עם שירים שנפרשים על פני חמישה אלבומים, חלקם באורך של 6-9 דקות, גם מאוסף כפול של 32 רצועות יש כמה שירים מומלצים שנאלצתי להשמיט בגלל שהיו ארוכים מדי, או שלא התאימו לרצף המוזיקלי-מילולי: כדורי הרגעה בדבש (אפשר בגרסה המקורית מ"השנים היפות של גבריאל", או בגרסה המוארכת מכדי להיכנס במלואה ליוטיוב, מ"עתיד"); מרכז עזריאלי; רכבות; העוקד הנעקד והמזבח (היחיד מתוך "בשדות" שלא נכנס לאחד האוספים); סליחה; גאולה; 2 בלילה; ואלבומם המשותף של גבריאל ואחיו ידידיה, "מדרגות", שזמין להאזנה ולהורדה ברשת. אז אחרי כל אלו וחלק א' של האוסף, הגיעו תורו של חלק ב':
1. DEEP TMS
"אני בדרך למושב עכשיו. אני אנצל כל רגע ורגע של הקלה בשביל ליהנות מהנוף החולף.
מהבלונדינית החמודה שיושבת קרוב אלי. מהמזגן ומהחמלה ששוטפת לי את הגוף.
נוצות של חסד. נוצות של חסד. נוצות של חסד. נוצות של חסד."
כמה רצועות לאחר שיר זה, באלבום "גם כשעיניי פקוחות", בלחסן שר על "חוטים של חסד/שזורים במהמורות הימים והשנים". מהן אם כך אותן "נוצות של חסד" ומה ההבדל בין השניים? אם ביטוי זה מופיע באחד המקורות, הרי שלא אני הכתובת למתן הסבר, וחיפוש בגוגל לא העלה דבר. אבל אולי במקרה זה המדע יכול לספק את הפרשנות הנחוצה. מקובל על ביולוגים אבולוציוניים שבעלי הכנף עברו אבולוציה הדרגתית לתעופה, הודות לתפקיד של ויסות חום שנוצותיהן ביצעו, עוד לפני שהחלו לשמש גם במעוף ע"י הקטנת החיכוך עם האוויר. אם כך, גבריאל מבקש נוצות של חסד משתי סיבות. הוא זקוק להן בשביל לווסת מחדש את חום גופו אחרי הטיפול החשמלי, במיוחד את המוח ה"נוזל ונוזל/שורף כואב אלוהים רחמים, רחמים". והוא זקוק להן בשביל לעוף.
2. דשא ב'
"הוא חולם שהוא עף
מעל האנשים
יש לו עולם רוחש בראש
וזה הסוד שלו
והאם הוא יזכור
ימים שכאלה
שלעלים היה ריח
והזמן היה הרפתקה
שהטלית היתה אוהל
והצמר דקר
גילוי השכינה, בעיתון לאישה
רעב בלי שובע
גרגר זוהר באמצע היקום."
3. אוקיינוס קפוא
"שלח אלינו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב,
אלוהים של הברקים והרעמים
של הגשם הרטוב והשמש הבוערת, של החיים שלי."
4. עריסת יהלום
"הוא שלח לי אותה והיא נישקה לי באמצע הרחוב,
הוא שלח לי אותה יפה וקסומה
הוא שלח לי אותה ברכות כמו חלה טרייה
כמו תינוק חמים ובהיר בעריסת יהלום
כמו ברכה של גשם צלול באמצע אלנבי בצק-בוץ
ועכשיו אני מתעטף מגעגוע, מכאב בלתי נסבל בחזה שלי,
מסערת רגשות יוקדת
שכחתי הכל שכחתי לאן צועדים מכאן
ולמה בכלל אני עומד פה עכשיו מסומם ודומע
נער לב חרסינה גוף פחם."
