יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

שבע הנשמות של גבריאל בלחסן


גבריאל בלחסן מת. המחלה, הכדורים, "הם הרגו אותך לאט-לאט" כמו ששר אביב גדג', חבר ילדות והסולן בלהקת אלג'יר שהעלתה את שניהם על מפת הרוק הישראלי, באחת מיצירותיהם הבולטות "דם על הים". שנים אח"כ גדג' ישיר באלבום הבכורה של קריירת הסולו שלו את "הסוד", שנכתב על בלחסן: "כל סירות ההצלה/טבעו בדרך לכאן/אתה חיכית מזמן" הוא שר שם, ופעם נכחתי בהופעה שבה שינה את השורה האחרונה - "אתה הטבעת אותן". אבל מסתבר כי סירות ההצלה שרשמו לו הרופאים, הן אלו שהטביעו אותו. גבריאל לא התאבד כפי שרבים נטו לחשוב, אלא מת כתוצאה מאי ספיקת כליות ודום לב, בגלל יותר כדורי הרגעה בדבש.



                                                                      



את תרגום הטקסט הבא של השיר Seven Souls מאת ההרכב Material, המבוסס על הרומן The Western Lands מאת וויליאם ס. בורוז שגם מקריא את מילות השיר, כבר פרסמתי בעבר כחלק מסדרת פוסטים שעסקו בקטעי ספוקן וורד מחוץ לזירת התרחשותם הטבעית על הבמה. גם יצירתו המטלטלת של בלחסן, "כדורי הרגעה בדבש", היתה חלק מאותה סדרה. כעת בתור סוג של רקוויאם לגבריאל, אנסה לחבר בין אותו טקסט שמדבר על שבע נשמותיו של האדם לפי המיתולוגיה של מצריים העתיקה, לבין חלק קטן אך מייצג משיריו של בלחסן.


המצרים העתיקים הניחו את קיומן של שבע נשמות. הנשמה הראשית, והראשונה לעזוב ברגע המוות, היא רֶן, השם הסודי. זאת בהתאמה לבמאי שלי: הוא מביים את סרט חייך מהפריה למוות. השם הסודי זו כותרת הסרט שלך. עם מותך, שם נכנסה רן לתמונה.






מול הים עם תפילין
האש בוורידים
הוא בא לקחת אותך
הוא שחור כמו שק
לבן כמו מלאך

מול הים עם תפילין
עם ספר תפילות וספר קללות
רד איתי למצולות
לך לאיבוד בשדות

אלג'יר/מול הים עם תפילין

******************

לאחר שנים ארוכות של עמידה מול הים ואחרי שירד למצולות עם אביב ואחרי שבלע אותו הדג, אחרי שהיה בתוך הצינורות ואחרי שכבר בא לקחת אותו זה ששחור כמו שק ולבן כמו מלאך, זכה גבריאל גם ללכת לאיבוד בשדות. במקום לברוח, מה שלא אפשרי ולא עוזר, אולי עדיף ללכת לאיבוד. כך יש גם סיכוי שמישהו עוד ימצא אותך.





שב איתי בשדות
קוצים יפרחו, גשמים ירוו אדמות
כמה טוב שמצאת אותי
וראיתי אותך מחפש
וראיתי אותך מחפש
וראיתי אותך

מלאכים בשר ודם
בנות ארץ חולמות רוח ואש
מים שוטפים
רוחצים הריסות
ואדמה, אדמה חיה קמה
להתחדש

גבריאל בלחסן/בשדות (יובל צוף)

**********************

הדג שבלע את גבריאל הקיא אותו ליבשה.

(מתוך "שיר חדש: דרשות על יצירות רוק ישראליות, רוני שויקה, הוצאת כרמל ירושלים)



נשמה שנייה, והבאה בתור לרדת מהספינה הטובעת, היא סֶקֵם: אנרגיה, עוצמה, אור. הבמאי נותן את ההוראות; סקם לוחצת על הכפתורים המתאימים.





אין לי כוח לכתוב עוד מילה 
ניתן ליום הזה להיגמר 
בינתיים יושב בחוץ מעשן סיגריה 
ומתבונן חסר כוחות 
איך שמכוניות חולפות וילדות קטנות 
רצות בכובעים מצמר 
איך שהאוויר נהיה קריר 
ומסעד הכסא נסדק 
וזה חודר וחודר 
והופך והופך 
וחונק וחונק 
חור פעור שלא נסגר 
לב מאפיר רגלים כושלות


גבריאל בלחסן/גאולה


מספר שלוש זה קוּ, המלאך השומר. הוא, היא, או זה, השלישי בתורו לעזוב. מוצג במעופו על פני ירח מלא, ציפור עם כנפיים זוהרות וקודקוד מאיר. מסוג הדברים שאפשר לראות על וילונות במסעדה הודית בפנמה. הקו אחראי לסובייקט ויכול להיפצע בהגנתו - אבל לא לצמיתות, מאחר ושלושת הנשמות הראשונות הן נצחיות. הן חוזרות לשמים עבור כלי קיבול אחר. ארבע הנשמות הנותרות חייבות לקחת סיכון עם הסובייקט בארץ המתים.


נישא על זרועות מוכתמות בפצע 
הן מניחות אותי על המיטה 
בעדינות מכסות 
ומכבות את האור 


גבריאל בלחסן/ברוך הבא







מספר ארבע היא בָא, הלב – לעתים תכופות בוגדני. זהו גוף של נץ ועליו פניך, מכווץ לגודלו של אגרוף. גיבורים רבים, כמו שמשון, נפלו בגלל לב שמעל באמונם.


נער לב חרסינה גוף פחם

גבריאל בלחסן/עריסת יהלום





כי זחלה נשמתי ופרחה מעלה מעלה 
וצייצה ציוץ אדיר 
שבקע מלב חרסינה 
שהתנפץ לו בשבר 


גבריאל בלחסן/רצפת חימר




מספר חמש היא קָא, הכפיל, בעל השיוך הכי קרוב לסובייקט. הקא, שבדרך כלל מגיע לבגרות בזמן המוות הגופני, הוא המדריך היחיד במהימנותו לאורך ארץ המוות ואל אדמות המערב.


ימים חלולים של הראש בין הידיים של תינוק מת בבטן של שיטוטים בעיניים נפוחות וגוף כבד מייאוש מרעיל וכדורי הרגעה לסוסים סופניים
גבריאל בלחסן/כדורי הרגעה בדבש






מספר שש היא קָהַבּיט - הצל, זיכרון. כל התנייתך הקודמת מחיים אלו ואחרים.


הייתי פה הייתי פה הייתי פה הייתי פה הייתי פה 
פעם

גבריאל בלחסן/חלום


מספר שבע היא סֶקוּ. השרידים.  




יום רביעי, 7 באוגוסט 2013

פרזנטור של צדקה והפרטת הרווחה! שר אוצר! אותו הלפיד (ואותה השיטה)


אפשר לטעון כי מאז כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה ומינויו כשר האוצר, שזה נהיה ספורט לאומי לחבוט בו וליצור סאטירות עליו, בעוד שהוא רק עוד נציג של השיטה הקפיטליסטית. מה גם שהתבטאויותיו פה ושם עולות על כל סאטירה. ובכל זאת, הסרטון הזה משנת 2005 שהועלה באוב עקב הגזירות הכלכליות של שר האוצר החדש, ובו לפיד משמש בתור פרזנטור של עמותת הצדקה "לתת" ומקדם את יום שידורי ההתרמה למענה בערוץ 2, פשוט מזמין טיפול סאטירי (והחייאה זמנית של הבלוג) בשם תכליתה של סאטירה אמיתית וראויה: כזו שלא רק מעלה חיוך ומגחיכה את המושא לסאטירה, אלא גם חושפת את האבסורדיות של טיעוניו והשקפת עולמו, ובכך תוקפת אותו כנציג של הון, שלטון, והגמוניה (ובמקרה של לפיד, אפשר לסמן וי מובהק על כל הסעיפים). התגובה הרווחת להפצת הסרטון בסביבות מאי התייחסה לצביעותו הנוכחית של לפיד כשר אוצר מטיל גזירות ומקצץ בקצבאות, לעומת הכרתו במימדי העוני אז. אבל כמו שאדגים באמצעות הפרשנות הסאטירית לטקסט שהוא מקריא בסרטון, לפיד בסה"כ קידם בו את מוסד הצדקה והנדבנות שדוחף להפרטת שירותי הרווחה ומסיר אחריות מצד המדינה ומוסדותיה לבעיות חברתיות, כגון עוני ופערים סוציו-אקונומיים.

