וידוי וסליחות: אוסף גבריאל בלחסן א' / שתים עשרה השנים

* עקב טעות טכנית, האוסף שהועלה במקור היה אוסף ב'...ועקב בעיה טכנית, לא מתאפשר לי להעלות את האוסף הנכון ישירות לדף הזה. אז קליק אחד כאן, והוא יפתח בחלון חדש.

הפוסט הזה והבא אחריו לא יכבידו במילים. אלו של בלחסן מספרות את הסיפור כולו, ואף מתכתבות זו עם זו משיר לשיר. חלק ב' יעלה במוצאי יום כיפור.


1. בתוך הצינורות

"הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות, בלי הפסקות, כאן ועכשיו בין ההריסות. לקחת אותך איתי לתוך הצינורות." 


2. בשדות

"לאחר שנים ארוכות של עמידה מול הים ואחרי שירד למצולות עם אביב ואחרי שבלע אותו הדג, אחרי שהיה בתוך הצינורות ואחרי שכבר בא לקחת אותו זה ששחור כמו שק ולבן כמו מלאך, זכה גבריאל גם ללכת לאיבוד בשדות. במקום לברוח, מה שלא אפשרי ולא עוזר, אולי עדיף ללכת לאיבוד. כך יש גם סיכוי שמישהו עוד ימצא אותך."
(רוני שויקה, שיר חדש, הוצאת כרמל)

"שב איתי בשדות
 קוצים יפרחו
 גשמים ירוו אדמות
 כמה טוב שמצאת אותי
 וראיתי אותך מחפש...מחפש."


3. פרידה

אך בסופו של דבר, אהובתו היחידה והנצחית, "צוף מרפא לעצם מרפא לנפש מרפא ללב",
עזבה. והקעקוע "צוף" הפך ל"סוף".

"כששכבתי במיטה, בוהה ומטושטש
עמדת שם והחזקת את המעילים שלנו חזק בידיים
היה לך את המבט העגום הזה של אמא שלי
שמחכה שהאור הצלול יחזור להבריק
בעיניים שלנו."


4. עץ אגוז

"מה שווה עין עגולה מול השמש?
את כל הכתבים שלי שרפתי בכיור.
היד שאוחזת בעט מפחידה אותי כמו התהום הגדולה שלתוכה נפל עולמי שהוא קטן וצר,
כמו סמטה חשוכה והעין רואה את כל המכוניות והמגבות שתלויות על חבל  
נעות ברוח לוחשות לאבנים שלוחשות לצמחים, גבריאל מה קרה לך?
נע כמו צל רואה את המראות ולא יכול להם."


5. שטן

"רצתי ברחובות תל אביב אכול פסיכוזה"

רוב שיריו של בלחסן כגון השיר הקודם, מתארים הוויה של דפרסיה או שנובעים ממנה, אך אחדים כמו זה מתייחסים גם להיבטי המאניה של התסמונת הבי-פולארית ממנה סבל. ויש את הרגע המצמרר בסרט הדוקומנטרי שמתעד אותו, "גם כשעיני פקוחות", בו הוא מספר למצלמה איך שרף את כל בגדיו במהלך התקף מאניה, תוך שהוא משמיע נהמות צחוק שכולו יאוש. ואז מוסיף "מזל, מזל לא שרפתי את הגיטרה". מספר סצינות לאחר מכן, הוא מבצע בחתונת אחיו את "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון, שיר שכולו הוקרה ליצירה ולמוזיקה המצילה והמגוננת. מגוננת גם מפני השטן ומשלב הדפרסיה שמגיע לאחר נטישתו:

"וזה נעלם. וכבה האור. והשתרר השקט המקפיא. והחושך הגיע. והעננים משתינים עליי שתן חומצי והסיגריות מגעילות. כי נגמר הכסף. ודובק מייצרים חרא. וחרא הוא זול וזול אוהב את הזול ואלה מעללי ואלה חטאיי."


6. חוטים של חסד

"האם נגמרו המלחמות
 האם יחזור שוב השטן
 וייקח אותי לאן שלקח
 שנים ונטש."

ומנגד, הקריאה המתמשכת לאלוהים וחסדו:

"חוטים של חסד שזורים במהמורות
 הימים והשנים
 אני...מחכה לך."

עננו, אלוהי האדמה.
עננו, יושב במרומים.


7. עננו

"בלילה לחלום על אישה קרה."

אחרי שהיא כבר עזבה, הרבה לאחר המתכת הקרה שננעצה לו בבטן (פרידה), היא עדיין מופיעה בחלומותיו. כי "החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי" (בתוך הצינורות).


8. שתים עשרה השנים

"לכו תצחיקו אותו עכשיו
 אחרי שקבר את אהובתו, מתחת לחול,
 לפני שנה, בסתיו."

אבל האישה הקרה קבורה באדמה חרבה.


9. אדמה חרבה

"ושלום, שלום לכל קרוביי,
 ידידיי, אחיי, הוריי.
 שונאיי.
 שלום, שלום אדמה חרבה."

"אמש פורסם שגבריאל בלחסן מת. סיבת המוות רשומה בשישה אלבומים, עשרות שירים ואלפי מילים, בהם תיאר את סיבות החיים וסיבות המוות."

רבים חשבו בהתחלה וחלקם אולי עדיין מאמינים בכך, שגבריאל נטל את חייו בכפו. שירים כאלה מצביעים לכאורה על סיבת מוות זו.


10. לה לה לה

"וכשזה לא עובר ושנגמר הכוח
 אני הולך לשכב ולעצום עיניים
ולחכות ולחכות ולחכות
או כאבים ארורים נבזיים
אני לא נכנע בינתיים."

אבל כפי שבני משפחתו של גבריאל הבהירו, הוא בכל זאת אהב את החיים, פחד מהמוות, וידע כמה שהתאבדותו תסב להם צער. גבריאל מת בשנתו ככל הנראה מדום לב שנגרם כתוצאה ממינון מוגבר של כדורים, שרופאיו רשמו לו. לא כאבי הנפש הם שהכניעו את כוחו, אלא כאבי הגוף. כאבי הלב.


11. תפילה צעד 11

"השירים של היום", אומר גבריאל, "צריכים להיות התנ"ך של שנות האלפיים. זה כמו שתהילים הפך להיות ספר שירים. דוד נהנה לברוא מהכאבים שלו, לא מהיופי של היופי של היופי. יש שם כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה תחינה. בגלל זה אני חושב ששיר טוב הופך להיות התפילה של מחר. לכן צריך להתייחס לזה ברצינות".

ובכתיבת שיר זה, צעד 11 מתוך שנים עשר הצעדים בדרך לגמילה, גבריאל העניק לנו את התפילה של מחר. וכאשר נמות במחר ניוולד לחיי נצח. כולל אלו שנולדו לחיים שלמים בסדום הפרטית והמכאיבה שלהם:


12. סדום

"לול של תינוק עולה באש
 והוא מחייך לו ובוער
יש לו כמה זיפים
ושפם ועין אחת זדונית."

התינוק הופיע כמה וכמה פעמים בשיריו של בלחסן: "ימים חלולים של הראש בין הידיים של תינוק מת בבטן" (כדורי הרגעה בדבש); "גבר שמרגיש כאילו יש לו תינוק מת בבטן, או שהוא עצמו תינוק מת בבטן. רק אדם כמו בלחסן, שלא היתה לו שום שכבת הגנה, יכול היה לכתוב כך."


13. חלום

"ובחלומי תינוק יפה עיניים
 וראש מעוות. אוכל ענבים וריר זולג לו מפיו.
רציתי לחבק אותו, לא רציתי לספר לו
על הימים שיגיעו.
על הלעג שיטפטף כמו רעל במורד גרונו,
על החרקים והעצים הגדועים,
על שברון הלב ועל אשה נבזית עם לב חימר שתרצח אותו
שתשאיר אותו שוכב על המדרכה
כשהפנסים והמכוניות חולפים מעליו."

בין אם בהתייחסות לתינוק שהיה פעם או לעצמו בהווה, הכתיבה של בלחסן מרבה לעסוק בכנות בוטה בקשר המסוכסך בין הנפש לגוף הפצוע והמעוות. אך לעתים מבליחה קרן של אהבה חמלתית, אפילו אמהית, כמו בפניה לרגליו בסופו של שיר זה:

"כמה פחד. כמה פחד. כמה מילים. כמה מילים.
 חצוצרות בראש, זכוכיות שבורות, רגליים שלי. או רגליים שלי יפות. 
 לאן לקחתן אותי. לבד. לבד.
 לבד."


14. גם כשעיניי פקוחות

"גם כשרגליי עומדות יש בור שנפער מתחתי
 גם כשרגליי עומדות יש בור שנפער מתחתי

 ואני זה שהתלקחתי

 ואני זה ששאגתי

ואני זה שרדפתי סימנים.

חלקיקי ערפל באים עלינו לכסותנו בחושך.

שום דבר לא ממלא אותי

אולי אלוהים, אולי אשה, אולי סמים.

האם אחזיק מעמד עוד שבוע

עוד שנה."

