימפטומים של התקפי חרדה, אם כי יתכן שמדובר גם בהתעוררות פשוטה של רגלו, שמביאה להתעוררות כללית ולהבנה שהוא רק רוצה לקחת את רגליו המתעוררות, למהר אליה הביתה ולערוך מולה מופע איטי ומטופש, למרות הפחד שיפריז בכך ויחזור על הבדיחה פעם אחת יותר מדי (או שמא יחזור על הרוטינה של לפשל-ולפייס יותר מדי?). שורות הסיום החוזרות מרגשות במיוחד עבור מעריצים שמכירים את "29 שנים" מאלבום הבכורה של הנשיונל, שם הוא שר אותן בקול שיכור ומובס של מי שמבקש "תוכלו לומר לה שהגעתי לכותרות?", על רקע נגינת פסנתר מינימליסטית שגם נשמעת מאולתרת. בניגוד לביצוע זה ולנימה של החלק הראשון בשיר הנוכחי, כעת ברנינג'ר שר את המילים בביטחון מחודש ומלא.
7. Can you carry my drink, I have everything else
I can tie my tie all by myself
I'm getting tied, I'm forgetting why
I'm getting tied, I'm forgetting why
ועכשיו שברנינג'ר מיהר הביתה אל זוגתו, הם מעדיפים להישאר בדירה עם הטלוויזיה והסטריאו, במקום לצאת לעוד אירוע של העמדת פנים בוגרת, כולל העיטורים המחייבים: היא עם פרחים בשיער או על דש שמלתה, הוא עם העניבה, שניהם מבושמים (לא במובן האלכוהולי, בעצם מדובר בברנינג'ר, אז לא רק במובן האלכוהולי). כמו ילד שמתעקש להתלבש בכוחות עצמו ומתגאה בכך, ברנינג'ר קושר את קשר העניבה בעצמו ומבין תוך כדי שהוא הולך ונקשר בעבותות עולם המבוגרים, בלי לזכור לשם מה בכלל. כל מה שהוא והיא האמינו בו, כל האידיאלים של חיי הנעורים, נופל בצלילה חופשית מעבר למרפסת (שוב דימוי הנפילה). עייפים ועצבניים מדרישות החיים הבוגרים, חשים הרוסים בקלות רבה מדי, הם היו מעדיפים להיכנס לתרדמת חורף (משמעות מוטרמת של שם האלבום השביעי Sleep Well Beast ושיר הנושא שלו) עד לבוא האביב מחדש הנעורים. אלא שהמחויבויות שלהם ממתינות שם בחוץ ומתקרבות אליהם, אי אפשר להתחבא מהן מאחורי הספה, הן יגיעו ביום אחר שיהיה בדיוק כמו הנוכחי - שגרה. אך אין מה לדאוג, הכל כשורה, הם יהיו בסדר גמור (שורה שמתכתבת עם Baby, We'll Be Fine מהאלבום הקודם, שיר שכתבתי עליו כי היה יכול להשתלב באלבום הזה), יש עליהם נינוחות בשמים ואת המראה הנכון (עוד מוטיב חוזר באלבום, השימוש בלבוש כאמצעי להעמדת פנים ולהשתלבות בעולם המבוגרים).
8. Whatever went away, I'll get it over now
I'll get money, I'll get funny again
והנה השגרה שוחקת גם את מערכת היחסים (שימו לב למלודיה המעגלית של השיר שממחישה את המעגליות שהזוג לכוד בה). הם ציפו ליותר, למשהו טוב מבעבר, אבל משהו אצלם הלך וחסר. הוא נטול פרנסה והומור, אוחז בה רק בקצוות מרוב שמרגיש צורך להיות זהיר בסביבתה, והאווירה ביניהם עכורה ומתוחה. "נראה לך שאפשר לשים את זה בתוך כספת מאחורי תמונה, לנעול ולהשאיר מאחור?", שואל ברנינג'ר בקולו המובס, מבקש להתמודד עם הבעיות ולא להדחיק אותן, לא לגדוע ויכוח רוחש מתחים-תחת-פני-הקרקע באיבו רק כי אחד הצדדים מעדיף פשוט ללכת. "אם עכשיו את הולכת" הוא מזהיר, "זו תהיה התחלה של מלחמה".