הנחלצים להגנתו של לפיד, לא בהכרח מצביעיו ותומכיו, יטענו שמדובר באיש טוב עם כוונות טובות, כפי שניכר מעצם התנדבותו להופיע בסרטון המדובר. בתשובה לכך ניתן לומר, שמעבר לכוונות הטובות בהן מרוצפת הדרך לגיהנום, הרי שלפיד כמנהיג פוליטי כבר הספיק בתקופה קצרה יחסית להפר כמה וכמה הבטחות שפיזר לבוחרים בעלי כוונות טובות, לתקוף באופן דמגוגי את יריביו שגם להם כוונות טובות, ובעיקר לקבל החלטות שלא מותירות ספק לגבי כוונותיו והמיעוטים (בעלי ההון, עשירונים עליונים, וציבור המתנחלים) שעמן הן מיטיבות. דוגמאות לכך תוכלו למצוא בקישורים המשובצים לאורך התגובות הכנות שכתבתי בשם לפיד הפוליטיקאי לטקסט של לפיד הפרזנטור, שמונה שנים אחרי. וכעת לסרטון:





"אתם מכירים את חישוב הפלאפל? זה הולך ככה, שכר מינימום במדינת ישראל הוא 3335 שקלים בחודש. זה מה שמרוויחים פה מאות אלפי אנשים. 3335 שקלים בחודש. "

אתם מכירים את עמיר פרץ, השר לאיכות הסביבה מטעם "התנועה" שיושב איתי בממשלה? מאז שכיהן בתור יו"ר מפלגת העבודה וכחבר בה לאחר מכן, הוא פעל להעלאת שכר המינימום עד הגעתו ל- 4600 שקלים בחודש. אם פרץ היה מנצח את שלי יחימוביץ' בהתמודדות האחרונה על ראשות העבודה, מן הסתם הייתי מאותו רגע והלאה משתלח שוב ושוב בו ובעמדותיו הסוציאליסטיות דרך המדיה החברתית ובתקשורת, למרות שזה הסוציאליזם של פרץ ויחימוביץ' שאחראי להעלאת שכר המינימום, בטח לא שלטון הליכוד הניאו ליברלי שחברתי אליו. יתכן גם שהייתי פולט "פרענק" לכיוונו, בלהט הרגע של עימות טלוויזיוני כלשהו. אבל פרץ כאמור יושב איתי בממשלה, ולכן בתגובה לדחיית הפעימה הנוספת בהעלאת שכר המינימום לעובדי מדינה כחלק מהדיל שסגרתי עם עופר עיני, לא נאלצתי לספוג ממנו האשמות כגון "אתה פחדן ושפוט של המעסיקים", כפי שקרא כאשר היה חבר באופוזיציה לעברו של קודמי בתפקיד יובל שטייניץ. אתם רואים, אפשר להיות ניאו ליברל, ללכת עם סוציאליסט ולהרגיש בלי, כל עוד הוא שומר על פה סגור בתמורה לג'וב.


"אז משפחה ישראלית רגילה - אבא, אמא, שלושה ילדים - מבינים שהם לא יכולים לחיות מזה. פשוט אי אפשר."

אבל עזבו אותם, מה תגידו על משפחה ישראלית רגילה - אבא, אמא, שלושה ילדים - שבה ההורים מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש, יש להם דירה והם נוסעים פעם בשנתיים לחו"ל, אבל אין להם שום סיכוי (!) לקנות בעתיד דירה (!!) לאחד משלושת הילדים שלהם. המטרה שלנו במשרד האוצר היא לעזור לאנשים כמוהם, במקום נניח להקל על ילדים בוגרים יותר ממשפחות דומות או עם פחות פריבילגיות, לשכור או לקנות דירה בהווה. ואיך נעזור למשפחה מוכת הגורל? קודם כל נפגע בה לטובה. אבל היי, לא רק הבוחרים שקנו את ההבטחות שלי בתקופת הבחירות ייפגעו מהגזירות, כו-לם הולכים לשלם! (כלומר, חוץ ממפעל ההתנחלויות). כדי לוודא זאת העליתי את המע"מ ל- 18% כי הרי כולנו סופגים את העלייה הזאת. אומנם העשירונים הגבוהים יותר בסה"כ נאלצים לקצץ קצת בהוצאות וגם תמיד יש להם חסכונות בצד, בעוד שמשפחות המשתכרות בשכר המינימלי עד לממוצע במשק רק נכנסות עמוק יותר לאוברדראפט, כשהן נתקלות בעליית המע"מ מבעד להוצאות מזון, לבוש, חשבונות, וכן הלאה, שלא לדבר על הקיצוץ בקצבאות למיניהן, אבל ריקי כהן תמיד יכולה להפסיק לעשן.



"עכשיו מגיע חישוב הפלאפל: מנה פלאפל 10 שקלים, עזבו מנה, חצי מנה. 5 שקלים, זול. שתייה גם 5 שקלים, גם לא יקר במיוחד, ביחד 10 שקלים כפול חמישה אנשים, 50 שקל לארוחה, לא משביעה במיוחד אבל ארוחה. שלוש פעמים ביום, 31 יום בחודש, זה יוצא 4650 שקל בחודש. תסמכו עלי, עשיתי את החשבון."

תסמכו על אנשי הקופי של התשדיר הזה, הם עשו את החשבון בשבילי. הרי אין לי תעודת בגרות ושום תואר אקדמי למעט דוקטורט שהוצאתי במסלול עוקף, מה שלא מנע ממני להצהיר בעבר שאם אהיה שר חינוך אז אבטל את כל בחינות הבגרות למעט אנגלית, מתמטיקה, והבנת הנקרא. בגרות באנגלית והבנת הנקרא זה חשוב, כי בלעדיהן הדורות הבאים כל הזמן יטעו בהבנת הטקסטים שהם קוראים - בעיקר באנגלית - ובמקום לצטט מתוכם בהקשרים הנכונים, יסתמכו על מאגרי ציטטות ברשת וישתמשו בהם באופן שגוי.


"ישראל היא אלופת העולם. אנחנו לא אלופי העולם בכדורגל, לא בכדורסל, אנחנו אלופי העולם רק בשני דברים: בשיט על גלשנים, ובעוני. מדינת ישראל מחזיקה בשיא עולמי באחוז הילדים העניים מבין המדינות המפותחות."

אז למקרה שדאגתם לגבי אובדן האליפות, נותרנו מספר 1 גם בשנת 2010! אומנם רק מקרב המדינות המפותחות, אבל מי באמת סופר את השאר? אנחנו גם בין חמש המדינות שבהן אי השוויון הוא הגדול ביותר - רק בטורקיה, מקסיקו, צ'ילה, וארה"ב יש פערים גדולים יותר - אבל העיקר שאנחנו לא יוון או ספרד, נכון? והכי חשוב זה שאפשר להשתמש בנתונים האלה כדי להסתייג מהקפיטליזם הדורסני של ביבי והליכוד תוך אימוץ שפת המחאה החברתית מחד, ולתקוף את הסוציאליזם של מפלגת העבודה והשמאל מאידך, למרות שמכון ירושלים לחקר שווקים טען כי בהסתמך על המצעים הכלכליים של שלושת המפלגות, הפערים החברתיים רק יגדלו. בפועל, התוכנית הכלכלית שלי נבנתה באופן שרק מעמיס יותר מהפסדי הבנקים על  חשבונם של אזרחי המדינה, כפי שאך ראוי למי שעשה את מרבית הונו בתור פרזנטור של בנק הפועלים ומסתחבק עם שרי אריסון ונוחי דנקנר בגנקי. כי אם לא במוצהר הרי שבפועל, גם אני ניאו ליברל.


"לפי נתוני הביטוח הלאומי חיים בארץ 713 אלף ו- 600 ילדים כאלה. 713 אלף ו- 600 ילדים שלא יכולים להרשות לעצמם אפילו חצי מנה פלאפל."

ושוב, למקרה שדאגתם, עדיין "יש אולי ילדים רעבים, אבל לא מתים מרעב", כך לפי מנכ"ל משרד הרווחה יוסי סילמן, שהיה ראש מטה השטח של יש עתיד וצ'ופר בהתאם ע"י המפלגה על ידי, כמינוי אישי של שר הרווחה מאיר כהן.

"אז זה הדבר שאנחנו מבקשים מכם"

שתמשיכו להצביע עבור יש עתיד גם בבחירות הבאות, כי באנו לשנות ושינויים לוקחים זמן. למעט אלו שאנחנו יכולים לזקוף לזכותנו באופן מיידי כמובן, כמו למשל העברה מיידית של 50 מיליון שקל לניצולי השואה. רגע, יש מצב שאני מנפנף בפעולות שטרם בוצעו וחלקן בכלל לא אמורות להיזקף לזכותי? אבל מה שבטוח עשיתי זה להעביר את הטיפול בניצולי השואה ממשרד האוצר למשרד הרווחה, שהוא הרבה פחות מתוקצב ואפקטיבי. אז כל טוב להם, וד"ש למאיר וסילמן.


"ב- 29 בספטמבר יהיה כאן ערב שידורים מיוחד כדי ששום משפחה לא תישאר רעבה בראש השנה. בואו ניתן להם לפחות להתחיל את השנה עם אוכל על השולחן. תעזרו לנו לקנות להם שמן ומים ולחם ואורז, כדי שתהיה להם ארוחת חג. הם עדיין יהיו עניים, אבל לפחות בחג הזה הם לא יהיו רעבים."