5. רצפת חימר
"כבר שחשבתי שלא אכתוב עוד שורה
התחיל לרדת גשם
וזה פעם בי ציורים של נחל אישה"
וכך שוב ושוב, לאורך יצירתו של בלחסן, ברכת הגשם מעוררת בו מחדש את גילוי השכינה ועמה, היפעמות לאישה. ועד שתבוא (גאולה) כמו נחל, מים חיים, לב החרסינה בגוף הפחם ימשיך להתנפץ על רצפת החימר. חומר פוגש בחומר.
"כי זחלה נשמתי ופרחה מעלה מעלה
וצייצה ציוץ אדיר
שבקע מלב חרסינה
שהתנפץ לו בשבר
על רצפת החימר
שבנו לי אחיי
אהוביי."
6. עתיד
"אבל בלילה, געגוע ישן שלא מרפה. ליד חמלתית,
עיניים כחולות מביטות בי בתך העפעפיים. אני שומע את הקולות.
קום בחור. קום, לך. בעט. תחפור. תשבור תתקדם.
תתלכלך. תגדל. תבנה."
[...]
"תשתול איזה דשא בחוץ. תסיים כבר את הצריף שלך."
7. בית חדש
"זה יקרה ביום שישי.
הלילה יהיה ארוך
הגשם ירד וירד
הגשם המקולל הזה, הגשם הארור הזה
שירטיב לך את הבגדים היפים שלך
שלבשת לכבוד השבת.
הגשם שיפתח לך את כל הפצעים
את כל הפצעים שהתייבשו.
אתה תיקח את המזוודה שלך
ותחפש לך בית חדש, מקום שבו אפשר לנוח
להניח את הרגליים השבורות ולעצום
את העיניים."
אך לפעמים הגשם נדמה ארור ומקולל, פותח מחדש את כל הפצעים של שתים עשרה השנים הרעות. והרגליים היפות כבר שבורות, והעיניים הפקוחות שאינן רואות דבר מבקשות להיעצם. והצריף עוד לא סוים, רצפת החימר טרם נבנתה, והחיפוש אחר בית חדש, במקום מלון ומרתף, נמשך.
8. כל הסודות שלי נשרפים בשמש
"היום הרוח מחייכת אלי
הסכנה חלפה.
דקת דומיה
לזכר
ימים גרועים.
זה נס באמצע המדבר
ללכת עם חלוק אפור
ולצחוק
עם אחיך הקטן
אני יפה היום
הכורסא נוחה."
ובאמצע המדבר, היכן שאחרים נודדים, גבריאל מצא מחדש בית ישן. בתלמי אליהו שבנגב המערבי, עם אחיו הצוחקים, "ימים ארוכים של שיעמום" זה נפלא ומחיה אותו. הימים הרגילים שרובנו מבקשים להימלט מהם, הם בשביל גבריאל "..כבר התחלה של משהו ללכת איתו למכולת.
ויש לזה ריח
וזה כמוס
וזה סוד
וזה נסתר
וזה החיים שלי
שמפתיעים כל פעם מחדש
כל פעם..."
9. שלושה אביבים
אז אחיו של גבריאל מוזכרים פה ושם בשיריו, מופיעים בסרט "גם כשעיניי פקוחות", אבל כאן זו בת דודתו נעה שמובילה את השיר בנגינה על גיטרה אקוסטית ובשירה. השיר נכתב ע"י דוד בלחסן, אביה של נעה, על ילדם של חברי המשפחה שנפטר בגיל שלוש. אולי השיר היחיד מקרב יצירתו של גבריאל, שלא נכתב על ידו ואינו עוסק בו. ועם זאת, קשה שלא להבחין בדמיון בין שני שמות תנ"כיים אלו, האחד נביא או חוזה, השני מלאך. ואי אפשר שלא לחוש בחיבור של גבריאל למילים, עת הוא שר בקולו המלאכי:
"בין אמונת הכופרים
לכפירת המאמינים
בין אמונת הכופרים לכפירת אלוהים."
10. רק לעוד כמה שעות
"אני לא מאמין באלוהים ולא בקברים ולא בניסים. אצלי התריסים מוגפים."