9. Just tie your woman to your wrist, give her room to tie the other
והנה הגיעה המלחמה. עדיין תקועים בבית, הם רבים באמצע חדר האורחים, מתגעגעים לימיהם הפראיים כפרחחים וסוטים-מדרך-הישר. אתה יכול להתמסר ולהיקשר לאישה שלך בפרק כף ידך החשוף, אך תיאלץ לתת לה מקום לקשור גם את פרק כף ידך השני לכל המחויבויות שהיא והחברה יצפו ממך למלא.
ברנינג'ר סיפר בראיון שאת דימוי השלכת הכסף זה על זו הוא לקח מהסופרת גרייס פיילי:
ברנינג'ר סיפר בראיון שאת דימוי השלכת הכסף זה על זו הוא לקח מהסופרת גרייס פיילי:
She’s got a collection of shorts stories called Enormous Changes At The Last Minute and there’s a scene where some guy chases a woman down a sidewalk and at one point they’re having this argument and she throws like three dollars in change at him. It’s one of those really heartbreaking and absurd moments where it’s so pathetic, but its also kind of hilarious you know, they’re screaming at each other and she throws change in his face, or something. So, yeah, that was kind of taken from that, and then I think it was used in the song to represent those awkward intimate moments where you have those really stupid, ugly things that you do in a relationship when you get fed up with each other or whatever. You do things that are just ridiculous, but then you eventually let each other off the hook."
10. You're pink, you're young, you're middle-class
They say it doesn't matter
Fifteen blue shirts and womanly hands
You're shooting up the ladder
כבר הזכרתי לפני כמה פסקאות את Baby, We'll Be Fine מהאלבום הקודם, וגם השיר הזה מתכתב איתו - וכמובן שגם עם רצועות 2 ו-4 מהאלבום הנוכחי. הפעם החולצה הלבנה האהובה מסקוולור ויקטוריה מוחלפת ב15 חולצות כחולות, שלכאורה מעידות על שיוך למעמד הצווארון הכחול, אך הידיים הנשיות מעידות באופן מובהק יותר על בחור צעיר ולבן ("ורוד", בשביל להימנע משימוש בביטוי השחוק) ממעמד הביניים, כלומר אחד שלא נדרש לעבודת כפיים בחייו, וכעת הוא מתקדם במעלה סולם הדרגות בזמן שהממונים עליו או קרוביו מבטיחים לו שזה הודות לכישוריו ולא בגלל מאפייניו הדמוגרפיים.
כמו הדמות במרכז השיר הנ"ל מאליגייטור, גם הוא מתעורר באמצע הלילה, כשלעומת קודמו שריחף ברחבי הבית על אדי הסוביניון שנותרו בו, הוא אופה עוגה או משהו. ולפעמים נשאר במיטה, שר לעצמו מלודיות לא מילוליות עד שעיניו מתגלגלות כלפי פנים, כמו אחוז דיבוק, בניסיון לברוח מהעולם החיצוני ולהתכנס פנימה. אבל שום התכנסות לא תעזור פה. פעם הוא היה פרחח צעיר וזוהר, אבל נדמה שזה היה לפני מיליון שנה, עכשיו הוא התמקצע ומוחו מאיץ, מריץ אפשרויות ומחשב הסתברויות. והטרנספורמציה הזאת לא ממש מזיזה לו.
11. Ada, hold onto yourself by the sleeves
I think everything counts a little more than we think
(Ada)
והנה הגענו ליום החתונה של הזוג שליווינו לאורך האלבום (אגב, עטיפת האלבום היא צילום מחתונתו של מפיק האלבום, פיטר קייטיס, בזמן שהנשיונל ניגנו את The Geese of Beverly Road מאליגייטור). ובאלבום שעוסק בכל כך הרבה העמדות פנים הכרוכות בכניסה למעגלי חייהם הבלתי מופלאים של האנשים הבוגרים, רק טבעי שיהיה בו שיר המוקדש לאירוע שחותם את תהליך הכניסה הזה, על כל העמדות הפנים והטקסיות הכרוכים בו.