במילים אחרות, אנחנו מבקשים מכם להמשיך לקיים את מפעל הצדקה בישראל על חשבון שירותי הרווחה, השקעה ופיתוח בפריפריה, עידוד פתיחת מקומות עבודה במקום עוד ועוד הפרטות שתמיד מביאות עמן פיטורים המוניים ("קיצוצים כואבים"), וכן הלאה. כי למה לתת לאדם רעב חכה כדי שיאכיל את עצמו מחר, אם אפשר לזרוק לו עצמות דגים פעם בשנה לקראת החגים? חכות הן יקרות, דגים יש בשפע.


"בשנה שעברה אתם האכלתם אותם: לא משרד הרווחה, לא הממשלה, לא הביטוח הלאומי."

וכנראה שזה יחזור על עצמו גם בשנה-שנתיים הקרובות, לאור הקיצוצים בתקצוב שירותי הרווחה: קיצוץ בקצבאות הילדים, בסבסוד צהרונים שמאפשרים לנשים לצאת לעבודה, וחיוב קשישים זכאי חוק סיעוד לקבל את גמלת הסיעוד שלהם בכסף. אבל אם אנחנו כבר מקשים על נשים לעבוד, לפחות נהיה שוויוניים ונכיר בכך שבתור עקרות בית הן מחויבות לשלם דמי בריאות ודמי ביטוח לאומי. איך אמר הפטרון שלי ביבי, "אין ארוחות חינם"? אז הן חושבות להישאר בבית ולהכין ארוחות בשביל המשפחה בחינם? הרי יש לנו גרעון להיחלץ ממנו. טוב נו, את העז הזאת הוצאתי בסופו של דבר מתקציב המדינה, בגלל שאני קשוב לעם - כ"כ קשוב שקיצצתי ב- 4% מתקצוב משרדי הממשלה, שמיועדים לספק שירותים לאזרחים בעבור המסים שהם משלמים. כי בשביל מה צריך למסות באופן הוגן את ההון הפרטי, אם אפשר לקצץ בהון הציבורי?


"...אבל השנה שעברה נגמרה. וגם הכסף."

ונא לא לשאול איפה הכסף, כבר רשמתי פטנט ו- 19 מנדטים על הביטוי הזה.


"והאמת, אני שונא לבקש את זה מכם."

כמו שאני שונא להטיל עליכם גזירות כלכליות ובכל זאת עשיתי את זה. רואים, אני פוליטיקאי אמיץ ולא פופוליסטי, כל עוד זה לא נוגע לבעלי ההון ואחיי המתנחלים. מהם אני לא שונא לבקש כלום, אני פשוט מפחד ולא מבקש שום דבר למעט העלאה שולית במיסוי רכישת מוצרי יוקרה, שתניב כמה מאות מיליוני שקלים בלבד; והעלאת מס החברות ב- 1%, מה שסך הכול מחזיר אותו לרמת שיעור המס משנת 2009 (26%), בהשוואה לשיעור של 36% בשנת 2003 (השנה שבה הפטרון הכלכלי שלי נתניהו חזר לשלטון כשר אוצר).


"זה לא בסדר לפנות אליכם, אתם לא אשמים."

הרי זה לא אתם שעושים מלא ילדים ולא יוצאים לעבוד, כמו החרדים והזועבי'ז. אתם מעמד הביניים, המעמד היצרני במדינה, שנושא בכל נטל המסים והכלכלה מבוססת עליו. פועלים שלא משתכרים מספיק בשביל להידרש לניכויים ממשכורותיהם לפי מדרגות המס אני לא ממש סופר בתור מעמד יצרני, למרות שמעמדות אחרים ובעיקר אני וחבריי בעשירון העליון מסתמכים באופן מוחלט על התוצר הגולמי שהם מספקים. אל תהיו לי פה סוציאליסטיים ותגידו שזה הופך אותם למעמד יצרני, זה בעלי המפעלים והתעשיות שאחראים לייצור! והזויי השמאל הסוציאליסטי עוד רוצים להעניש אותם במיסוי פרוגרסיבי בשל הצלחתם.


"לא היינו פונים אליכם, אבל אין לנו למי לפנות. זה או אתם או כלום."

כמו שלא הייתי פונה לעובדי קבוצת ידיעות אחרונות בבקשה לתרום את ימי החופש שלהם למען טיפול רפואי בסך 120 אלף שקלים בשביל בנה של אחת העובדות שם. כי אין חלופה אחרת לגיוס סכום כסף שכזה, מלבד פגיעה בזכויות הסוציאליות של עאלק-קולגות שלי, עיתונאים אמיתיים שמשתכרים שכר זעום בעבור ימי עבודה מתישים עם שעות נוספות לתוך הלילה, על מנת לעמוד בדד ליין. שאני אתרום ממשכורת העתק שמשלמים לי בתמורה לטור השבועי שאני כותב מנוחיות ביתי ובזמני החופשי? שאגייס תרומות מחבריי בעלי ההון ואשתמש בקשרים שיש לי בעולם הבידור כדי להרים איזה מופע התרמה? נה, הרבה יותר נוח לפנות לעיתונאים שקבוצת ידיעות אחרונות קיצצה להם בשכר, תוך שימוש במילה המיושנת "חברים" שאני עדיין מאמין בה. כי אין כמו חברים, במיוחד כאלה שמחזיקים מבשלות בירה ואפשר להעביר להם סיוע היישר ממשרד האוצר.


"ואני מסכים שהמדינה היתה צריכה לטפל בזה. לא אתם. לא התרומות שלכם. אבל המדינה לא עושה את זה."

המדינה כמובן התנהלה אז כמו עכשיו, תחת מדיניותו הכלכלית של נתניהו, אז כשר אוצר בממשלת שרון ועכשיו כראש ממשלה שמושך בחוטים שלי, בובת השר אוצר שלו, אומנם לא צייתן כמו קודמי בתפקיד שטייניץ, אך עדיין אותו סוכן של אותה שיטה קפיטליסטית.


"אנחנו יכולים לדבר על זה. אנחנו יכולים לדבר מהבוקר עד הערב על זה שהמדינה לא עושה את מה שהיא היתה צריכה לעשות."

אבל עדיף שבמקום לדבר, פשוט תקראו את הטורים שכתבתי בנושא, מאז ועד לפרישה שנכפתה עליי בשל כניסתי לפוליטיקה. הם שימשו לי בתור אחלה מקפצה וכלי מיתוגי למרות שתכלס, המכתבים ליואבי/ליאורי ו- "הכי ישראלי זה" הם אלו שעשו את עיקר העבודה. בכל מקרה, עכשיו שהגעתי לעמדת מפתח בתור שר אוצר ויו"ר הסיעה השנייה בגודלה בקואליציה, אנחנו עדיין יכולים לדבר על זה, כל עוד תעמדו בגבולות מסגרת הדיון ולא תביעו דעות שלא מוצאות חן בעיניי. אחרת תיחסמו מעמוד הפייסבוק שלי.


"אז יום אחד המדינה תעשה מה שהיא אמורה לעשות ותאכיל אותם."

אך לא ביום שבו אני אהיה מקברניטי המדינה, כי אלו לא העמדות שלי כאמור, ולראייה הקיצוצים והגזירות שהעברתי בתקציב. אבל אתם יכולים להתנחם בידיעה שמדיניותי הכלכלית, לצד חוק המשילות שקידמתי יחד עם הפאשיסטים של הליכוד ביתנו, בהחלט עשויים להוביל לכך שיום אחד תהיה לנו כאן מדינת צדקה שמאכילה את אזרחיה העניים במקום להעניק להם כלים להאכיל את עצמם, בזכות התחזקותה העתידית של ש"ס. כי כשדוחפים את מעמד הביניים לסף קריסה ואת המעמדות הנמוכים יותר אל פי עוני, ומונעים ייצוג פוליטי מגוון מהאוכלוסייה הערבית שגם ככה נוטה באופן חלקי להצביע ש"ס, אז תרחיש שבו ש"ס צוברת כוח מחדש ומתקרבת לדרגת האחים המוסלמים, אינו עד כדי כך מופרך. סביר יותר להניח שהתחזקותה של ש"ס לא תהיה מספיק משמעותית בשביל להבריח מכאן את כל המצביעים הפוטנציאליים שלי, סטייל חן בן ארי הפטריוט, אבל עדיין מספיק משמעותית בשביל שאוכל לשחק עוד יותר על קלף שנאת החרדים (במיוחד אם אפשר יהיה להצמיד להם את הזועבי'ז), ובכך לזכות מחדש באלקטורט המאוכזב שלי.
Like father, like son.


"רק שהם לא רעבים יום אחד. הם רעבים היום, הם רעבים עכשיו, כרגע, והם ימשיכו להיות רעבים. אלא אם כן אתם תסכימו לעשות את הדבר הכי בסיסי והכי אנושי והכי טוב לב שיכול להיות - לתת."