האם התריסים של גבריאל אכן היו מוגפים, או שנפתחו ונסגרו לסירוגין? הוא נולד למשפחה חילונית שחזרה בתשובה במהלך ילדותו, ומאז התגלגל בין חזרה בשאלה ואתאיזם, לבין תשובה שהיתה נוטה להגיע בתקופות המאניה שלו. לבסוף, נראה כי חי בעיקר כחילוני מאמין. הציטוט הבא אולי מבהיר את עמדותיו ופותר את הסתירות שיש בהן, לכאורה: "אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלוהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו."
בסופו של דבר, גם שיר הכפירה הזה מגלם בתוכו כמיהה לגילוי השכינה בדמותה של אישה, בין כל השיממון הזה שנמתח לתוך הלילה:
"אבינו מלכנו
איפה ישנן עוד בחורות
שילטפו לי את הגב,
שינשקו לי רטוב בחזה.
שיממון עד שיעלה לו השחר
ויעיר את המתים,
טלפונים מעוררים
שריקות של ציפורים
סיגריות לאיש טיפש
טלוויזיה לעיוורים,
שממת עולם. דממה של סוף."
11. 5 בבוקר
וממש לפני עלות השחר, חוטים של חסד שזורים במהמורות הימים, שמחברים בין גבריאל לבין אביו, אמו, האחים שלו, "אנשים שלא יודעים לכתוב/או לא רוצים או לא אוהבים את זה בכלל", אבל המעשים שלהם כולם אומרים שירה, אהבה, וחמלה. רק שגבריאל מוצא שירה גם בין נקודות השפל, הכעס, והכאב:
"זה קורה כשלוקחים לך את הבית
זה נמצא בקיר זה נמצא בטחב
זה נמצא במקרר מקולקל שעומד דומם ליד בית הכנסת שממול הבית שלך
זה בכעס של אחיך הקטן בדמעות של אבא שלך
זה קורה כשאתה מת."
12. דשא א'
"נסדק הקיר, התולעים זחלו החוצה"
ומאותן נקודות שפל וכעס שצצות בין הסדקים, נובעים השירים שבהם גבריאל הוא נביא תוכחה, חושף בפנינו את הטומאה בעיניים, "אדמה צולעת אנשים עקומים", המולת הפרעות, אדמה מקוללת, בידור להמונים,
"כסף דמים. כסף דמים.
שאננות של מאוננים, אתם הרוצחים
מגרדים את הקירות
חופרים בורות
מחייכים לזהב, לועגים לרפה
מפוטמים בזבל
תאוות בשרים, בשרים נאים, קציצות אדם
תלויות על חבל
מקדש של חימר, ואלפי מתפללים
שואגים לטרף, חרושי מזימות."
שנים של כעס.
13. גשר בגובה רב
"האם אוכל אי פעם
עם כל החריקות והשאגות
הדגים השרופים
אכילת הפגרים
הכלבים המעופפים
השמש שמזוהמת
קופי מדבר פראיים."
וכך הכעס, פרפורים של פחד, כל המציאות המטורפת שמשתוללת בחוץ, גם הם מרתיעים את גבריאל וגורמים לו לשבת ולחשוב על פרפנאן - האם אפשר לחיות שוב בלי? ובין שמש מסנוור בצד אחד לבין חושך צלמוות בצד השני, בין הכדורים - הלבנים, הצהובים, הכתומים, הכחולים, המרובעים, העגולים - לבין החשש מאותו מוח רץ באיש עייף, ניצב גבריאל "..תלוי על חבל בגובה רב
בין הבניינים והסמטאות
והחבל סלילי זהב מבהיק
קרח ומסמרים
ומימיני ים זוהר
וחול אדמדם קטיפתי
ומשמאלי בוץ ופיח
אבק ועצמות
ולפני עומד תלוי באוויר
ילד צהוב מסתתר
שמדבר עם החתולים והשמיים
פורץ חלונות נעולים
ומה שנשרף שם רחוק
אלה הזיכרונות שלי
אלה המילים שלי
אלה הרגליים שלי."