ואכן, אחרי הבלייזרים הכחולים, החולצה הלבנה והאהובה, 15 חולצות כחולות ומשוכפלות, המראה הנכון והמעונב, מגיע תורו של הטוקסידו הריק שהדובר בשיר מנסה למלא, ללא הצלחה. ואולי "טוקסידו ריק" מלמד גם על התחושה החלולה שהוא חש, בדומה לטעם החמוץ (ענבים) שבפיו. שכן יום החתונה הגיע, תכף מתחיל הטקס, אך הכלה איידה ממאנת להופיע, או לדבר על הסיבות לכך שהיא לא רוצה לדבר. כל האורחים היפים והחריפים יושבים וממתינים בחשכת אי הידיעה, אך איידה בשלה, משאירה את הכל באוויר ואת כולם באותו חוסר ודאות שהיא חשה בעצמה. החתן מפציר בה לעצור מן הדיבור האנליטי והמעגלי שלה לדקה, לצאת למסדרון למרות ואף בגלל שהיא מרגישה שעומדת להתעלף מרוב חרדה ולחץ, פשוט לחשוף את צווארה בפני כולם. העיקר שלא תשהה באגם רגשותיה למשך זמן רב מדי, הוא התקיים בנפרד ממנה עד כה ועלול להתנפץ לאלף רסיסים סביבה אם תישאר בו ותגיע להתמוטטות עצבים. פשוט שתאחז בשרוולים של עצמה, היא זו שאמורה להיות מבוגר אחראי כעת, כי מסתבר שכל זה - החתונה, נישואין, חיי משפחה - נחשב מעט יותר מכפי שהם חשבו בהתחלה, כשהחליטו באופוריה לצלול לאירוע משמעותי שכזה.
ורגע לפני שהשיר מגיע לשיאו המוזיקלי ולקדנציה הרגשית הטמונה בו, הדובר חותם את קריאתו החוזרת לאיידה באמירה שוברת הלב, Ada, I can hear the sound of your laugh through the wall. היא בחדר ההכנות שלה, אולי עם שושבינותיה, ולפתע צוחקת בהקלה. האם הכל הסתדר, החרדה והספקות נעלמו, איידה תגיח ממסתורה והחתונה תצא לפועל? אבל אז הבית הראשון חוזר על עצמו, נראה שעדיין הכל באוויר, ושוב הקריאות החוזרות לאיידה ושמיעת קול צחוקה מבעד לקיר המפריד ביניהם. הדובר מבין שצחוק זה מהדהד את מסתורי נפשה של איידה, החסומים בפניו על ידי אותו קיר. "איידה, קיוויתי לגלות לאן פניך מועדות", נחתם השיר בהצהרה מכמירה של אדם שנותר כולו לבד, אך ביחד, ביחד עם אורחיו בחשכה.
12. My angel face is falling
Feathers are falling on my feet
(Gospel)
בתחילת הפוסט כתבתי שניו יורק ניצבת ברקע האלבום, אז כשם ש"עיר" של שלומי שבן מסתיים עם עברנו לצפון, גם כאן נראה כי שיר הסיום מתנגן על רקע פרברי ארה"ב. הסימנים לכך מרומזים: בית עם גינה ובריכה ובעיקר, יחס אגבי למלחמה שמתרחשת הרחק מגבולות ארה"ב. גוספל מתכתב עם שיר הפתיחה לא רק בנימתו הפוליטית המרומזת, אלא גם באקספיזם האמריקאי שהוא מציג: אורות חגיגיים בשלל צבעי הקשת, משקה קרח נחמד לשתות (אולי איזו לימונדה עם משהו קטן בתוכה?), ערימות של מבחר מגזינים נישאות בשתי זרועות וטלוויזיה בחצר. ועם זאת, גם הוא מחלק את מעריצי הנשיונל בין שני קטבי פרשנויות - האם השיר מספר על חייל שמגויס למלחמה או שמא על אהבה נכזבת? ואולי בכלל המלחמה של כל לילות הקיץ היא אותה "מלחמה" שברנינג'ר איים לפתוח בה ברצועה מס' 8?