הרגליים היפות של גבריאל, שלקחו אותו לתוך הצינורות ולשדות, שהריצו אותו ברחובות תל אביב אכול פסיכוזה, שואג ורודף אחר סימנים, בסופו של דבר לקחו אותו אל מעל הבור הפעור. לבד. והוא החזיק מעמד לאורך שתים עשרה השנים הרעות, מחכה לבואן של שתים עשרה השנים הטובות. ואם באו, ובצדן אשה, הרי שלא היה בהן די כדי למלא אותו. זאת יכלה לעשות רק השינה הנצחית. ודי.

"שום דבר לא ממלא אותי

אולי בשר, אולי שדיים כבדים.

אולי שינה נצחית ודי...ודי."

בלילה ההוא התעוררנו: פוסט מיקסטייפ, פוסט שנתיים להפגנת המיליון

היינו מיליון היינו שניים 
היינו אחד ושלושת רבעי 
ואם אני חושב על זה היום 
אף פעם לא הפסדנו באמת 
לא במלחמה ולא בשלום

(שלום גד/שיר שצריך לרקוד אותו, מתוך תלמי אליהו)

היום ה- 3 לספטמבר, שנתיים ל- "הפגנת המיליון" של המחאה החברתית בכיכר המדינה, מועד שכבר לפני שנה לא ממש צוין, בניגוד ל- 14 ביולי (התאריך שבו הוקם מאהל רוטשילד-הבימה), ובמידה רבה של צדק. הפגנת המיליון תוכננה להיות נקודת השיא של המחאה, עם השאיפה להוציא מיליון מפגינים לכיכר ולרחובות ברחבי הארץ, אבל בפועל היא הפכה לאירוע נעילת המחאה של קיץ 2011. וזה לא היה הכשל הכמותי - "רק" 400 אלף מפגינים ברחבי הארץ, מתוכם 300 אלף בכיכר המדינה - זה היה הכשל האיכותי. הפגנת המיליון הגיעה אחרי כשבועיים של דעיכת הפעילות במאהל המחאה בשדרות רוטשילד, ולקראת פירוקו המסתמן; היא הגיעה אחרי תקופה מתמשכת של סכסוכים בקרב מטה הנהגת המחאה מטעם עצמם והתקשורת - מייסדי המחאה וביניהם כמובן דפני ליף, סתיו שפיר, רגב קונטס, יגאל רמבם, ואחרים - לצד מתיחות גבוהה וחוסר אמון בין אותו מטה לבין מובילי המאבק בשטח, בין אם ברוטשילד או בפריפריה; ובעיקר, הפגנת המיליון הגיעה הרבה אחרי הפגנות שאפתניות פחות (מבחינת כמות המגיעים, שעדיין היתה גבוהה למדי), אך באווירה הרבה יותר קרבית מבחינת המפגינים ברחוב. ראשי המחאה לא העזו לרתום את הלך הרוח הזה ולצאת בדרישה ברורה מעל הבמה, שביבי נתניהו יתפטר. במקום זה שוב הושמעה רשימת דרישות, שלא הגיוני כי קפיטליסט כמו נתניהו ייענה להן; ומיד אחריהן, הושמעו שיריו של שלמה ארצי בהופעה חיה.

להרחבה על המתואר בפסקה מעל, מומלץ לקרוא את "רוטשילד: כרוניקה של מחאה" של אשר שכטר, עיתונאי בדה מרקר ופעיל המחאה. השורה התחתונה שרלוונטית לאוסף זה ולשיר הפותח אותו, היא שמחאת קיץ 2011 כשלה בגלל שסירבה להיות פוליטית. ובשנתיים שחלפו מאז, היא אומנם הפכה בגרסתה המצומצמת לפוליטית, אך אלה שמובילים אותה - דפני ליף, הלא נחמדים, פעילי המעברה - מתבצרים בעמדות בעייתיות אחרות: הימנעות מזיהוי המחאה כבעלת אג'נדה שמאלנית, וקריאה להימנעות מסממנים מפלגתיים. לעמדות הללו יש השלכות מהותיות על אופי המחאה ועל יכולתה לחולל שינוי מהפכני בישראל, מסיבות שיוצגו בהמשך הפוסט. חלק נרחב בציבור מאמין שהמחאה מתה כבר מזמן; חלק אחר, מסור ונאמן יותר לרעיונות המהפכניים שהתגלמו בה, מאמין שהיא תקום מחדש ותיראה שונה לגמרי מזו של קיץ 2011. מה שבטוח זה שמאז ה- 14 ביולי 2011 והלאה, המחאה אף פעם לא העזה להפסיד באמת: לא כאשר פניה היו לשלום, כלומר לא פוליטיים; ולא כאשר הפכה להיות פוליטית ויצאה למלחמה.

קשה מכאן להגיד 
אם המשחק הזה הוא הבל מחריד 
או רמז לעתיד 
אנחנו תמיד. על הצד של התקווה. נלחמים ברשעים. 
משחקי מלחמה.

(פונץ'/משחקי מלחמה, מתוך רמז לעתיד)

המחאה החברתית זכתה לגל של ביקורת מימין, משמאל, וגם מצד פרגמטיסטים מטעם עצמם, שתהו וכעסו על היעדרן של תביעות ברורות ומזוקקות מצד המוחים. רבים ראו במחאה הבל מחריד, פסטיבל קיצי עם אנרגיות שלא מתועלות למקומות הנכונים, וזאת לא בהכרח מתוך אחיזה באידיאולוגיה המנוגדת לגמרי לקריאות שעלו מתוכה. אפשר לטעון שמחאה מהפכנית באמת, כזאת שרושמת לזכותה הישגים ממשיים, צריכה לבוא ממקומות של ייאוש וזעם אמיתיים, של מי שאין להם מה להפסיד; ואילו המוחים ברוטשילד היו בעיקרם צעירים ממעמד הביניים, אומנם מיואשים וכועסים בדרכם, אבל כאלה שבעיקר רוצים להרוויח יותר (או לשלם פחות) וחוששים להפסיד את מה שכבר בידיהם, כלומר חוששים מסדר חברתי חדש ומהפכני. במילים אחרות, אפשר לטעון שמחאה לא יכולה לבוא ממקום של תקווה.

ועם זאת, קיץ 2011 עורר מחדש את הרחוב הרדום בישראל, אחרי שנים ארוכות שבהן לכל היותר צצו מדי פעם מאבקים מקומיים מדי בשביל לייצר בסיס תמיכה רחב. למעשה ניתן לומר כי מדובר בהתעוררות האזרחית הגדולה ביותר בתולדות המדינה, שלא בהקשר מדיני-בטחוני. המחאה שמה לראשונה את השיח החברתי במרכז הדיון הציבורי; וגם אם לא היתה מספיק פוליטית בתחילתה ולא סימנה את המטרה העיקרית - שלטון הימין הכלכלי שהולך יד ביד עם שלטון הימין המדיני - הרי שהיא לפחות סימנה כמה וכמה רשעים אחרים שיש להכיר ולהילחם בהם: הטייקונים, הבנקים, החברות החזקות במשק, ונציגיהם של כל הנ"ל במוקדי השלטון - בין אם לוביסטים או פוליטיקאים. ודי בכל אלו כדי לעורר מחדש את התקווה ולהיות בצדה.

הכרתי אותך מיד/מכל העיתונים/התמונה שלך בגן בירושלים/בין האוהלים/חזרת כמו שהלכת/לאותו משרד/אקונומיקה בלי כפפות/והמגב ביד

(עמיר לב/כביש 1, מתוך הכל כאן)

מאהל אחר, תקופה אחרת, מחאה חברתית אחרת. מאבק האמהות החד הוריות בהנהגת ויקי קנפו, נגד הקיצוץ בקצבאות סעד ורווחה שהוביל נתניהו כחלק מגזרותיו הכלכליות כשר אוצר בשנת 2003, זכה גם הוא להמון הד ציבורי ותקשורתי עד שלבסוף דעך ללא הישגים ממשיים. לא מעט טורים כבר עסקו בהשוואה שבין ויקי קנפו לדפני ליף, כולל ההבדלים המעמדיים-עדתיים; וקנפו בעצמה חזתה את כישלון המהפכה כחודש לאחר שהחלה, מניסיונה האישי. לא אוסיף על כך במילים מאחר ושילבתי את השיר הזה, שמספר את סיפורה של קנפו מנקודת מבט פרטית ואמפתית, גם בגלל שהוא מחבר את השיר הבא ואת האוסף כולו למי שנושא באחריות הראשית לקריסת מעמד הביניים והשכבות הנמוכות יותר בישראל - נתניהו כמובן; אך בעיקר כי חלק מהתקווה שנוצרה בעקבות קיץ 2011, טמון בכך שמחאות עתידיות כנגד גזירות כלכליות, כמו אלו שהטיל שר האוצר הנוכחי, יזכו לתמיכה בשטח ולסולידריות ציבורית רחבה יותר - זה כבר החל לקרות בשנתיים שחלפו מאז, בעיקר בתחום המאבק למען נפגעי הפרטת הדיור הציבורי.