ואם כבר הזכרתי את ש"ס בהקשר של צדקה, אני חייב להבהיר פה משהו לגבי הדמיון שאולי זיהיתם בין ההתנהלות שאני מקדם בתשדיר הזה, לבין התנהלותה של ש"ס שאומנם מתחזקת מערך נרחב ויעיל של מוסדות צדקה וסיוע לחלשים ולרעבים, אך בו זמנית משמרת את העוני בכך שהיא מעודדת אורח חיים של לימודי תורה והתקיימות מקצבאות, במקום רכישת השכלה פרקטית והשתלבות בשוק העבודה. אז זה ממש לא אותו דבר ומאוד מקומם לערוך השוואה שכזאת! אני בתור שר אוצר ניאו ליברלי בניתי תקציב ששם את האדם העובד במרכז, במיוחד אם הוא עובד בהיי טק או בחינוך (בעדיפות לחינוך הפרטי, שאני ומס' 2 שלי שר החינוך שי פירון מתכוונים לעודד ע"י תקצוב ממשלתי), כמו שאני אוהב לתאר את הדמויות הפיקטיביות שלי - למשל ריקי כהן ומשכורתה הפיקטיבית - שבשבילן אני ויש עתיד באנו לשנות, על תקן ש"ס של מעמד הביניים. רק בניגוד לש"ס הפראיירים האלה, שהשקיעו בפיתוח כל מיני מוסדות כמו "אל המעיין" וכך חיזקו את כוחם הפוליטי שעמו הם היטיבו והזיקו לציבור בוחריהם בו זמנית, אני עשיתי את זה הרבה יותר פשוט ונקי: קודם כל בונים את הכוח הפוליטי ע"י פנייה פופוליסטית ושקרית ("אחיי העבדים") לציבור רחב ואמורפי, שכבר קיים ואוהב לזהות את עצמו בתור מעמד ביניים, בין אם הוא כזה בפועל או לא; וזאת עושים באמצעות תמיכה כלכלית של בעלי הון שבפועל הופכת אותך לנציג שלהם בכנסת. רק אח"כ מיטיבים עם ציבור אחד או שניים (בעלי ההון ובעלי הדירות מקרב העשירון העליון, שיכולים להירגע ולשכוח ממס ירושה), ומזיקים לפראיירים שראו בעצמם מעמד ביניים וחשבו שאני באמת הולך לייצג את האינטרסים שלהם.

ועוד דבר! הצדקה של חרדים מתבססת על מתן בסתר או לכל הפחות הרחק מתשומת לב ציבורית. איפה האפקט הדרמטי, איפה הניסיון למנף? אני בתשדיר הזה קידמתי יום שידורי התרמה מיוחד, לאור מדורת השבט של ערוץ 2, עם הרבה דמעות והכרת תודה מצד כל העניים הרעבים, במיוחד ילדים. בכל זאת תרמתם צופים יקרים, אז זכותכם לקבל תמורה מלאה לכסף.

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

על פקודות בלתי חוקיות "באבו-אבואה" / התייחסות לכתבה "המרד ב-8200" והתגובות אליה

טוהר הנשק - החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם.


משמעת - החייל יפעל כמיטב יכולתו לביצוע מלא ומוצלח של הנדרש ממנו עפ"י הפקודות ועל פי רוחן. החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי - חוקיות בעליל.


(מתוך הקוד האתי של צה"ל, http://dover.idf.il/IDF/About/Purpose/Code_Of_Ethics.htm)


סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" - מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת - זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו (ביד"צ מר3/57/ תובע צבאי נ' רס"ן מלינקי ואח', פס"מ יז 90, בעמ' 214-213).    


(מתוך פסק דינו של השופט בנימין הלוי, במשפטם של מבצעי הטבח בכפר קאסם, 1957)


כתבת השער של "7 ימים" משישי האחרון, 9.9.11, סיפקה הזדמנות לבחינה מחודשת, ביקורתית ומפוכחת, של פרשת "המרד ב-8200". הכתבה לא זכתה להתייחסות משמעותית ברחבי הרשת והבלוגוספירה - אולי לאור פער השנים שחלפו מאז, והפער שנוצר בתודעה הציבורית הודות לאותו מדרון חלקלק של מדיניות החיסולים בשטחים הכבושים. בפוסט זה אנסה לערוך קריאה ביקורתית בכתבה, על העובדות שנמסרות בה, העדויות והטיעונים של הצדדים בעניין, ועל מסגור קונטקסט הקריאה בכתבה ע"י שימוש בטכניקות עריכה; ותוך כדי התייחסות לתגובות הצדדים המעורבים בפרשה, שהובאו בגוף הכתבה, שבוע לאחר פרסומה (מכתבו של פרופסור אסא כשר למערכת העיתון) ותגובת אתר לאטמה לכתבה.


כבר בשער המוסף אנחנו נתקלים בטייטל הראשי של הכתבה, שילווה אותה לאורך כל הטקסט - "המרד ב-8200". אומנם כותרת הכתבה בפועל היא "ביום של ההפצצה", אבל תיוג הפרשה כמרד נמשך בטיזר שמתחת לכותרת הנ"ל: המילים "עכשיו נחשף הסיפור המלא על המרד ב-8200" מופיעות בסיום הטיזר ובאותיות מודגשות. על מקור התווית "מרד" אנחנו למדים בסיום הפסקה השנייה - זהו "הכינוי שדבק בפרשה מאז" (ימי הדלפתה, בזרזיפי מידע דלילים, בתחילת שנת 2003). האם אכן היה מרד ביחידת 8200? לפי ניתוח אובייקטיבי של העובדות העולות מהטקסט - לחלוטין לא. היה שם סירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל, להפציץ ביודעין ובזדון מבנה המאוכלס באזרחים חפים מפשע, פעולה שבכל סיטואציה אחרת הייתה מכונה בשם "פעולת טרור". קצינים אחרים ביחידה, כולל כאלה מדרג פיקודי גבוה יותר, צידדו בדיעבד בסירוב הפקודה של גיבור הפרשה, סגן אלון (שם בדוי). מדוע אם כך לדבוק באותו כינוי, שכבר הספיק להישכח מהתודעה הציבורית? התשובה המיידית והקלה היא שזה נוח, סנסציוני ומוכר עיתונים. אבל באותה מידה ניתן היה להבליט את אי-חוקיותו של אותו מבצע הפצצה בלתי סלקטיבית שסוכל ונסקר בכתבה. זהו למעשה הסיפור האמיתי מאחורי הפרשה, אז ועכשיו. הכתבה חושפת את הסיפור הזה ובכך הכתב רונן ברגמן מבצע עבודה עיתונאית חשובה. אלא שמסגור סך כל העובדות בקונטקסט של "מרד", הופך את הפרשנות שאכן הייתה פה מרידה לנתונה מראש עבור הקורא. משם והלאה כל קורא יקרא בכתבה ויבחן את העובדות, במסגרת התייחסות שניתן לנסחה כך: "היה מרד ביחידת 8200 - האם הוא היה מוצדק?". יתכנו קוראים אשר מראש ידחו מסגרת התייחסות זו וכאלה שיגיעו למסקנה חיובית לגבי שאלת ההצדקה, אבל רבים אחרים - במיוחד אלה שרק ידפדפו בכתבה או לא יקראו בה כלל - יישארו עם הרושם הראשוני של "מרד".

הפתיח לכתבה מסתיים כך - "דבר אחד אין בכתבה הזו: שיפוט ערכי של האירועים. את זה אנו משאירים לכל קורא, איש-איש ומצפונו." - בכך ברגמן מצטרף לאותה טעות קטגורית שמאפיינת את המגיבים בכתבה. סגן אלון לא ביצע שום "שיפוט ערכי" של הסיטואציה ופעל לפיו; הוא זיהה פקודה בלתי חוקית בעליל, לפי סימני ההיכר המובחנים ביותר שלה בחוק, ובהתאם לערכי היסוד בקוד האתי של צה"ל, כפי שניתן להיווכח מקריאה במקורות המצוטטים בתחילת הפוסט ומהעובדות שעולות - ואינן מוכחשות - מתוך הכתבה: תכנון להוציא לפועל פגיעה זדונית ומכוונת באזרחים חפים מפשע. סגן אלון, שמאופיין לאורך הכתבה שוב ושוב בתור "אדם ערכי", אומנם החזיק בבסיס הערכי על מנת להבחין באותה פקודה בלתי חוקית בעליל ולפעול בהתאם לכך, על כל המחיר שכרוך בדבר. אבל אותו "שיפוט ערכי" שהוא ביצע, היה בהתאם לערכי יסוד אוניברסאליים שנוכחים, לפחות על הנייר, גם בקוד האתי של צה"ל.