14. מחיאות כפיים
"אני זוכר ריצות ברגליים יחפות
בטן פעורה, ים זועם, אבנים וקוצים."
ואלה הרגליים שלי. או רגליים שלי יפות. לאן לקחתן אותי? לבד. לבד. לבד.
ואלה הזכרונות שלו. וכשהוא חותם אותם באמירה "אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים", לא מדובר בדברי תוכחה כנגד הקהל שלו. רק הבהרה, אולי מלווה במעט התרסה, שאלה לא רק המילים שלו. אלה הזיכרונות שלו, החיים שלו. או כפי שהיטיב לתאר זאת המוזיקאי דוד פרץ, שעבד איתו על הקלטת "בשדות" ושירים אחרים:
אני זוכר את הרגע בו שמעתי את השיר לראשונה, גבריאל התחיל עם שורת הזכרונות שלו מהאשפוז, ובאיזה מקום הבליחה המחשבה – טוב גבריאל כבר שמענו את כל זה כמה פעמים, תתקדם, אולי ננסה לעבור לנושא אחר? – ואז הוא הגיע לשורה האחרונה – "אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים", והסטירה שחטפתי בפנים באותו רגע היתה כמו מכת חשמל קשה וכאובה, לרגע אחד הבנתי – את הקושי האמיתי להתמודד עם העניין, זה לא פרסונה שאיתה אתה עולה לבמה, המחלה שם כל הזמן, גם כשאתה באור הזרקורים וגם כשאתה לא. אין בה משהו הירואי, אין מחיאות כפיים על כל רגע מיוסר, אלו היו החיים שלו.
15. ספוג
"אני לא הולך להתאמץ בכלל
חברים וחברות יקרים
אין לי שום דבר חדש להגיד
זה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות עכשיו."
וגם כאן גבריאל מתריס, באופן אירוני דווקא בשני מבין אלבומיו המוקדמים, אולי הפחות מוכר ופחות אהוב מכולם. באופן עוד יותר אירוני, דווקא השיר הלא קומוניקטיבי הזה הוא הנעים ביותר לאוזן מבין שירי "השנים היפות של גבריאל". כנראה שהוא ידע לבחור היטב את אנשי ההקלטה והמיקס שעבדו איתו (במקרה זה, שלום גד - אחיו הגדול של אביב גדג'):
"תוכל לרכך את זה בסאונד אחר כך?"
16. אם יהיה זה רצונך
אבל את הקאבר המופלא הזה לא היה צורך לרכך בסאונד, או להקליט יותר מפעם אחת, כפי שניתן לקרוא בהמשך פוסט הפרידה של דויד פרץ. הוא מספר שם על היתקלותו הראשונה של גבריאל בתרגום שהובא לפניו משירו של לאונרד כהן, ועל תגובתו לטקסט:
"תראה זה כמו תפילה השיר הזה, גבעות יעלוזו נהרות ירקדו כבני צאן, אני מרגיש שהשיר מדבר על משהו אחר, זה כמו בתפילה, זה לא לאשה זה לאלוהים השיר הזה…."
ובמילותיו של עמי ברנד, שהפיק את פרויקט "שיר זר" ושידך בין גבריאל לשיר הזה, שאשתו תרגמה:
"גבריאל, למרות שלא הכיר את השיר, ידע מה נכון לו לעשות בשיר כדי להפיח בו רוח חיים חדשה. קאבר טוב, כבר אמרנו, צריך להכיל איזה ערך מוסף. אבל לפעמים, קאבר טוב מלמד אותך משהו חדש על השיר ומשהו חדש על עצמך. גבריאל בחוכמתו הפך את הרומנטיקה השרמנטית של כהן לשיר אהבה לאלוהים, שיר דתי שאפילו לי, כאדם לא-דתי, עושה מין ויברציות באזור הטרנצדנטי במוח. כשאני מקשיב לגבריאל, אני משתכנע לגמרי שכהן כיוון את השיר באמת לאלוהים."