כבול בגאווה 
אכול במאכלת הכבוד 
כבול בגאווה 
סיסמא שחוקה - לכו לעבוד 

(קוב/כבול בגאווה, מתוך הונאת האמרגן)

הגזירות של נתניהו בשנת 2003 כללו גם קיצוצים משמעותיים בדמי אבטלה ובזכאות להם, והתלוו בקריאה דמגוגית שאמרה למובטלים מקרב השכבות הנמוכות לצאת לשוק העבודה. אני חייב להבהיר בנקודה זו שאני לא בעד מודל מדינת הרווחה, במיוחד לא זה שמפא"י הנהיגה בתקופת שלטונה הממושכת וכעת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' רוצה להחזיר. אני כן בעד שירותי רווחה, אבל כאלה שמהווים אמצעי ליציאה ממעגל האבטלה ומהעוני; ומעל הכל השקעה בתשתיות, חינוך, ופתיחת מקומות עבודה, בשביל האדם העובד (עם דאגה לזכויותיו, כולל הרחבה שלהן ובעיקר ייצוג פוליטי שלו במוקדי השלטון). הבעיה היא שמדיניות נתניהו לאורך השנים, בין אם כראש ממשלה (96' עד 99', 2009 עד 2013 והלאה) או כשר אוצר (2003 עד 2005), התאפיינה כמדיניות של מלחמה סמויה באדם העובד, במיוחד במגזר הציבורי שם קיצץ והפריט עד חורמה. את מצב המובטלים ושוק העבודה בתקופה שבה נתניהו השמיע את אותה סיסמה שחוקה, אפשר לתמצת בציטוט הלקוח מכתבה שעסקה בנושא דאז: "אין חכות ואין דגים" (נאמר מטעם אנשי מחלקת המחקר של בנק ישראל).

And sometimes when the subprime mortgages collapse

And banks close and businesses fail

And the crisis spreads around the world

Sometimes other experts say:

Just because all the markets crashed

Doesn't mean it's necessarily a bad thing.

And other experts say: just because all your friends were fired

And your family's broke and we didn't see it coming

Doesn't mean that we were wrong.

(Laurie Anderson/ Only an Expert, Homecoming)

ומנתניהו האולטרה-קפיטליסט ומומחיותו המהוללת בכלכלה, לשיח המומחים שכה מאפיין את ערש הקפיטליזם הגלובאלי - אמריקה. גל המחאות העולמי נבע בין היתר ממשבר הסאב פריים, חוליה נוספת בשרשרת המשברים שהכלכלת הקפיטליסטית מחוללת שוב ושוב:

"די להזכיר את משברי-המסחר, אשר בהתחדשם לעתים מזומנות הם מאיימים יותר ויותר על קיומה של החברה כולה ומעמידים אותה בסימן-שאלה [...] בכוח מה מתבגרת הבורגנות על המשברים? מצד אחד, על-ידי ההשמדה המוכרחת של כוחות-ייצור מרובים; מצד שני, על-ידי כיבוש שווקים חדשים ועל-ידי ניצולם היסודי יותר של השווקים הישנים. בכוח מה, אפוא? על-ידי שהיא מכינה משברים כוללים יותר ועצומים יותר ומצמצמת את האמצעים למניעת משברים." 

(מתוך המניפסט הקומוניסטי, קרל מרקס)

שיח המומחים מושל גם בדיון הציבורי בישראל, ולאורך קיץ 2011 ראינו כיצד מומחים כלכליים בעלי עמדות קפיטליסטיות התגייסו להסביר מדוע השיטה אינה הבעיה אם כי הפתרון: בין אם מדובר בעיתונאים כגון נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב, או בפרופ' מנואל טרכטנברג אשר נקרא לעמוד בראש ועדת המומחים שמטרתה היתה אחת - לקבור את המחאה מבלי שמסקנותיה בכלל יובאו לכדי יישום.

All I want is a good home and a wife
And a children and some food to feed them every night.
After all is said and done build a new route to China if they'll have you.

Who will survive in America?
Who will survive in America?
Who will survive in America?
Who will survive in America?

(Kanye West/ Lost in The World, My Beautiful Dark Twisted Fantasy)

ואנחנו נשארים עם אמריקה, לאור הזיקה הבלתי מבוטלת שבינה לביננו, במיוחד בהיבט הכלכלי אך לא רק. אם ישראל היא מדינת חסות ונציגה מועדפת של האימפריאליזם הכלכלי של ארה"ב במזרח התיכון, הרי שתל אביב במידה רבה מתאווה להיות ניו יורק, בדגש על תהליכים של יוקר המחיה בעיר וג'נטריפיקציה שדוחקת את רגלי התושבים המקומיים ושוכרים צעירים ממספר הולך וגדל של שכונות ורובעים. כמו שקניה ווסט שר לעירו ניו יורק, כך גם תושבי העיר עשויים להרגיש לעתים שהם אבודים בעיר הזאת, שהחיים בה מרגישים לפעמים כמו מלחמה, כלא, ומקור למתחים - לא רק לחופש והנאה. התחושות האלה תרמו במידה רבה לחיבור המיידי של האוכלוסיה התל אביבית למחאת האוהלים ברוטשילד, שתבעה את המרחב הציבורי מחדש לא רק כאזור בילוי ופנאי, אלא כזירה קהילתית פתוחה.

השיר של גיל סקוט הרון שזוהה עם המחאה בזמנה הוא כמובן The Revolution Will Not Be Televised, אבל הטקסט שלו בסיום שיר זה נוגע ישירות במצוקת מעמדות הביניים ומטה בארה"ב וכלכלתה הקורסת. בשנת 2010 דווח על 46.2 מיליון עניים באמריקה - המספר הגבוה ביותר ב- 52 השנים האחרונות. התעשיות המקומיות בערים שמזוהות עם עובדי צווארון כחול קורסות, וכך ערים כגון קליבלנד ודטרויט פושטות את הרגל. אז המהפכה האמריקאית עוד לא הגיעה לטלוויזיה ולמעשה טרם חצתה את סף Occupy Wall Street, אך בין אם זה יקרה יום או לא, רצוי לבחון את מה שקורה שם בעיניים מפוכחות ולהישמר בהתאם מפני חסידי הקפיטליזם האמריקאי כגון נתניהו, לפיד, ובנט. אחרת מי הולך לשרוד בישראל?

Banks that give the loan figure, damn, in the worst case - 
We makin' money 'cause we had it in the first place!

(The Coup feat. Del tha Funkee Homosapien / The Repo Man Sings For You, Steal This Album) 

במקום להכביר במילים על האופן שבו מוסד ההוצאה לפועל משרת את הבנקים, בעלי ההון, מוסדות ציבוריים כגון עיריות וביטוח לאומי, ואף גורמים עברייניים, אתם מוזמנים לקרוא את עדותו של משה סילמן ז"ל, פעיל המחאה החברתית וקורבן של השיטה, שהעדיף להצית את עצמו במקום להפוך לחסר בית נוסף מני עשרות אלפים שחיים בישראל כיום.

Misconceptions raise questions to be solved
A lot of b-boys are broke, a lot of homeless got jobs

(The Coup/ Underdogs, Steal This Album)

ולמכתב אחר, של רחל לוי דוידה לשר הרווחה מאיר כהן מיש עתיד, שבדומה לנתניהו בזמנו יצא לאחרונה בקריאת "עניים, לכו לעבוד". רחל לוי דוידה שפונתה ע"י עמידר בינואר 2012 מדירתה ביבנה, היא אחת מני קורבנות רבים של הזנחת והפרטת הדיור הציבורי בישראל, כמו גם של קיצוץ בקצבאות למיניהן. המיסקונספציה בקרב אנשי מעמד הביניים, לפיה אלו "שנהנים" מזכאות לקצבאות ולדיור ציבורי הם טפילים שלא יוצאים לעבוד, חייבת להיפסק על מנת שגל המחאה הבא יהיה סולידרי ומקיף יותר, במקום שרובו המכריע רק ידרוש הקלה ביוקר המחיה וימשיך להצביע לניאו ליברלים כגון יאיר לפיד.


נא להקפיד על השקט 
נא לא לסטות מהדרך 
נא לא לדמם על השטיח 
נא לא למות על הדשא 

(אביב גדג' וזאב טנא/ חלק ב' במדריך לפליט, מתוך ילדים של מהגרים)


ובחזרה לישראל, שבה בין אם אתה הומלס או מפגין המשטר יכפה עליך את סדרו, את הסדר הקיים, שבו הסדר המעמדי-כלכלי מתלכד היטב עם הסדר הבטחוני, שרוב הזמן מונע כל סטיה מהדרך ודורש לשמור על השקט, כי יורים. זוכרים את "עצרת הדממה" של העשרים באוגוסט בגן צ'ארלס קלור שבתל אביב יפו, עקב ההסלמה בדרום? היתה בה הפגנה של סולידריות עם תושבי הדרום לצד הפגנת סולידריות עם קריאות "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" כנגד פעילי ימין קיצוני שניסו לסכל את האירוע; ובעיקר הפגנה שהודיעה לממשלה כי המחאה נמשכת והספין הבטחוני שלה לא יעבוד (סגן השר איוב קרא אמר ביום מתקפת הטרור באילת, "הגיע הזמן לפנות את המאהלים מתוך סולידריות").