במובן זה, שוקי בלס מאתר לאטמה שוגה במיסקונספציה בכל הנוגע לניתוחו הביקורתי:
"בידיעות אחרונות לעומת זאת, הקצין מוצג כאיש ערכי, מבריק, אמיץ ושאר סופרלטיבים שלא תשמעו על צוערים שמודחים בשל אמונותיהם הדתיות או על החייל שסירב ללחוץ יד לרמטכ"ל ההתנתקות."
מבלי להיכנס לדיונים בדבר סירובי פקודה על רקע אמונתי או אידאולוגי, ובדבר תחושת הקיפוח של הציבור הדתי-לאומי בכל מה שקשור למפגנים של חיבוקי קונצנזוס מצד תקשורת המיינסטרים, חשוב להבין שאומנם אופן הצגת סגן אלון עשוי להטות את דעתם של קוראים מסוימים לטובת תמיכה במעשה שלו; אך הצד השני של המטבע הוא סירוס הדיון בדבר אי חוקיותה המובהקת של הפקודה שניתנה. במקום לדון בעובדות, מעמתים את הערכיות של סגן אלון - שרבים בציבור יגדירו אותה בתור "ערכיות שמאלנית" - עם הערכיות של דמויות מפתח בממסד הביטחוני והמדיני. בלס עושה זאת בעצמו ובאופן מפורש:
"שתבינו, שפרופ' אסא כשר, מנסח הקוד האתי של צה"ל ואדם שדעותיו רחוקות מהימין, בחן את המקרה ויצא בצורה נחרצת ביותר נגד אותו קצין סרבן."
מדוע "דעותיו הרחוקות מהימין" של פרופ' כשר רלוונטיות בהקשר לפרשה זו? האם דעותיו בנושאי ארץ ישראל השלמה, ויתור על רמת הגולן במסגרת הסכם שלום עם סוריה וכן הלאה, אמורות להשפיע על שיפוטו המעשי - מעשי, לא ערכי - בכל הנוגע לפרשה? ולגבי היותו מנסח הקוד האתי של צה"ל, שצוטט בפתיח לפוסט, תגובותיו של פרופ' כשר לפרשה בגוף הכתבה ובמכתב תגובה שבוע לאחר מכן, מעידות יותר מכל על הפער שבין נוסחים למעשים:

"בסיטואציה שהתרחשה שם, כשהוא קב"ר בבסיס מרוחק, אין לו את הסמכות המוסרית לקבוע שפקודה היא בלתי חוקית בעליל. הוא לא מכיר את כל הסיפור, לא רואה את התמונה כולה, ואין הוא יודע מה הטקטיקה הרחבה שעליה החליט הרמטכ"ל. ונניח שהוכרזה מלחמה נגד אותו גוף, מלחמה שהופכת את כל המטרות שם ללגיטימיות? מצד שני, אני מבין אותו מפני שהוא נושא באחריות חלקית לפעולה כמי שמספק חלק מהנתונים. אני בעד שיישאלו שאלות ויעלו ספקות, אבל אין לסרב פקודה ברגעים האלה. הרי גם לא מדובר על סערת קרב ואפשר לברר עניינים."

הדברים הללו מעקרים את סעיפי הקוד האתי שצוטטו בתחילת הפוסט, לצד נוסח פקודה בלתי חוקית בעליל, מכל מהותם. כפי שסגן אלון טוען בתגובה, רק המודיעין יודע מה קורה במבצעים מסוג זה. הניסוחים "אחריות חלקית"; "חלק מהנתונים", הם פשוט עיוות של תמונת המצב במקרה המדובר ובאחרים. הדרישה לראות את התמונה כולה הופכת את חובת הסירוב לבצע פקודה בלתי חוקית בעליל, לבלתי ניתנת ליישום בכל סיטואציה בפועל, מאחר ואף חייל אינו רואה את התמונה כולה. דיבורים על טקטיקה רחבה והכרזת מלחמה, מתעלמים מהעובדה הפשוטה שגם בעת מלחמה, הרג אזרחים הוא בלתי חוקי בעליל ומנוגד לערך טוהר הנשק, אותו כאמור ניסח פרופ' כשר. הרג אזרחים כחלק מטקטיקה רחבה זו פעולה של ארגון טרור, חד וחלק; והכרזת מלחמה נגד "גוף" מסוים, אינה הופכת אזרחים לחיילי אויב וטרוריסטים, רק לאור השתייכותם הנסיבתית לאותו "גוף", בין אם מדובר ברשות הפלסטינית כולה ובאזרחיה, או בארגון פת"ח ועובדיו המנהליים (האנשים שנכנסו למבנה המטרה וניצלו מהפצצה, היו עובד מנהלה ומזכירה). פרופ' כשר מצהיר שהוא בעד שאלות וספקות, כלומר הענקת הכשר מוסרי ונטול אפקטיביות לפעולות בלתי חוקיות בעליל, אבל "ברגעים האלה" - הרגעים שבהם צריכה להתקבל הכרעה האם פקודה היא בלתי חוקית בעליל או לא - "אין לסרב פקודה". המשפט האחרון על בירור עניינים ועל כך שלא מדובר בסערת קרב, ממשיך להתעלם מהעובדות בשטח - סגן אלון לא היה צריך לברר שום עניין, מאחר והנתונים היו בידיו; חובת הבירור מדוע הוטלה פקודה בלתי חוקית בעליל, במסגרת מבצע שכבר בוטל יום קודם לכן בשל נימוקים אלה - וככל הנראה חודש דרך צינורות עוקפים (ספקולציה, מה לעשות שהפרשה טויחה ולא נחקרה לעומק) - חובת בירור זו מוטלת על הגורמים שדרשו מסגן אלון לספק את המידע הנחוץ ולא לקטוע את המבצע באיבו. ולבסוף, אם לא מדובר בסערת קרב, מדוע אין לסרב פקודה ברגעים האלה? סגן אלון לא העמיד אף חייל בסכנה; הוא רק ביזבז את זמנם היקר של כמה מסוקי חיל אוויר ושל מדור יעדים בזיט"ר (זירת טרור), ככל הנראה אותו צינור צבאי תאב חיסולים שדרכו חודש המבצע.

דבריו של פרופ' כשר אכן זכו להתייחסות הבולטת מבין המגיבים הרבים (כך לפי מערכת מוסף 7 ימים), שבמקרה כולם יוצאי יחידת 8200 ומכירים את התמונה הרחבה שהיא מספקת טוב מאוד. שניים מהכותבים מתייחסים לנקודות שכבר העליתי בפסקה הקודמת, השלישי מתייחס למכלול הטענות של פרופ' כשר, האלוף במיל' אליעזר שטרן ותא"ל במיל' יאיר כהן, מפקד היחידה באותה תקופה: התפיסה השגויה לפיה חייל "מכריז" על פקודה כבלתי חוקית בעליל, או שמותר לו להימנע מכך ולבצע את הפקודה. ביצוע זה מטיל על החייל אחריות פלילית, בין אם הכריז עליה כבלתי חוקית בעליל או לא. הראשון במגיבים הוא פרופ' כשר עצמו, המבקש להבהיר כמה מעמדותיו:

"הרתעת האויב מפעילות עוינת יכולה להיות תוצאה של פעולה צבאית לסיכול הפעילות העוינת, אבל היא יכולה להיות גם המטרה של פעולה צבאית שלא לשם סיכול שום סכנה קרובה. פעולה צבאית שכל מטרתה היא הרתעה אמורה לא לפגוע בחיי אדם. 'הריגת אדם כדי לרפות את ידיהם של אחרים תהיה בגדר עוול מוסרי' - כך כתבנו האלוף עמוס ידלין ואני במסמך הדוקטרינה האתית של הלחימה בטרור, שפורסם [...] מאז שנת 2004."

פרופ' כשר לא מבהיר פה שום דבר חדש ביחס לפרשה. אפילו אם נקבל את הטענה שהפעולה הנידונה נועדה להרתיע את האויב מפעילות עוינת - ולא לספק צרכי נקמה של הממשלה ודעת הקהל - הרי שלפי מילותיו של כשר בעצמו, הפעולה הצבאית "אמורה לא לפגוע בחיי אדם". נניח בצד את הניסוח הבעייתי הזה, שמשקף את אופי לחימת צה"ל בחמש שנים האחרונות לפחות (מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה"). בפרשה המדוברת, לא היתה שום כוונה להוציא לפועל הפצצה שאמורה לא לפגוע בחיי אדם, אלא דווקא הפגיעה בחיי אדם היתה מטרתו המפורשת של המבצע. ולגבי "הריגת אדם כדי לרפות את ידיהם של אחרים תהיה בגדר עוול מוסרי" - עם כל הכבוד לדוקטרינה האתית של כשר וידלין, אפשר להסתפק בנוסח פקודה בלתי חוקית בעליל כדי לקבוע שהריגת אדם מכל סיבה שהיא, במידה ואותו אדם הוא אזרח או חייל שבוי, מנוגדת לחוק בין אם חייל אחד רואה בה עוול מוסרי וחייל אחר לא. לאחר שהציב פעם נוספת את היסודות התיאורטיים (והרעועים) לטענה הנצחית בדבר מוסריותו של צה"ל, ממשיך פרופ' כשר לשלב הפרקטיקה שבו כל ניסיון ליישם את התיאוריה מתרסק במבחן המציאות:

"פרק הקב"ר ביחידה 8200 במסגרת פעולה צבאית נמצא תמיד בין פרקי המדיניות והתכנון הקודמים לו לבין פרק הביצוע הבא אחריו. פרקי המדיניות והתכנון יכולים לכלול שיקולי מקרו ושיקולי כורח צבאי ומידתיות שהקב"ר לא מכיר אותם, בוודאי לא על בוריים. פרק הביצוע כולל שיקולי מיקרו ושיקולי מידתיות שהקב"ר לא מכיר אותם. לא ייתכן שהוא יגיע למסקנות נחרצות בדבר המבצע כולו וינקוט נגדו צעדים מעשיים על דעת עצמו."