לדעתי הדרך הטובה ביותר לפרש את השיר היא לאורו של Lemonworld, שיר לא פחות מסתורי מאלבומם החמישי של הנשיונל שייסקר בפוסט הבא. שם ברנינג'ר כותב, "כל כך שמח שהוזמנתי/תני לי סיבה לצאת מהעיר", "חיים או מוות בניו יורק, זה לא אומר לי דבר" וגם "בכל מקרה, כרגע, אכפת לך אם אשאר?", ואילו כאן "תני לי לבוא, יכול לבזבז לך את הזמן, אני משועמם". שם הוא כותב על אשתו "רואה אותך בפנים, צופה בנחילים (הכוונה למטוסים ומל"טים, Swarms במקור) על המסך", כאן הוא מנחה אותה "הישארי ליד הטלוויזיה שלך, מקמי אותה בחוץ", כך שתוכל לצפות בשידורי המלחמה בכל לילות הקיץ. שם הוא מספר "נתתי את לבי לצבא, הדבר הסנטימנטלי היחידי שיכולתי לחשוב עליו/עם בני דודים ומדים היכנשהו מעבר לים, אך תידרש מלחמה טובה יותר בשביל להרוג איש קולג' כמוני", בעוד שכאן הוא מצהיר "רוצחים מזמנים אותי...נוצות נופלות לרגליי". בזמן מלחמת העולם הראשונה נוצות לבנות הושלכו לעבר גברים אמריקאים שהתהלכו ללא מדים, כסמל לפחדנות שמטרתו היתה לבייש אותם ולגרום להם להתגייס. ולבסוף, אותו תיאור פרברי של בית עם גינה מעוטרת ובריכה ("אתן יכולות לשים בגדי ים", שוב Lemonworld) מתכתב עם אותה מהות של "עולם לימון", מעין מקלט עסיסי ומוגן שקרין ואחותה חיות בו.
אם כך שני השירים חגים, בין היתר, סביב תחושות של אשמה אמביוולנטית מצד ברנינג'ר ביחס למלחמות שארה"ב היתה מעורבת בהן בימי חייו הבוגרים, באפגניסטן ועיראק. מצד אחד הוא מן הסתם התנגד להן והעדיף, בהשאלה ממוחמד עלי שהשליך את מדליית הזהב שלו לנהר במחאה על הניסיון לגייסו למלחמת וייטנאם, "לעמוד לצד הבריכה ולהשליך את מדליות הזהב שלנו פנימה"; ומצד שני הרגיש כליברל פריווילגי ומוג לב שמפקיר את בני "משפחתו" המורחבת (אם היה נולד, חי וכותב בישראל, לא היתה לו ברירה אלא להשתמש בביטוי הרגשני יותר "אחים", לאור המשמעות האתנית שמיוחסת אצלנו לביטוי "בני דודים"...אבל אצל האמריקאים רווחת התופעה של cousins removed, תרתי משמע, כלומר שארי בשר רחוקים ומרוחקים). ובעיקר, הוא הסתייג מהיחס המרוחק של העם האמריקאי כלפי אותן מלחמות מרוחקות, בין אם מדובר בפטריוטים התומכים בהן או במפגיני אדישות כללית. הן עבור אלה והן עבור אלה, המלחמה היא ספקטקל שצופים בו מידי לילה בקיץ להפגת השעמום או כחלק ממפגן הזדהות מעושה, ובין לבין משחקים Project G.I. Blood, משחק תפקידים המבוסס על מלחמת העולם השנייה. עד שתיפתר הדילמה של ברנינג'ר, הוא מבקש להעביר את הזמן בעולם הלימון האסקפיסטי של אשתו.
אבל המצב בדרך להשתנות, הגיע זימון מהרוצחים והגיעה העת לעטות תלבושת אחת אחרונה לאלבום זה. אם ברצועה מס' 7 ברנינג'ר הכריז שהוא מסוגל לקשור את העניבה שלו בעצמו, הפעם הוא מבקש עזרה עם השרוכים של מדי האל"ף - עוד תחפושת להסתתר בתוכה ולגלם תפקיד דרכה. פני המלאך שלו, לעומת זאת, יורדות ונעלמות יחד עם תמימות הנעורים ובמקומן נחשפות פנים אחרות, פני המתאגרף שיוצא לקרב.