והתקרות הגבוהות בדירות הישנות 
זו הרמאות הכי גדולה בעיר הזאת 
בא איזה חתיכת חרא ומחלק את הדירה של אבא שלו לשבעה תאי מעצר 
עם שירותים במסדרון 
ולוקח שלוש וחצי בחודש 
וזה נראה כאילו יש מקום כי התקרה רחוקה מהרצפה 
תקרות גבוהות 
וזה ברור לכולם 
אבל 
כולם כל כך שקטים פתאום 
כולם כל כך שקטים כל הזמן 

(יהוא ירון/ כולם כל כך, מתוך אמן השכנוע העצמי)


אבל רוב הזמן כולנו שומרים על השקט, ולא רק בגלל המצב הבטחוני. לפעמים פשוט נשמר השקט/שקר בהסכמה, כמו במציאות התחרותית של חיי השכירות בתל אביב, שבה משכיר לשוכר זאב ולעתים גם שוכר לשוכר - או שותף לשותף - זאב. זאת המציאות שמתוכה פרצה המחאה ובראשיתה היא היתה  "מחאת הדיור". חשוב לזכור זאת ולא להתנצל על הרצון הלגיטימי לגור בתל אביב מצורכי עבודה, לימודים, יצירה, תרבות, והתערות בחברה שמקבלת את האחר יותר מרוב הערים בישראל. אבל חשוב לזכור שמחאת דיור אינה יכולה להיות מוגבלת לדיור בר השגה עבור שוכרים צעירים בתל אביב בלבד, עליה להתרחב ולהתאחד עם מאבקים אחרים כמו זה למען הדיור הציבורי, ולמען הזכות לקורת גג עבור אזרחים ערביים ובדואים - הפוסט של עידן לנדו שמופיע בקישור העלה את כל הנקודות הללו ואחרות ארבעה ימים לאחר פרוץ המחאה.



צו 8, לא תתפוס אותי 
אני אהיה מהיר הפעם 
רודף בצע, צר מוח 
אתה לא תצליח לסחור בי עכשיו 

(העבד/ וריאציה על נושא של בבליקי, מתוך שירי ארץ ישראל)


אלבום האופרת רוק מתוכו לקוח שיר זה עלה לרשת ב- 14.4.11, בדיוק שלושה חודשים לפני פרוץ המחאה, אך נראה שהוא ביטא באופן הולם את מצוקות יוקר המחיה ומחיר המלחמה, והשלכותיהן על חיי הפרט והזוג בישראל. נדמה כי שיר זה במיוחד כאילו חזה חלק מאירועי המחאה שעתידים לבוא ("אהוב לבך עולה באש"), את חוסר בשלותה של החברה הישראלית והשמאל הישראלי בפרט למהפכה ("אתה תצטרך לדחוף/יותר חזק ממך/העולם עוד לא מוכן בשבילך"), וכמובן את השיח הבטחוני שמאיים להשתלט מחדש על החברה הישראלית - צו 8 שרודף את אזרחיה הבוגרים של המדינה ומוסיף למצוקתם הכלכלית, פעמים רבות מדי למען מלחמות יש-ברירה ותחזוק משטר הכיבוש, שגובה מחיר משלו. אך מעל הכל זהו רודף הבצע צר המוח שיש להישמר ממנו, בין אם הוא טייקון שסוחר בקרנות הפנסיה שלנו וזוכה למחיקת חובות, ובין אם הוא פוליטיקאי המשרת את בעלי ההון ולשם כך סוחר במסים שאנו משלמים, במשאבי הטבע שלנו, ובחיינו.

I want my money back!
I'm down here drowning in your fat
You got me on my knees praying for everything you lack
I ain't afraid of you!
I'm just a victim of your fears
You cower in your tower praying that I'll disappear

(Saul Williams/ List of Demands, Saul Williams)

השיר הזה קצבי, מלהיב, ומחאתי - בדומה למחאת קיץ 2011 - אך כמוה הוא סובל מתסמונת הפניית רשימת הדרישות למי שמשרת את ההון ומכתיב סדר מדיני-כלכלי שהוא ימני במובהק. לפחות הוא מסתיים בקריאות הבכי שמאפשרות לבחון אותו בראייה מפוכחת וביקורתית יותר. השיר "רשימת דרישות" שהוקלט בזמן ימי המחאה ע"י שמונה ראפרים ישראלים בעלי מודעות חברתית, מתאפיין באותה נימה מחאתית אך א-פוליטית שהיתה הבון-טון של המחאה החברתית בקיץ 2011 ונשארה דומיננטית בה עד היום. כך כאשר הראפר קוואמי, שמחזיק בעמדות שמאלניות מובהקות, שר "כן אני יודע שקשה להאמין/אבל זה לא מאבק בין שמאל לימין", הוא תורם בדרכו הקטנה לרטוריקה שמשמרת את כוחו הפוליטי של הימין. כי אי אפשר כאמור להכתיב סדר יום הפוך למשרתי ההון ונושאי בשורת הקפיטליזם, ע"י הצגת רשימת דרישות. יש צורך בבניית אלטרנטיבה פוליטית, שיכולה להיות אך ורק שמאל-חברתי, ובמדינה שבה המצב הבטחוני מושל לא רק בשיח אלא גם בקופה התקציבית (לפי הכלכלן מומי דהן, ישראל מוציאה 7% מהתוצר שלה על צורכי ביטחון, לעומת 1.5% בממוצע למדינות מפותחות; וזאת מבלי לקחת בחשבון את מחיר ההתנחלויות ואת היעדר השגשוג הכלכלי ששלום אזורי מביא עמו). לקריאה נוספת, ראו את תמליל הרצאתו של דני בן שמחון מדעם מפלגת פועלים וארגון העובדים מען.

האם האהבה תנצח? האם הסיפור אמיתי?

(פונץ'/ בלילה ההוא התעוררנו, מתוך רמז לעתיד)

כמו שכבר אפשר להבחין, יוסי בבליקי והאלבום "רמז לעתיד" של להקת פונץ' מככבים פה ובצדק. הזיקה של אלבום זה מינואר 2013 למחאה החברתית עולה בבירור ממגוון שירים הכלולים בו, למשל "כשהאהבה תחזור" שלא שרד את תהליך הניפוי; ובכל זאת בחרתי לציין אותו, כי בדומה לציטוט הנ"ל (שהוא רק אחד מהרבה שאלות שעולות בשיר המופיע כאן), יש בו התייחסות לאותה אהבה שאכן נכחה ברחובות לאורך תקופת המחאה של קיץ 2011, אהבה שבבליקי תיאר בראיון כ"בעצם כל מה שחסר לך. כל מה שרצית שיהיה וכבר אין". כך שלמרות הקונוטציה הלא חיובית, בעיני לפחות, לתנועת "מהפכה של אהבה" שצמחה גם היא מקרב המחאה החברתית ומתאפיינת בהיותה א-פוליטית ולא בוגרת במיוחד, מה שהפך את הסיפור לאמיתי זו בדיוק אותה אהבה שבבליקי מדבר עליה, שהוציאה את ההמונים לרחובות בדרישה לכל מה שחסר להם, ורצו שיהיה וכבר אין. וזאת יכולה להיות גם אהבה לזולת, לאחר, לקהילה, ומבחינת אלו שעדיין מתעקשים על הקטגוריה הזאת - גם למדינה.

כל וואחד לביתו, כל וואחד לדארו

(סיסטם עאלי/ בונים את הבית מחדש, מתוך סיסטם עאלי)

וכפי שנטע וינר שר בתחילת שיר זה, "מהפכה תבוא בגלל האהבה שלי לקהילה שלי". וקהילה זו יכולה וצריכה להיות קהילה מעורבת של יהודים וערבים, לפחות בכל הנוגע לעיר מעורבת כמו תל אביב יפו. אחרת נישאר כל אחד לביתו (בערבית = בֵּית, דאר) וכל אחת למאבקיה. על חלק מהסיבות לחוסר השתתפותה של רוב האוכלוסיה הערבית במחאה החברתית אפשר לקרוא כאן, תחת הפסקה "מעמד הביניים הערבי מתבודד" באמצע המאמר. על חלק מהבעיות שעמן מתמודדת החברה הערבית בישראל, ועל האופן שבו היא יכולה להשתלב בתנועת המחאה ולהביא את האביב הערבי גם לישראל ופלסטין, אפשר לקרוא כאן. השילוב הזה הכרחי לא רק עבור הצלחת המאבק החברתי, אלא גם בשביל המאבק בגזענות שהולכת ומתגברת, ולמען המאבק בכיבוש כמובן. לשם כך, על המחאה להיות כאמור לא רק פוליטית אלא גם שמאלנית, כפי שמבקריה מימין טענו מלכתחילה, בשל חששם מסדר יום אזרחי-שוויוני-מעמדי חדש. עוד על כך בתמליל הרצאתו של דני בן שמחון, שאליו מפנה הקישור בסיום הפסקה הלפני אחרונה. ובשביל מי שמעוניינים יותר בעשייה ובניית הבית מחדש, מאשר בדיבורים וניתוחים, רשימת "עיר ללא גבולות" שמתמודדת לעיריית תל אביב יפו בבחירות הקרובות מסתמנת כמו אבן הפינה המתאימה לחיבור בין תל אביב על המגוון האנושי שבה, לבין יפו.