פרופ' כשר שוב לא מחדש ומבהיר שום דבר חדש ביחס למה שכבר אמר בכתבה. לאותו "פרק המדיניות והתכנון" הוא כבר התייחס בדבריו "אין הוא יודע מה הטקטיקה הרחבה שעליה החליט הרמטכ"ל" (הכוונה במילה פרק היא ליחידה אנטומית מובחנת שמהווה חלק מגפה - ולצרכי האנלוגיה של פרופ' כשר, זרוע במובן של "זרוע צבאית"). הפירוט על "פרק הביצוע" אומנם מרחיב את דבריו הקודמים של פרופ' כשר לגבי "התמונה כולה" שאותה סגן אלון לא ראה, אבל בשורה התחתונה, הוא ממשיך לסרס את יכולת קבלת ההחלטות של החייל הנתקל בפקודה בלתי חוקית בעליל, ומשחק בנדמה לי במקום להתייחס לאי חוקיות הפקודה שניתנה: מהם שיקולי המקרו ושיקולי הכורח הצבאי שהופכים פקודה בלתי חוקית בעליל, של הפצצת אזרחים חפים מפשע, לחוקית? מהם שיקולי המידתיות מבחינת פרק הביצוע, שמצדיקים זאת? האם הפצצת המבנה המאוכלס נועדה להציל חיי אדם בהווה או בעתיד? ודאי שלא, אחרת דיווחים על צרכים בוערים אלה היו מגיעים מנציג זיט"ר הזועם בחמ"ל המבצע. בנוסף, סגן אלון לא הגיע למסקנות נחרצות על דעת עצמו - יום לפני המבצע, הוא  פנה למרכז האיסוף של יחידת 8200 וקיבל הודעה שלפיה המבצע מוקפא עד לקבלת הבהרות. לא ברור על דעת מי חודש המבצע ודרך איזה צינורות עוקפים, אבל בכל הנוגע להיררכיית הפיקוד ביחידה, מסקנותיו הראשוניות של סגן אלון זכו לתמיכה פיקודית רחבה דיו, בשביל לדבוק בהחלטתו לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל בזמן אמת.

פרופ' כשר מוסיף וממשיך לברוח מהקונקרטי אל הספקולטיבי (ולא רלוונטי):
"ייתכנו שתי פעולות צבאיות המבוצעות נגד אותה מטרה, כשהאחת אמורה לא לפגוע במה שהשנייה רשאית לפגוע. הראשונה יכולה להיות נקודתית, שעה שהשנייה יכולה להיות חלק מפעילות יותר רחבה, בעלת מטרות יותר מקיפות, הצדקה יותר רחבה במונחי כורח צבאי ומגבלות פחות חמורות במונחי מידתיות."

אין ספק שניתן לאפיין אותה פעולה "ראשונה ונקודתית" גם כפעולה מהסוג השני - חלק מפעילות יותר רחבה ובעלת מטרות יותר מקיפות - שהרי התכנון להפציץ מבנה של הפת"ח בחאן-יונס המשיך שרשרת של פעילות תגמול נגד הרשות הפלסטינית, שמטרתה הייתה למוטט את הרשות. אך מהו אותו כורח צבאי המצדיק הריגת אזרחים חפים מפשע? מהי המידתיות המאפשרת זאת, מידה כנגד מידה של הרג אזרחים כנגד הרג אזרחים? מדינה דמוקרטית אינה יכולה להסתמך על מידתיות שכזו בתור הצדקה, גם לא בעת מלחמה (שכאמור לא הוכרזה באופן רשמי על הרשות הפלסטינית), אלא אם אותה מדינה רוצה לשאת בתואר מדינת טרור.

פסקת הסיום במכתבו של פרופ' כשר מסכמת היטב את אופן טאטוא הפרשה, כפי שטען גם סגן אלון בכתבה:
"טוב עשה (הקב"ר) ככל שהעלה לדיון עם מפקדיו את הסוגיות הערכיות שבפעילותו וטוב עשו מפקדיו שנתנו לפרשה טיפול פיקודי, ברמה האתית העמוקה, ולא טיפול משפטי, ברמה המשמעתית והשטחית."

שוב החייל שמסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל עושה זאת מתוך "סוגיות ערכיות" ולא מתוך ציות לחוק; אותו חוק שהיה עומד במרכז הבמה של טיפול משפטי, במידה והיה נערך. במילותיו של סגן אלון: "העמדה שלי לדין הייתה מחייבת לברר אם הפקודה הייתה בלתי חוקית בעליל. יש סיבה טובה לכך שאף תחקיר לא התייחס לשאלה הזו אפילו במילה. המשמעות של קביעה כזאת הייתה שסדרת קצינים בכירים מאוד, מהמטכ"ל ומטה, היו מוצאים את עצמם לפתע חתומים על פקודה בלתי חוקית בעליל, מה שלכל הפחות היה מסיים את הקריירות שלהם ובאופן תיאורטי גם עלול להושיב אותם בכלא צבאי". זו אם כך, "הרמה המשמעתית והשטחית" שטיפול משפטי היה מעניק לפרשה, לעומת "הרמה האתית והעמוקה" שהוענקה באמצעות טיפול פיקודי - הדחת סגן אלון מתפקידו כקב"ר. כדברי תא"ל במיל' יאיר כהן, מפקד היחידה בזמן הפרשה: "בראייתי, אין עונש קשה יותר לאיש סיגינט מאשר ליטול ממנו את הזכות להיות איש סיגינט". אכן רמה אתית ועמוקה.

אותו יאיר כהן טוען שאם סגן אלון היה פונה אליו בזמן אמת, כפי שהזמין את חיילי היחידה לעשות עם כניסתו לתפקיד, הוא היה "מעביר את המידע הרלוונטי ובמקביל מרעיש עולמות כדי שהוא יובהר ברמה הגבוהה ביותר בצה"ל, גם אם זו לא הייתה עמדתי המקצועית או הערכית". שוב דיבורים על "עמדה ערכית" ביחס לפקודה בלתי חוקית בעליל. ניתן לפקפק באפקטיביות של הדיווח לכהן, לאור דבריו הבאים:  "חוקיות הפקודה והרלוונטיות שלה ליעד המבצע נבדקו לפני ההחלטה היטב בידי כל הדרגים בצה"ל, כולל המשפטיים, וגם בדיעבד לאחר התפוצצות הפרשה, והיא נמצאה חוקית לחלוטין. ברם, דעתם איננה תורה מסיני". כמו תמיד צה"ל בודק את עצמו, מכשיר את עצמו באמצעים משפטיים ובסוף אף מבקר את עצמו, באמצעות תחקירים פנימיים על חשבון בירור משפטי נוקב. שוב המימד הסובייקטיבי - "דעתם" של "כל הדרגים בצה"ל, כולל המשפטיים" מול "תפישתו הסובייקטיבית והערכית של אלון"; ושוב התעלמות מכך שבין כל אותן דעות, ישנה "תורה מסיני" בכל הנוגע לפקודה של הפצצת חפים מפשע - החוק.

הסיבה שאני מתייחס לאי חוקיות הפקודה בלבד ולא לסוגיות מוסריות שעולות מן הפרשה, נובעת מכך שטיפול הפוך ומעוות כבר הוענק לה ע"י מגיבים אחרים. שוב מתוך דבריו של שוקי בלס באתר לאטמה: "ועוד פרט שלא זוכה להרבה תשומת לב בכתבה, הוא ששעת הגג של המבצע נקבעה לפי שעת הצלצול של בית הספר הסמוך שלא יפגעו תלמידים, שיקול שסביר להניח שלא קיים בכלל באף צבא נורמלי הנתון במלחמה". ובכן, פרט זה מוזכר פעמיים במהלך הכתבה, בהקשריו הרלוונטיים (לחץ הזמן שהיה להוציא את הפקודה לפועל בזמן). הכתבה לא עוסקת בשיקול אלמנטרי עוד יותר מאי הריגת אזרחים  - אי הריגת ילדים - אשר בלס משום מה מניח שאינו קיים באף צבא נורמלי הנתון במלחמה (ולהזכירכם שלא הוכרזה בפועל מלחמה נגד הרשות הפלסטינית, לא שהכרזה כזו מצדיקה הרג אזרחים וילדים). הטקסט של בלס מדגים את הצורך בהגנת החוק על ערכי מוסר אוניברסאליים, בכדי לשמור מפני ניצול השיח המוסרי למטרות אינסטרומנטליות (משהו כמו: אנחנו בסדר גמור וצודקים, כי אנחנו פועלים בצורה מוסרית). עוד אחד שמדגים מוסריות אינסטרומנטלית מהי, הוא הרמטכ"ל באותה תקופה, בוגי יעלון:


"זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו מטעמים מוסריים-מצפוניים נכנס לדילמה. בעניין הסיכול הממוקד, הגדרתי בכל התפקידים שבהם הייתי צריך לאשר פעולות כאלה, שלא אתן פקודה ולא אאשר תוכנית שאחריה לא אוכל להסתכל במראה, קודם כל מבחינה מוסרית. כל השיקולים האחרים הם אחר כך. ומבחינתי, כל נושא הסיכול הממוקד הוא מוסרי 'באבו-אבואה', כשאתה מסתכל על איך פעלנו, כמה מכשלות ומבחנים ושאלות ודילמות העלינו."