וזהו חלק מתפילתם המשותפת של כהן וגבריאל, כוהן ומלאך:
"עשה אותנו קרובים
וכרוך בחוזקה
כל ילדיך כאן
עומדים מולך."
17. ברוך הבא
"ברוך הבא
ילד
צהוב.
ברוך הבא ילד.
ברוך הבא."
ובמשך שנים תהיתי על פשר הביטוי "ילד צהוב", עד שחברה לשעבר, שהכירה מעט את גדג' ובלחסן דרך האקס שלה, חבר ילדות שלהם, תרמה את פירושה - במושב תלמי אליהו בו גדלו, שאוכלס ברובו ע"י עולים מאלג'יר, להיות "ילד צהוב" התבטא בלהיות השונה, האחר. ואז נתקלתי בתמונה הזאת באחת הכתבות שהתפרסמו עקב מותו של גבריאל, וגיליתי שצדקה:
והכלב הזה. הכלבים האלה שמופיעים שוב ושוב בשירים, על עטיפת האלבום "עתיד", בסרט "גם כשעיניי פקוחות". גם במקרה זה, מותו של גבריאל והתגובות שהוא גרר כגון זו של בן שלו מ"הארץ", חשף עוד טפח מהסודות שלו שנשרפים בשמש:
אחרי הצהריים, כשהתחילו לרוץ השמועות על מותו, המחשבה הראשונה שננעצה בראש היתה הכלב שכיכב בכמה משירי האלבום "בשדות", שיצא ב-2006. באחד השירים באלבום בלחסן תיאר אותו כ"כלב עם העין הפצועה שננשך בקרב איתנים בלילה של תלמי אליהו" (תלמי אליהו הוא המושב שבו בלחסן נולד וגדל, לצד חברו ללהקת "אלג'יר" אביב גדג'). כעבור כמה דקות, בשיר שנעל את האלבום, הוא חזר אל אותו כלב. וכך הוא שר: "והכלב הזה שדעך לו לאט לאט תחת העץ / נישא בזרועות מוכתמות בדם / הן מניחות אותי על המיטה / בעדינות מכסות / ומכבות את האור".
טשטוש הגבולות בין הכלב הפצוע לבלחסן, ולמעשה הפיכתם לאחד ("הכלב נישא על זרועות מוכתמות בדם / הן מניחות אותי". אותי!), וכן האפקט המפעים של תיאור הנשיאה, ההנחה, הכיסוי וכיבוי האור – כל אלה עשו את מה שרק אמנות גדולה יכולה לעשות: הם ריסקו את הלב לחתיכות, והם עשו את זה באמצעות חומר הנפץ החרישי של כתיבה פיוטית מדויקת. עכשיו, אחרי שידיים ממשיות נשאו את גופתו של בלחסן, המלים האלה כמובן מצמררות מתמיד.
"גם אם אעוף למרחקים
ואתהלך בלבוש מלכות
לא ארע רע כי אתם עמדי
ועיניכם למולי."
הילד הצהוב שחלם שהוא עף, העזוז וגיבור שביקש אחר נוצות של חסד, עף למרחקים. אבל בני משפחתו ויקיריו היו עמדו, ועיניהם למולו.
18. תלמי אליהו
"ואז כשיגיע היום
הם יקחו אותך משם.
במכונית שחורה,
עם חלונות גדולים שחורים."
"אני חושב שתמיד כשדמיינתי את עצמי הולך לעולמי, כשדמיינתי מוות, דבר ראשון עלה לי בראש בית הקברות ליד המושב. זה מתקשר אצלי לצבע העצים והמצבות והדרך לשם. ולמה בחרתי לקרוא לשיר שמתאר מסע הלוויה דווקא בשם תלמי אליהו? כי נולדתי שם. מן הסתם במקום שבו אתה נולד, אתה רוצה להיקבר. אז רציתי לתת קרדיט למקום הזה (צוחק). שם גם מכירים אותי, וידברו עלי דברים טובים, ואני לעולם לא אומר לא לאיזו מחמאה טובה… השיר עצמו גם מכוון לאנשים מסוימים, שגם הם נולדו שם. ובאופן טבעי אתה פונה לעזרה אל אנשים שקרובים אליך."