They got the TV, we got the truth
They own the judges and we got the proof
We got hella people, they got helicopters
They got the bombs and we got the, we got the - 

We got the guillotine
We got the guillotine, you better run

(The Coup/ The Guillotine, Sorry to Bother You)

כשנתקלים בדוגמה נוספת לדיווח עיתונאי מוטה/חלקי בנוגע לאירוע מחאתי, או להיעדרו בכלל, כתוצאה משליטת בעלי ההון בתקשורת; כשרואים את מערכת שלטון החוק מתעמרת במפגינים, החל ממעצרים שרירותיים ועד להגשת כתבי אישום מופרכים בעוון תקיפת שוטרים והפרת הסדר הציבורי, שכנראה לא יביאו לכליאתם של דפני ליף ואחרים, אך מטרתם היא להרתיע ע"י פגיעה חמורה בכיס והטרטור הנלווה; וכאשר השיח הבטחוני שוב ושוב עולה לכותרות, בין אם בדיבורים על איראן והפצצה או בתקיפות של חיל האוויר בעזה, קל להתייאש ולשכוח שלציבור ולמעמד העובדים יש את הכוח האמיתי: הכוח לצאת לרחובות, להתאחד ולהתארגן, לבנות כוח פוליטי ולהציב אלטרנטיבה. הכוח להקים מאהל מחאה ב- 14 ביולי, התאריך שבו נפלה הבסטיליה ולכן הוא מסמל את המהפכה הצרפתית; הכוח להציב בשדרות רוטשילד גיליוטינה, סמל נוסף של המהפכה הצרפתית, שתקשורת חנפנית ושמרנים רבים מקרב הציבור מיהרו להסתייג ממנו.

אבל האלימות לא טמונה בגיליוטינה מלאכותית. היא טמונה בקיצוץ קצבאות, בניצול עובדים ע"י חברות קבלן ודרכים אחרות, ובמגוון התלאות הנובעות כתוצאה ממשברים כלכליים שמחולל הקפיטליזם; היא צצה שוב ושוב בהתנהלות אטומת הלב של ההוצאה לפועל וחברות הדיור הציבורי, בדיכוי האלים שמפעיל המשטר מול הפגנות מפרות סדר, בכוחניות של בעלי הדירות; והיא בעיקר מתגלמת בעשיית מלחמה ולא שלום, בשימור הכיבוש במקום חתירה לפשרה טריטוריאלית, ובאלימות הפנים-ישראלית שנובעת מכל אלו.

שוב השוטרים של ראש העיר 
הורידו אותנו מהאוויר 
אבל בעיר הזאת היופי גר אצל הצד המפסיד 
אולי אנחנו בכת סודית 
ששלוחה מן העתיד 
אולי אנחנו רמז לעתיד. 

(פונץ'/ רמז לעתיד)

ובסופו של קיץ 2011, אחרי שהפגנת המיליון שימשה כאירוע נעילת המחאה החברתית מבחינת ציבור המפגינים הרחב, הגיע תורם של יושבי המאהלים המסורים יותר, בין אם מכורח או מבחירה הפגנתית. חלקם פונו בהסכמה, אבל רוב הפינויים ובמיוחד אלו של מאהלי המצוקה בפריפריה, נעשו בברוטאליות וקהות לב כלפי יושביהם, בין אם מדובר בציודם או בגופם. כך היה בפינוי מאהל רוטשילד, והמשיך בהפגנה שהתעוררה כתוצאה מכך מול עיריית תל אביב יפו. האלימות שצצה בשלב זה הופנתה כנגד החברים באותה "כת סודית", פעילי המחאה המסורים שהמשיכו לשאת את נס המאבק החברתי מאז. 

האם מחאת האוהלים היתה רמז לעתיד? טיוטה שאפשר להפיק ממנה לקחים? או שמא התלקחות חד פעמית שרוב הציבור נכווה ממנה? אפשר להצביע על הישגיה ועל נקודות שצריכות להיזקף לזכותה מחד; וניתן להתמקד בטעויותיה, כשלונותיה, והנזקים שאולי הסבה מאידך. אפשר לדבר על שינוי תודעה כהישג מספק, גם אם ללא תוצאות ממשיות בשטח; וניתן לומר שגם התודעה לא השתנתה דיו, אולי רק התרחבה קצת.

ישנם פעילי שמאל ותיקים שזיהו את המחאה כ"דבר הטוב ביותר שקרה בישראל מאז הקמתה". קטונתי מלהעניק שיפוטים כאלה, אבל נראה לי כי בשורה התחתונה, מחאת קיץ 2011 היתה הכרחית בשני מובנים: בכך שפרצה מכורח הנסיבות, אחרי שנים של עלייה ביוקר המחיה, היעדר פתרונות דיור מספקים למרבית האוכלוסיה, והיווצרות של תחושה מוצדקת בקרב הדורות הצעירים שאין להם עתיד במדינה הזאת. חשוב גם לציין את האביב הערבי שפרץ באותה שנה ונתן השראה לא מועטה לקיץ הישראלי.

המחאה היתה הכרחית גם בשביל להעיר סופסוף את הציבור היהודי בישראל, בעיקר מעמד הביניים, שהיה בעיקר אסקפיסטי לאורך שנות התשעים עקב אשליית תהליך אוסלו וטראומת רצח רבין, ולאחר מכן הפך להיות רדום מאז תחילת המילניום ושנות אינתיפאדת אל-אקצה. התעוררות זו יכולה לשמש כבסיס לערנות ציבורית גבוהה יותר, כפי שאכן קורה מאז פרוץ המחאה והרבה בזכות הרשתות החברתיות. שלב הריסת מוסדות הכוח הישנים, ובניית כוחות פוליטיים חדשים, אומנם לא התממש בבחירות הארציות האחרונות; ועם זאת, הבחירות המוניציפליות מהוות הזדמנות טובה יותר לתמוך בקואליציות שנבנו על בסיס אג'נדה חברתית משותפת, ללא צורך להידרש לנושא המדיני - בינתיים. אז בנימה זו, תדאגו עד ה- 17 לספטמבר שאתם רשומים כתושבי היישוב בו אתם מתגוררים, תבררו כמה שאפשר על הרשימות המתמודדות במקום מגורכם, ולכו להצביע ב- 22 לאוקטובר. אחרת אל תתפלאו אם בגל המחאות הבא, שוב השוטרים של ראש העיר יורידו אותכם מהאוויר.

שבע הנשמות של גבריאל בלחסן

גבריאל בלחסן מת. המחלה, הכדורים, "הם הרגו אותך לאט-לאט" כמו ששר אביב גדג', חבר ילדות והסולן בלהקת אלג'יר שהעלתה את שניהם על מפת הרוק הישראלי, באחת מיצירותיהם הבולטות "דם על הים". שנים אח"כ גדג' ישיר באלבום הבכורה של קריירת הסולו שלו את "הסוד", שנכתב על בלחסן: "כל סירות ההצלה/טבעו בדרך לכאן/אתה חיכית מזמן" הוא שר שם, ופעם נכחתי בהופעה שבה שינה את השורה האחרונה - "אתה הטבעת אותן". אבל מסתבר כי סירות ההצלה שרשמו לו הרופאים, הן אלו שהטביעו אותו. גבריאל לא התאבד כפי שרבים נטו לחשוב, אלא מת כתוצאה מאי ספיקת כליות ודום לב, בגלל יותר כדורי הרגעה בדבש.

                                                                      



את תרגום הטקסט הבא של השיר Seven Souls מאת ההרכב Material, המבוסס על הרומן The Western Lands מאת וויליאם ס. בורוז שגם מקריא את מילות השיר, כבר פרסמתי בעבר כחלק מסדרת פוסטים שעסקו בקטעי ספוקן וורד מחוץ לזירת התרחשותם הטבעית על הבמה. גם יצירתו המטלטלת של בלחסן, "כדורי הרגעה בדבש", היתה חלק מאותה סדרה. כעת בתור סוג של רקוויאם לגבריאל, אנסה לחבר בין אותו טקסט שמדבר על שבע נשמותיו של האדם לפי המיתולוגיה של מצריים העתיקה, לבין חלק קטן אך מייצג משיריו של בלחסן.


המצרים העתיקים הניחו את קיומן של שבע נשמות. הנשמה הראשית, והראשונה לעזוב ברגע המוות, היא רֶן, השם הסודי. זאת בהתאמה לבמאי שלי: הוא מביים את סרט חייך מהפריה למוות. השם הסודי זו כותרת הסרט שלך. עם מותך, שם נכנסה רן לתמונה.