אבל בפעם המאה, פקודה בלתי חוקית בעליל אינה נקבעת לפי טעמיו המוסריים-מצפוניים של סגן אלון מחד, ולפי יכולתו של יעלון להביט במראה מאידך. "קודם כל מבחינה מוסרית"? קודם כל מבחינה חוקית, בוגי. החוק קובע שהריגת אזרחים היא בלתי חוקית בעליל, או "באבו-אבואה" אם להשתמש בתרגומו של בוגי למינוח הארכאי "בעליל". לא ברור כמה מכשלות, מבחנים, שאלות ודילמות העלו בוגי ושות', אם כל אלה מאפשרות לו לדבר על הפצצה בלתי-סלקטיבית על הבניין, עם כניסתו של האדם הראשון לתוכו, בתור "סיכול ממוקד" - זה נשמע כמו חוסר מיקוד מוחלט, אלא אם הכוונה בממוקד היא "להרוג ערבי וגמרנו". ברגמן מנסה להקשות על יעלון עם שאלה בנוגע להרג אנשים שאינם קשורים ללחימה, ומקבל תשובה טיפוסית של גנרל-פוליטיקאי:


"בוא נניח שאנחנו נלחמים מול הצבא הסורי, אז מה? נשאל את עצמנו בכל פעם לפני שנתקוף האם החייל הספציפי הזה ירה עלינו או לא? [...] אתה לא שואל את עצמך אם החייל שאייש באותה שעה את התחנה הוא זה שפעל נגדך. הוא חייל בצבא הסורי ואני פוגע בו. זה לגיטימי."


יעלון עורך כאן אנלוגיה בעייתית מלכתחילה - בין "הצבא הסורי" לרשות הפלשתינית, שאמורה להיות מקבילה לממשלת סוריה. הבעיה היא שאת מקומו של החייל הסורי-ולא-ספציפי, תופס באנלוגיה האזרח הפלשתיני-ולא-ספציפי:


"כשיש מלחמה בטרור, מה הדבר הזה שעומד מולך? האם לא לגיטימי לפגוע בכל אחד שמחובר לדבר הזה? בלי לשאול שאלות, האם המישהו הספציפי הזה הוא פצצה מתקתקת או לא. מבחינה מוסרית אם אתה מכריז עכשיו על הרשות כאויב ואתה תוקף את תחנת המשטרה שלה ואת המשרדים שלה וכו', מה זה בלתי חוקי?"


אז ככה: במלחמה בטרור, "הדבר הזה שעומד מולך" הוא כל טרוריסט מוכח ומי שמעורבותו בפעילות טרור הוכחה גם כן. לא לגיטימי לפגוע בכל אחד שמחובר "לדבר הזה", במידה ואותו חיבור הוא נסיבתי ואינו מהווה קשר למעורבות בפעילות טרור; לא לגיטימי, לא חוקי ולא מוסרי לפגוע באזרחים חפים מפשע, רק בגלל שהם עובדי הרשות הפלסטינית שהוכרזה או לא הוכרזה כאויב. "פצצה מתקתקת או לא", זו אבחנה המתייחסת לטרוריסטים ומי שמעורבים בטרור, כלומר האם לגיטימי לחסל אותם רק כשהם נחשבים לפצצה מתקתקת - לקראת הוצאה לפועל של פעולת טרור - או גם כשאין התרעה על כך; ובהקשר זה יש לזכור כי שיטת החיסולים לכשעצמה היא מדרון חלקלק של הוצאה להורג ללא דין ומשפט. דבריו של יעלון מהווים הדגמה מובחנת לתהומות שאליהם ניתן להתדרדר בגלל מדרון זה - התדרדרות "בלי לשאול שאלות" במילותיו, סתירה מובהקת לאותן מכשלות, מבחנים, שאלות ודילמות שעליהם דיבר יעלון רק בתשובתו הקודמת.

יום שלישי, 8 בפברואר 2011

המטוס של העתיד חולף מהר, הרחובות ממריאים לאט / על אלבום הבכורה של יונתן גוטפלד


"בניינים מתמוטטים לתוך הלילה
אתה רק רוצה שכבר יקרה לך איזה משהו"
("שלום זה יונתן", יונתן גוטפלד)


הדימוי היפה הזה לקוח מהשיר האהוב עלי מבין שיריו של יונתן גוטפלד, שירים אליהם נחשפו אוזניי שוב ושוב כאשר אני ויונתן היינו שותפים לדירה במשך כשנה-פלוס. זהו הגילוי הנאות שלי, אם כי היכרותי עם יונתן לא בדיוק משחדת את דעתי בנוגע לאלבום הבכורה הטרי שלו, "המטוס של עתיד". הסגנון המוזיקלי הוא לא כוס התה שלי. את השירים מתוך האלבום שכן התחבבו עלי עם הזמן, אהבתי בגרסת הפסנתר הטהורה שלהם, לא בעיבוד ובהפקה המוקפדים מדי ולעתים גם עמוסים מדי. אפילו שירתו הצלולה ונעימה של יונתן רחוקה מהקולות שאני רגיל ואוהב לשמוע - החיספוס של נועם ענבר (הבילויים), השירה המתפנקת של אביב גדג', הגרוטסקיות בקולו של קוב ואפילו, אם למצוא בסיס קרוב יותר להשוואה, המונוטוניות השטוחה של נעם רותם. את השיפוט המוזיקלי לגבי יצירתו של יונתן גוטפלד אשאיר לאחרים, אם לא תפסתם אותו ברדיו אז תוכלו להאזין בקישור המצורף בתחתית הפוסט (ובכל זאת, ממליץ בעיקר על "הפוגה" ו-"גבר ירושלמי"). אני כותב על "המטוס של העתיד" כי בתור מכלול, יש בו שלמות יצירתית שאני אוהב לראות באלבומים. זה מתחיל בעטיפה:




כבש המדרגות נטול המטוס כמו מרמז לציפייה, אבל בעצם התמונה הזאת משדרת משמעות חזקה יותר של "נוכח-נפקד", כמו ביצירת הכסא הריק של מרסל דושאן ויצירות אחרות שמתכתבות איתה מאז. לא ברור אם המטוס עתיד להגיע או שכבר נמצא הרחק בדרך לעתיד מרוחק כלשהו. הכבש ניצב במרכז שדה המראה, נטוש - וכך גם יונתן בשיר הנושא שפותח את האלבום, "המטוס של העתיד". השיר מספר על חברות שהתפרקה, על חשש מהתבגרות, מלמצוא את הקול האישי שלך, מלהמשיך הלאה, מלהשאיר הכול מאחור - בין אם זה "החפצים שנרקבים בארגזים" או כבש המדרגות שנותר שריד יחיד ממעוף המטוס של העתיד. "אבל פתאום נופל בלי כוח" כתיאור של הווייה הנמשכת גם בשיר הבא, "שוב הלילה". הלילה הוא זקן, תמיד זקן ולכן שייך לעבר, במיוחד כאשר הוא חוזר על עצמו שוב ושוב - זורק אותך לרחוב ומנציח אותך במעגל של בריחה במקום. אבל אז "לולה" בשיר השלישי, "באה במטוס ונחתה לי על הראש", מעירה את יונתן מחלום. טקסט על התאהבות קצרת מועד ולא יוצא דופן בפני עצמו, אבל מעניין איך שוב ושוב לאורך האלבום, יונתן מקשר בין המושאים הנשיים של שיריו, למטוסים. איילת מתרחקת במטוס של העתיד ומשולש החברים מתפרק - לולה באה במטוס ומפרקת את לבו וחייו של יונתן.

השירים הבאים ממשיכים לתאר תהליך של התבגרות: בינו לבינה ("מאוד מאוד") ובינו לבין המדינה ("הפוגה"). אחר כך יונתן נוקט בפרספקטיבה אמהית ובוחן את עצמו דרכה, בשיר "חופש חופש". אידיאל החופש, שבין היתר מגולם בדימוי המטוס, הוא חלק מאבני היסוד של הכלא היושב בראש. החופש כאידיאל מוחלט הופך אותך עבד לשאיפות החופש שלך - מסר שגם יצחק בשביס-זינגר שתל בדמות משנה חצי-הדוניסטית, חצי-ניהיליסטית (הדוניהיליסטית?), לקראת סופו של הרומן "העבד". השיר "תעיר אותי" מתאר את ליידי מקבת הסובלת מסיוטים, זאת אני יודע בעקבות הופעתו האחרונה של יונתן. אבל הטקסט לכשעצמו לא מחייב פרשנות זו, לכן אני בוחר לראות בו היפוך של יחסי האם-בן שתוארו בשיר הקודם - כאן האמא היא החלשה ושבורה. הפרספקטיבה הנשית נמשכת גם לשיר הבא, "10$" שמתאר את חייה של עובדת פיליפינית. גם כאן יונתן מאמץ את המרחק הגיאוגרפי שרק מטוס יכול לכסות, כדי לתאר את מעבר הזמן וכל מה שחולף עמו - "10$ להרים 10$ לשדות 10$ לבקרים שהתרוקנו מחלומות 10$ לשנים 10$ לתקוות".