(מתוך ראיון שערכה תימורה לסינגר עם גבריאל בלחסן, נובמבר-אפריל 2005)
"אתה תשכב שם מאחורה עטוף.
ארבעה גברים
ועשרה ילדים קטנים
ילוו אותך לשם.
ואז ברגע המתאים,
הם יתחילו להתפלל מעליך.
הם יספידו אותך בשקט.
ואתה תתרגש
והדמעות ירטיבו את האדמה."
"גם מלון יוקרתי של חמישה כוכבים וגם מרתף טחוב, שניהם אינם בית. שניהם משרתים אדם תלוש ממקומו, נע ונד, שאין לו מקום משלו בעולם: בית, אשה, משפחה, ילדים. האחד אולי יותר נוח מחברו, אבל שניהם מקוללים במידה שווה. התלישות הזאת יכולה להיות כפויה על אדם שהחברה מנדה אותו מתוכה, או מתוך בחירה - האדם בוחר לצאת מהחברה, כפי שירמיהו הנביא מקונן: 'מי יתנני במדבר, מלון אורחים, ואעזבה את עמי ואלכה מאתם, כי כולם מנאפים, עצרת בוגדים' (ירמיהו ט, א). התוצאה בכל מקרה זהה: מלון ומרתף, מרתף ומלון."
(רוני שויקה, שיר חדש, הוצאת כרמל)
אם צפיתם כבר בסרט "גם כשעיניי פקוחות", שמתעד בעיקר את התקופה בה גבריאל הקליט את אלבומו "עתיד" בתל אביב, אתם בטח זוכרים את הכוך המבודד שבו התגורר למשך אותה תקופה, בכרם התימנים. את הבדידות שנראתה אז כמנת חלקו, בין אם ביום כיפור או בפורים. את געגועיו למשפחתו, במיוחד לאחיו פנחס בלחסן שבאחת הסצינות המוקדמות בסרט עוזב את המושב ואת גבריאל לתקופה ממושכת.
"בסוף ברכת המזון רגילים להוסיף בקשות שונות. באחד מנוסחי ברכת המזון העתיקים שנמצאו בגניזה הקהירית, נמצאה בקשה משונה: '...הרחמן יצילנו ממיתות אכזריות, הרחמן יצילנו ממיתת אכסניות'. בקשה זו נמצאה גם בתפילה שיחבר רב סעדיה גאון (מצרים-בגדאד, 942-880). כי האדם צריך לבקש על מיתתו שתהא מיתה יפה. ולמות בבית מלון, ואפילו הוא מפואר ומהודר, זוהי מיתה אכזרית."
(רוני שויקה, שיר חדש, הוצאת כרמל)
לאחר שנים של תלישות ונדודים, בין דירות שכורות וטחובות של מכרים או עם חבריו ללהקת אלג'יר, לבין אשפוזים בבית החולים אברבנאל; אחרי שחיפש אחר בית חדש וניסה לסיים את הצריף שלו; אחרי שנתיים וחצי בהן התגורר בביתם של צופית ואברהם גרנט, וכעבור שבוע של אשפוז נוסף, חזר גבריאל לבית משפחתו שם מת בשנתו ביום העשרים לאוגוסט 2013, י"ד באלול. הוא נקבר בבית העלמין של היישוב צוחר הסמוך למקום הולדתו בתלמי אליהו, מוקף באנשים הקרובים אליו, במשפחתו, בחבריו, ובמכריו. יהי זכרך ברוך, גבריאל, ותודה על המוזיקה שיצרת ועל כל המילים האלה.
"ואז, הם יבואו
ארבעה מלאכים קטנים
הם יקחו אותך איתם.
כל הדרך למעלה,
הם יחזיקו את הנשמה שלך,
הם יחזיקו בתוך קופסה מזהב,
בעדינות שלא תיפול."