מול הים עם תפילין
האש בוורידים
הוא בא לקחת אותך
הוא שחור כמו שק
לבן כמו מלאך

מול הים עם תפילין
עם ספר תפילות וספר קללות
רד איתי למצולות
לך לאיבוד בשדות

אלג'יר/מול הים עם תפילין

******************

לאחר שנים ארוכות של עמידה מול הים ואחרי שירד למצולות עם אביב ואחרי שבלע אותו הדג, אחרי שהיה בתוך הצינורות ואחרי שכבר בא לקחת אותו זה ששחור כמו שק ולבן כמו מלאך, זכה גבריאל גם ללכת לאיבוד בשדות. במקום לברוח, מה שלא אפשרי ולא עוזר, אולי עדיף ללכת לאיבוד. כך יש גם סיכוי שמישהו עוד ימצא אותך.





שב איתי בשדות
קוצים יפרחו, גשמים ירוו אדמות
כמה טוב שמצאת אותי
וראיתי אותך מחפש
וראיתי אותך מחפש
וראיתי אותך

מלאכים בשר ודם
בנות ארץ חולמות רוח ואש
מים שוטפים
רוחצים הריסות
ואדמה, אדמה חיה קמה
להתחדש

גבריאל בלחסן/בשדות (יובל צוף)

**********************

הדג שבלע את גבריאל הקיא אותו ליבשה.

(מתוך "שיר חדש: דרשות על יצירות רוק ישראליות, רוני שויקה, הוצאת כרמל ירושלים)



נשמה שנייה, והבאה בתור לרדת מהספינה הטובעת, היא סֶקֵם: אנרגיה, עוצמה, אור. הבמאי נותן את ההוראות; סקם לוחצת על הכפתורים המתאימים.

אין לי כוח לכתוב עוד מילה 
ניתן ליום הזה להיגמר 
בינתיים יושב בחוץ מעשן סיגריה 
ומתבונן חסר כוחות 
איך שמכוניות חולפות וילדות קטנות 
רצות בכובעים מצמר 
איך שהאוויר נהיה קריר 
ומסעד הכסא נסדק 
וזה חודר וחודר 
והופך והופך 
וחונק וחונק 
חור פעור שלא נסגר 
לב מאפיר רגלים כושלות

גבריאל בלחסן/גאולה


מספר שלוש זה קוּ, המלאך השומר. הוא, היא, או זה, השלישי בתורו לעזוב. מוצג במעופו על פני ירח מלא, ציפור עם כנפיים זוהרות וקודקוד מאיר. מסוג הדברים שאפשר לראות על וילונות במסעדה הודית בפנמה. הקו אחראי לסובייקט ויכול להיפצע בהגנתו - אבל לא לצמיתות, מאחר ושלושת הנשמות הראשונות הן נצחיות. הן חוזרות לשמים עבור כלי קיבול אחר. ארבע הנשמות הנותרות חייבות לקחת סיכון עם הסובייקט בארץ המתים.


נישא על זרועות מוכתמות בפצע 
הן מניחות אותי על המיטה 
בעדינות מכסות 
ומכבות את האור 

גבריאל בלחסן/ברוך הבא

מספר ארבע היא בָא, הלב – לעתים תכופות בוגדני. זהו גוף של נץ ועליו פניך, מכווץ לגודלו של אגרוף. גיבורים רבים, כמו שמשון, נפלו בגלל לב שמעל באמונם.


נער לב חרסינה גוף פחם

גבריאל בלחסן/עריסת יהלום

כי זחלה נשמתי ופרחה מעלה מעלה 
וצייצה ציוץ אדיר 
שבקע מלב חרסינה 
שהתנפץ לו בשבר 

גבריאל בלחסן/רצפת חימר

מספר חמש היא קָא, הכפיל, בעל השיוך הכי קרוב לסובייקט. הקא, שבדרך כלל מגיע לבגרות בזמן המוות הגופני, הוא המדריך היחיד במהימנותו לאורך ארץ המוות ואל אדמות המערב.


ימים חלולים של הראש בין הידיים של תינוק מת בבטן של שיטוטים בעיניים נפוחות וגוף כבד מייאוש מרעיל וכדורי הרגעה לסוסים סופניים
גבריאל בלחסן/כדורי הרגעה בדבש

מספר שש היא קָהַבּיט - הצל, זיכרון. כל התנייתך הקודמת מחיים אלו ואחרים.


הייתי פה הייתי פה הייתי פה הייתי פה הייתי פה 
פעם

גבריאל בלחסן/חלום


מספר שבע היא סֶקוּ. השרידים.  

פרזנטור של צדקה והפרטת הרווחה! שר אוצר! אותו הלפיד (ואותה השיטה)

אפשר לטעון כי מאז כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה ומינויו כשר האוצר, שזה נהיה ספורט לאומי לחבוט בו וליצור סאטירות עליו, בעוד שהוא רק עוד נציג של השיטה הקפיטליסטית. מה גם שהתבטאויותיו פה ושם עולות על כל סאטירה. ובכל זאת, הסרטון הזה משנת 2005 שהועלה באוב עקב הגזירות הכלכליות של שר האוצר החדש, ובו לפיד משמש בתור פרזנטור של עמותת הצדקה "לתת" ומקדם את יום שידורי ההתרמה למענה בערוץ 2, פשוט מזמין טיפול סאטירי (והחייאה זמנית של הבלוג) בשם תכליתה של סאטירה אמיתית וראויה: כזו שלא רק מעלה חיוך ומגחיכה את המושא לסאטירה, אלא גם חושפת את האבסורדיות של טיעוניו והשקפת עולמו, ובכך תוקפת אותו כנציג של הון, שלטון, והגמוניה (ובמקרה של לפיד, אפשר לסמן וי מובהק על כל הסעיפים). התגובה הרווחת להפצת הסרטון בסביבות מאי התייחסה לצביעותו הנוכחית של לפיד כשר אוצר מטיל גזירות ומקצץ בקצבאות, לעומת הכרתו במימדי העוני אז. אבל כמו שאדגים באמצעות הפרשנות הסאטירית לטקסט שהוא מקריא בסרטון, לפיד בסה"כ קידם בו את מוסד הצדקה והנדבנות שדוחף להפרטת שירותי הרווחה ומסיר אחריות מצד המדינה ומוסדותיה לבעיות חברתיות, כגון עוני ופערים סוציו-אקונומיים.

הנחלצים להגנתו של לפיד, לא בהכרח מצביעיו ותומכיו, יטענו שמדובר באיש טוב עם כוונות טובות, כפי שניכר מעצם התנדבותו להופיע בסרטון המדובר. בתשובה לכך ניתן לומר, שמעבר לכוונות הטובות בהן מרוצפת הדרך לגיהנום, הרי שלפיד כמנהיג פוליטי כבר הספיק בתקופה קצרה יחסית להפר כמה וכמה הבטחות שפיזר לבוחרים בעלי כוונות טובות, לתקוף באופן דמגוגי את יריביו שגם להם כוונות טובות, ובעיקר לקבל החלטות שלא מותירות ספק לגבי כוונותיו והמיעוטים (בעלי ההון, עשירונים עליונים, וציבור המתנחלים) שעמן הן מיטיבות. דוגמאות לכך תוכלו למצוא בקישורים המשובצים לאורך התגובות הכנות שכתבתי בשם לפיד הפוליטיקאי לטקסט של לפיד הפרזנטור, שמונה שנים אחרי. וכעת לסרטון:





"אתם מכירים את חישוב הפלאפל? זה הולך ככה, שכר מינימום במדינת ישראל הוא 3335 שקלים בחודש. זה מה שמרוויחים פה מאות אלפי אנשים. 3335 שקלים בחודש. "

אתם מכירים את עמיר פרץ, השר לאיכות הסביבה מטעם "התנועה" שיושב איתי בממשלה? מאז שכיהן בתור יו"ר מפלגת העבודה וכחבר בה לאחר מכן, הוא פעל להעלאת שכר המינימום עד הגעתו ל- 4600 שקלים בחודש. אם פרץ היה מנצח את שלי יחימוביץ' בהתמודדות האחרונה על ראשות העבודה, מן הסתם הייתי מאותו רגע והלאה משתלח שוב ושוב בו ובעמדותיו הסוציאליסטיות דרך המדיה החברתית ובתקשורת, למרות שזה הסוציאליזם של פרץ ויחימוביץ' שאחראי להעלאת שכר המינימום, בטח לא שלטון הליכוד הניאו ליברלי שחברתי אליו. יתכן גם שהייתי פולט "פרענק" לכיוונו, בלהט הרגע של עימות טלוויזיוני כלשהו. אבל פרץ כאמור יושב איתי בממשלה, ולכן בתגובה לדחיית הפעימה הנוספת בהעלאת שכר המינימום לעובדי מדינה כחלק מהדיל שסגרתי עם עופר עיני, לא נאלצתי לספוג ממנו האשמות כגון "אתה פחדן ושפוט של המעסיקים", כפי שקרא כאשר היה חבר באופוזיציה לעברו של קודמי בתפקיד יובל שטייניץ. אתם רואים, אפשר להיות ניאו ליברל, ללכת עם סוציאליסט ולהרגיש בלי, כל עוד הוא שומר על פה סגור בתמורה לג'וב.


"אז משפחה ישראלית רגילה - אבא, אמא, שלושה ילדים - מבינים שהם לא יכולים לחיות מזה. פשוט אי אפשר."

אבל עזבו אותם, מה תגידו על משפחה ישראלית רגילה - אבא, אמא, שלושה ילדים - שבה ההורים מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש, יש להם דירה והם נוסעים פעם בשנתיים לחו"ל, אבל אין להם שום סיכוי (!) לקנות בעתיד דירה (!!) לאחד משלושת הילדים שלהם. המטרה שלנו במשרד האוצר היא לעזור לאנשים כמוהם, במקום נניח להקל על ילדים בוגרים יותר ממשפחות דומות או עם פחות פריבילגיות, לשכור או לקנות דירה בהווה. ואיך נעזור למשפחה מוכת הגורל? קודם כל נפגע בה לטובה. אבל היי, לא רק הבוחרים שקנו את ההבטחות שלי בתקופת הבחירות ייפגעו מהגזירות, כו-לם הולכים לשלם! (כלומר, חוץ ממפעל ההתנחלויות). כדי לוודא זאת העליתי את המע"מ ל- 18% כי הרי כולנו סופגים את העלייה הזאת. אומנם העשירונים הגבוהים יותר בסה"כ נאלצים לקצץ קצת בהוצאות וגם תמיד יש להם חסכונות בצד, בעוד שמשפחות המשתכרות בשכר המינימלי עד לממוצע במשק רק נכנסות עמוק יותר לאוברדראפט, כשהן נתקלות בעליית המע"מ מבעד להוצאות מזון, לבוש, חשבונות, וכן הלאה, שלא לדבר על הקיצוץ בקצבאות למיניהן, אבל ריקי כהן תמיד יכולה להפסיק לעשן.



"עכשיו מגיע חישוב הפלאפל: מנה פלאפל 10 שקלים, עזבו מנה, חצי מנה. 5 שקלים, זול. שתייה גם 5 שקלים, גם לא יקר במיוחד, ביחד 10 שקלים כפול חמישה אנשים, 50 שקל לארוחה, לא משביעה במיוחד אבל ארוחה. שלוש פעמים ביום, 31 יום בחודש, זה יוצא 4650 שקל בחודש. תסמכו עלי, עשיתי את החשבון."

תסמכו על אנשי הקופי של התשדיר הזה, הם עשו את החשבון בשבילי. הרי אין לי תעודת בגרות ושום תואר אקדמי למעט דוקטורט שהוצאתי במסלול עוקף, מה שלא מנע ממני להצהיר בעבר שאם אהיה שר חינוך אז אבטל את כל בחינות הבגרות למעט אנגלית, מתמטיקה, והבנת הנקרא. בגרות באנגלית והבנת הנקרא זה חשוב, כי בלעדיהן הדורות הבאים כל הזמן יטעו בהבנת הטקסטים שהם קוראים - בעיקר באנגלית - ובמקום לצטט מתוכם בהקשרים הנכונים, יסתמכו על מאגרי ציטטות ברשת וישתמשו בהם באופן שגוי.


"ישראל היא אלופת העולם. אנחנו לא אלופי העולם בכדורגל, לא בכדורסל, אנחנו אלופי העולם רק בשני דברים: בשיט על גלשנים, ובעוני. מדינת ישראל מחזיקה בשיא עולמי באחוז הילדים העניים מבין המדינות המפותחות."

אז למקרה שדאגתם לגבי אובדן האליפות, נותרנו מספר 1 גם בשנת 2010! אומנם רק מקרב המדינות המפותחות, אבל מי באמת סופר את השאר? אנחנו גם בין חמש המדינות שבהן אי השוויון הוא הגדול ביותר - רק בטורקיה, מקסיקו, צ'ילה, וארה"ב יש פערים גדולים יותר - אבל העיקר שאנחנו לא יוון או ספרד, נכון? והכי חשוב זה שאפשר להשתמש בנתונים האלה כדי להסתייג מהקפיטליזם הדורסני של ביבי והליכוד תוך אימוץ שפת המחאה החברתית מחד, ולתקוף את הסוציאליזם של מפלגת העבודה והשמאל מאידך, למרות שמכון ירושלים לחקר שווקים טען כי בהסתמך על המצעים הכלכליים של שלושת המפלגות, הפערים החברתיים רק יגדלו. בפועל, התוכנית הכלכלית שלי נבנתה באופן שרק מעמיס יותר מהפסדי הבנקים על  חשבונם של אזרחי המדינה, כפי שאך ראוי למי שעשה את מרבית הונו בתור פרזנטור של בנק הפועלים ומסתחבק עם שרי אריסון ונוחי דנקנר בגנקי. כי אם לא במוצהר הרי שבפועל, גם אני ניאו ליברל.


"לפי נתוני הביטוח הלאומי חיים בארץ 713 אלף ו- 600 ילדים כאלה. 713 אלף ו- 600 ילדים שלא יכולים להרשות לעצמם אפילו חצי מנה פלאפל."

ושוב, למקרה שדאגתם, עדיין "יש אולי ילדים רעבים, אבל לא מתים מרעב", כך לפי מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, שהיה ראש מטה השטח של יש עתיד וצ'ופר בהתאם ע"י המפלגה על ידי, כמינוי אישי של שר הרווחה מאיר כהן.

"אז זה הדבר שאנחנו מבקשים מכם"

שתמשיכו להצביע עבור יש עתיד גם בבחירות הבאות, כי באנו לשנות ושינויים לוקחים זמן. למעט אלו שאנחנו יכולים לזקוף לזכותנו באופן מיידי כמובן, כמו למשל העברה מיידית של 50 מיליון שקל לניצולי השואה. רגע, יש מצב שאני מנפנף בפעולות שטרם בוצעו וחלקן בכלל לא אמורות להיזקף לזכותי? אבל מה שבטוח עשיתי זה להעביר את הטיפול בניצולי השואה ממשרד האוצר למשרד הרווחה, שהוא הרבה פחות מתוקצב ואפקטיבי. אז כל טוב להם, וד"ש למאיר וסילמן.


"ב- 29 בספטמבר יהיה כאן ערב שידורים מיוחד כדי ששום משפחה לא תישאר רעבה בראש השנה. בואו ניתן להם לפחות להתחיל את השנה עם אוכל על השולחן. תעזרו לנו לקנות להם שמן ומים ולחם ואורז, כדי שתהיה להם ארוחת חג. הם עדיין יהיו עניים, אבל לפחות בחג הזה הם לא יהיו רעבים."

במילים אחרות, אנחנו מבקשים מכם להמשיך לקיים את מפעל הצדקה בישראל על חשבון שירותי הרווחה, השקעה ופיתוח בפריפריה, עידוד פתיחת מקומות עבודה במקום עוד ועוד הפרטות שתמיד מביאות עמן פיטורים המוניים ("קיצוצים כואבים"), וכן הלאה. כי למה לתת לאדם רעב חכה כדי שיאכיל את עצמו מחר, אם אפשר לזרוק לו עצמות דגים פעם בשנה לקראת החגים? חכות הן יקרות, דגים יש בשפע.


"בשנה שעברה אתם האכלתם אותם: לא משרד הרווחה, לא הממשלה, לא הביטוח הלאומי."

וכנראה שזה יחזור על עצמו גם בשנה-שנתיים הקרובות, לאור הקיצוצים בתקצוב שירותי הרווחה: קיצוץ בקצבאות הילדים, בסבסוד צהרונים שמאפשרים לנשים לצאת לעבודה, וחיוב קשישים זכאי חוק סיעוד לקבל את גמלת הסיעוד שלהם בכסף. אבל אם אנחנו כבר מקשים על נשים לעבוד, לפחות נהיה שוויוניים ונכיר בכך שבתור עקרות בית הן מחויבות לשלם דמי בריאות ודמי ביטוח לאומי. איך אמר הפטרון שלי ביבי, "אין ארוחות חינם"? אז הן חושבות להישאר בבית ולהכין ארוחות בשביל המשפחה בחינם? הרי יש לנו גרעון להיחלץ ממנו. טוב נו, את העז הזאת הוצאתי בסופו של דבר מתקציב המדינה, בגלל שאני קשוב לעם - כ"כ קשוב שקיצצתי ב- 4% מתקצוב משרדי הממשלה, שמיועדים לספק שירותים לאזרחים בעבור המסים שהם משלמים. כי בשביל מה צריך למסות באופן הוגן את ההון הפרטי, אם אפשר לקצץ בהון הציבורי?


"...אבל השנה שעברה נגמרה. וגם הכסף."

ונא לא לשאול איפה הכסף, כבר רשמתי פטנט ו- 19 מנדטים על הביטוי הזה.


"והאמת, אני שונא לבקש את זה מכם."

כמו שאני שונא להטיל עליכם גזירות כלכליות ובכל זאת עשיתי את זה. רואים, אני פוליטיקאי אמיץ ולא פופוליסטי, כל עוד זה לא נוגע לבעלי ההון ואחיי המתנחלים. מהם אני לא שונא לבקש כלום, אני פשוט מפחד ולא מבקש שום דבר למעט העלאה שולית במיסוי רכישת מוצרי יוקרה, שתניב כמה מאות מיליוני שקלים בלבד; והעלאת מס החברות ב- 1%, מה שסך הכול מחזיר אותו לרמת שיעור המס משנת 2009 (26%), בהשוואה לשיעור של 36% בשנת 2003 (השנה שבה הפטרון הכלכלי שלי נתניהו חזר לשלטון כשר אוצר).


"זה לא בסדר לפנות אליכם, אתם לא אשמים."

הרי זה לא אתם שעושים מלא ילדים ולא יוצאים לעבוד, כמו החרדים והזועבי'ז. אתם מעמד הביניים, המעמד היצרני במדינה, שנושא בכל נטל המסים והכלכלה מבוססת עליו. פועלים שלא משתכרים מספיק בשביל להידרש לניכויים ממשכורותיהם לפי מדרגות המס אני לא ממש סופר בתור מעמד יצרני, למרות שמעמדות אחרים ובעיקר אני וחבריי בעשירון העליון מסתמכים באופן מוחלט על התוצר הגולמי שהם מספקים. אל תהיו לי פה סוציאליסטיים ותגידו שזה הופך אותם למעמד יצרני, זה בעלי המפעלים והתעשיות שאחראים לייצור! והזויי השמאל הסוציאליסטי עוד רוצים להעניש אותם במיסוי פרוגרסיבי בשל הצלחתם.


"לא היינו פונים אליכם, אבל אין לנו למי לפנות. זה או אתם או כלום."

כמו שלא הייתי פונה לעובדי קבוצת ידיעות אחרונות בבקשה לתרום את ימי החופש שלהם למען טיפול רפואי בסך 120 אלף שקלים בשביל בנה של אחת העובדות שם. כי אין חלופה אחרת לגיוס סכום כסף שכזה, מלבד פגיעה בזכויות הסוציאליות של עאלק-קולגות שלי, עיתונאים אמיתיים שמשתכרים שכר זעום בעבור ימי עבודה מתישים עם שעות נוספות לתוך הלילה, על מנת לעמוד בדד ליין. שאני אתרום ממשכורת העתק שמשלמים לי בתמורה לטור השבועי שאני כותב מנוחיות ביתי ובזמני החופשי? שאגייס תרומות מחבריי בעלי ההון ואשתמש בקשרים שיש לי בעולם הבידור כדי להרים איזה מופע התרמה? נה, הרבה יותר נוח לפנות לעיתונאים שקבוצת ידיעות אחרונות קיצצה להם בשכר, תוך שימוש במילה המיושנת "חברים" שאני עדיין מאמין בה. כי אין כמו חברים, במיוחד כאלה שמחזיקים מבשלות בירה ואפשר להעביר להם סיוע היישר ממשרד האוצר.


"ואני מסכים שהמדינה היתה צריכה לטפל בזה. לא אתם. לא התרומות שלכם. אבל המדינה לא עושה את זה."

המדינה כמובן התנהלה אז כמו עכשיו, תחת מדיניותו הכלכלית של נתניהו, אז כשר אוצר בממשלת שרון ועכשיו כראש ממשלה שמושך בחוטים שלי, בובת השר אוצר שלו, אומנם לא צייתן כמו קודמי בתפקיד שטייניץ, אך עדיין אותו סוכן של אותה שיטה קפיטליסטית.


"אנחנו יכולים לדבר על זה. אנחנו יכולים לדבר מהבוקר עד הערב על זה שהמדינה לא עושה את מה שהיא היתה צריכה לעשות."

אבל עדיף שבמקום לדבר, פשוט תקראו את הטורים שכתבתי בנושא, מאז ועד לפרישה שנכפתה עליי בשל כניסתי לפוליטיקה. הם שימשו לי בתור אחלה מקפצה וכלי מיתוגי למרות שתכלס, המכתבים ליואבי/ליאורי ו- "הכי ישראלי זה" הם אלו שעשו את עיקר העבודה. בכל מקרה, עכשיו שהגעתי לעמדת מפתח בתור שר אוצר ויו"ר הסיעה השנייה בגודלה בקואליציה, אנחנו עדיין יכולים לדבר על זה, כל עוד תעמדו בגבולות מסגרת הדיון ולא תביעו דעות שלא מוצאות חן בעיניי. אחרת תיחסמו מעמוד הפייסבוק שלי.


"אז יום אחד המדינה תעשה מה שהיא אמורה לעשות ותאכיל אותם."

אך לא ביום שבו אני אהיה מקברניטי המדינה, כי אלו לא העמדות שלי כאמור, ולראייה הקיצוצים והגזירות שהעברתי בתקציב. אבל אתם יכולים להתנחם בידיעה שמדיניותי הכלכלית, לצד חוק המשילות שקידמתי יחד עם הפאשיסטים של הליכוד ביתנו, בהחלט עשויים להוביל לכך שיום אחד תהיה לנו כאן מדינת צדקה שמאכילה את אזרחיה העניים במקום להעניק להם כלים להאכיל את עצמם, בזכות התחזקותה העתידית של ש"ס. כי כשדוחפים את מעמד הביניים לסף קריסה ואת המעמדות הנמוכים יותר אל פי עוני, ומונעים ייצוג פוליטי מגוון מהאוכלוסייה הערבית שגם ככה נוטה באופן חלקי להצביע ש"ס, אז תרחיש שבו ש"ס צוברת כוח מחדש ומתקרבת לדרגת האחים המוסלמים, אינו עד כדי כך מופרך. סביר יותר להניח שהתחזקותה של ש"ס לא תהיה מספיק משמעותית בשביל להבריח מכאן את כל המצביעים הפוטנציאליים שלי, סטייל חן בן ארי הפטריוט, אבל עדיין מספיק משמעותית בשביל שאוכל לשחק עוד יותר על קלף שנאת החרדים (במיוחד אם אפשר יהיה להצמיד להם את הזועבי'ז), ובכך לזכות מחדש באלקטורט המאוכזב שלי.
Like father, like son.


"רק שהם לא רעבים יום אחד. הם רעבים היום, הם רעבים עכשיו, כרגע, והם ימשיכו להיות רעבים. אלא אם כן אתם תסכימו לעשות את הדבר הכי בסיסי והכי אנושי והכי טוב לב שיכול להיות - לתת."

ואם כבר הזכרתי את ש"ס בהקשר של צדקה, אני חייב להבהיר פה משהו לגבי הדמיון שאולי זיהיתם בין ההתנהלות שאני מקדם בתשדיר הזה, לבין התנהלותה של ש"ס שאומנם מתחזקת מערך נרחב ויעיל של מוסדות צדקה וסיוע לחלשים ולרעבים, אך בו זמנית משמרת את העוני בכך שהיא מעודדת אורח חיים של לימודי תורה והתקיימות מקצבאות, במקום רכישת השכלה פרקטית והשתלבות בשוק העבודה. אז זה ממש לא אותו דבר ומאוד מקומם לערוך השוואה שכזאת! אני בתור שר אוצר ניאו ליברלי בניתי תקציב ששם את האדם העובד במרכז, במיוחד אם הוא עובד בהיי טק או בחינוך (בעדיפות לחינוך הפרטי, שאני ומס' 2 שלי שר החינוך שי פירון מתכוונים לעודד ע"י תקצוב ממשלתי), כמו שאני אוהב לתאר את הדמויות הפיקטיביות שלי - למשל ריקי כהן ומשכורתה הפיקטיבית - שבשבילן אני ויש עתיד באנו לשנות, על תקן ש"ס של מעמד הביניים. רק בניגוד לש"ס הפראיירים האלה, שהשקיעו בפיתוח כל מיני מוסדות כמו "אל המעיין" וכך חיזקו את כוחם הפוליטי שעמו הם היטיבו והזיקו לציבור בוחריהם בו זמנית, אני עשיתי את זה הרבה יותר פשוט ונקי: קודם כל בונים את הכוח הפוליטי ע"י פנייה פופוליסטית ושקרית ("אחיי העבדים") לציבור רחב ואמורפי, שכבר קיים ואוהב לזהות את עצמו בתור מעמד ביניים, בין אם הוא כזה בפועל או לא; וזאת עושים באמצעות תמיכה כלכלית של בעלי הון שבפועל הופכת אותך לנציג שלהם בכנסת. רק אח"כ מיטיבים עם ציבור אחד או שניים (בעלי ההון ובעלי הדירות מקרב העשירון העליון, שיכולים להירגע ולשכוח ממס ירושה), ומזיקים לפראיירים שראו בעצמם מעמד ביניים וחשבו שאני באמת הולך לייצג את האינטרסים שלהם.

ועוד דבר! הצדקה של חרדים מתבססת על מתן בסתר או לכל הפחות הרחק מתשומת לב ציבורית. איפה האפקט הדרמטי, איפה הניסיון למנף? אני בתשדיר הזה קידמתי יום שידורי התרמה מיוחד, לאור מדורת השבט של ערוץ 2, עם הרבה דמעות והכרת תודה מצד כל העניים הרעבים, במיוחד ילדים. בכל זאת תרמתם צופים יקרים, אז זכותכם לקבל תמורה מלאה לכסף.