שני השירים הבאים חוזרים לנקודת המבט הגברית, כעת בוגרת ומפוכחת יותר: "אני גבר ירושלמי / תגידי זוז ואני הולך" ("גבר ירושלמי"); ועם זאת - "אני עוד נסגר בעצמי ופוחד לעזוב" ("את לא מפסידה כלום"). הגבר הירושלמי אוזר אומץ משאיפות סיגריה, מתחנן לתוך הטלפון ומרגיש אבוד יותר מאי פעם, מאז שהגיע לעיר הזאת (תל אביב כמובן, מוניקה סקס הבהירו זאת כבר עם "בעיר הזאת"). התיאור של בניינים מתמוטטים לתוך הלילה ("שלום זה יונתן") זו אחת הדרכים היפות ביותר לתאר את העיר הזאת בתור הוויה ולא הווי. תיאור שלא נובע מסגידה לעיר באשר היא, אלא מאופן השתקפותה בחייך - הבניינים מתמוטטים כי גם אתה מתמוטט, "הרחובות ממריאים לאט" (דוד אבידן) כי גם אתה ממריא. יונתן ממשיך לכתוב את תל אביב מנקודת מבט אישית זו, בשיר "מטוס סילון" הסוגר את האלבום: "והעיר ממציאה את עצמה מחדש בדיבור המהיר שלה / בכתובות על הקיר שלה". אבל העיר היא גם זירת התרחשות לפרידות, בגידות והבטחות השבורות שלה - אבל בראש ובראשונה שלנו, גם אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש ומתבגרים, משתנים, עסוקים, מתעייפים, נחלשים ורוצים מטוס סילון - "המרחב הזה חייב להיפתח"; "משהו קיצוני שייתן לך מנוחה". הכמיהה לחופש שבדרך להשגתו, אנחנו משאירים מאחור חלומות, תקוות, אהבות. אבל בניגוד למטוס סילון של העתיד, העיר משתנה ומשמרת בו זמנית "והרחוב מטבעו מארגן לך מפגש" - הזדמנות לא להפנות גב מול "כל מה שאתה לא יכול לשכוח / ולא מרשה לעצמך לזכור" ("המטוס של העתיד").

להאזנה לחלק משיריו של יונתן גוטפלד

יום חמישי, 3 בפברואר 2011

ובראשם חומה


המהומות, הפגנות והפיכות השלטון שבדרך במדינות ערב, מייצרות מגוון רחב של תגובות בקרב הציבור הישראלי ובתקשורת, אבל בין התגובות הנפוצות ניתן למנות את הפחד, הסלידה והתיעוב. התפיסה של ישראל בתור "וילה בג'ונגל" והרצון להסתגר בתוכה, לצפות משם בריאליטי שמתחולל סביבנו, חזקים מתמיד בימים שכאלה. הזדמנות טובה לבחון את הקונספט "אנחנו כאן והם שם" שכמו "וילה בג'ונגל", גם הוא רשום על שמו של יו"ר מפלגת עצמאות ושר הביטחון שלנו. אבל "אנחנו כאן והם שם" שימשה כתפיסה מנחה לשמאל הציוני הרבה לפני אהוד ברק. השאיפה הסמויה להיעלמות הערבים, לא ע"י טרנספר כמובן, אלא פשוט היעלמות משדה הראייה - לא משנה אם זה כפר ערבי בתחומי הקו הירוק או בשטחי המדינה הפלסטינית, מבחינה גיאוגרפית כמובן. לא כך עבור הימין שגיאוגרפיה חשובה לו מאוד, לכן עוזי לנדאו שיווק את חומת ההפרדה לגורמים הימניים יותר בקואליציית שרון עם הפראפרזה הבאה: "זה לא שהם שם ואנחנו כאן, בזכות הגדר אנחנו נוכל להיות כאן וגם שם."

נזכרתי באמירה זו שמעידה רק על חלק מהזדון המגולם בחומת ההפרדה, הודות להרצאתה של כריסטין לונברגר על השילוב של תרבות חומרית בתיאוריות פסיכולוגיות, בהקשר של חומות, מעברי גבולות ומחסומים, במיוחד לגבי חומת ברלין וחומת ההפרדה. לונברגר היא מרצה בכירה באוניברסיטת קורנל וחוקרת בתחום הסוציולוגיה של מדע וטכנולוגיה, הרצאתה ניתנה במסגרת סמינר המחקר השבועי של מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, שם אני לומד לתואר שני. לונברגר פתחה בהצגת המקרה הישן והמוכר יותר - חומת ברלין בשיח הפסיכולוגי שמאז הקמתה ונפילתה. למרות אמרתו של קרל יונג שלפיה מסך הברזל חילק את העולם כמו הפרעה דיסוציאטיבית, הפוקוס היה באופן טבעי על אזרחי ברלין וגרמניה המאוחדות. "החומה שבראש" כלומר חומה מנטלית, היה דימוי נפוץ בגרמניה המאוחדת מחדש, כאשר התגלה כי לא די בהפלת המחסום הפיזי על מנת לאחד את האזרחים, לאחר שנים שבהן החומה גרמה גם לחלוקה תרבות ולאשרור "האחר". מנגד, נפילתה של חומת ברלין היוותה הזדמנות לטפל בפתולוגיות השונות, שנבעו ממחסומים רגשיים אשר החומה סימלה, כך לפי הפסיכולוג האנס-יואכים מנץ.

באשר לחומת ההפרדה, כאן השיח נחלק לשניים: שיח פסיכולוגי-ישראלי על העמים אשר משני צדי החומה והשיח הפסיכולוגי-פלסטיני שמנתח רק את הצד שלו, חלוקה דומה לזו שהתקיימה בהודו הכבושה ע"י הבריטים - נראה כי השימוש בכלים מדעיים להקטנת העם הכבוש, זו טקטיקה קולוניאליסטית רווחת. לפי פסיכולוגים ישראלים, חומת ההפרדה הפיזית בסך הכל ממשיכה את החומה המנטלית שקדמה לה ונבנתה מאבני בניין של סטריאוטיפים וחוסר אמון. עם ישראל לקה במנטליות של מצור ולכן החומה היא מענה לרצון להרגיש בטוחים מפני טרור. זוהי תפיסה פסיכולוגית המושתת על תפיסה ביטחונית ומוצדקת על ידה. בהתאם לכך, אין שום דבר לא רציונלי ביחס הישראלי כלפי החומה, אלא אם מדובר באנרכיסטים נגד הגדר - כאשר הפסיכולוגים הישראלים מדברים עליהם, לפתע משתלבות בדיון אבחנות ותהיות לגבי המניעים הנפשיים שגורמים לאותם אנרכיסטים לצאת כנגד הגדר, הביטחון ומדינתם כולה.
ביחס לפלסטינים, השיח הפסיכולוגי בישראל תופס אותם כקולקטיב חסר הגדרה אינדיבידואלית, חסרי "אוטונומיה רגשית ובגרות" (ד"ר אבנר פלק) ומכאן שהתנגדותם לחומה היא מתוך צורך באי-הפרדה מישראל (מזכיר קצת את האמרה שמיוחסת לעוזי לנדאו והתפיסה הימנית שמאחוריה, לא?). במילים אחרות, התגובה הישראלית לחומה מעידה על בריאות נפשית, בעוד שהתגובה הפלסטינית אליה מעידה על פתולוגיה, המובנית בפלסטינים מעצם שיוכם לעולם הערבי וקיום נפשי שיוכל להשתנות רק עם החלפת האוטוקרטיה בדמוקרטיה. תפיסה מערבית מובהקת שממנה גם צמחה אותה פרדיגמה פסיכואנליטית, המאפשרת את הניתוחים הנ"ל.




מנגד, פסיכולוגים פלסטינים המדברים על החומה, עושים שימוש בפרדיגמה של פסיכולוגיית טראומה: דגש על הדיכאון, עצבות וחוסר התקווה שנובעים מעצם הקיום בצל החומה; תחושות של השפלה וכעס בנקודות המעבר. אם לעם ישראל יש "מנטליות של חיים תחת מצור", הרי שהפלסטינים סובלים בפועל מתסמונת של חיים תחת מצור, על כל הבעיות החברתיות הנובעות בין היתר גם מניתוק משפחתי שהחומה יוצרת - בחברה שבה המשפחה מהווה בסיס לחיי חברה ותרבות. גם לפי תיאוריה מערבית יותר כדוגמת הפסיכולוגיה ההומנית של אברהם מאסלו, קיומה של החומה מוביל לקיום גטאותי שגורר התמקדות בהישרדות ומכאן, התעלמות מצרכים גבוהים יותר ופגיעה בהתפתחות העצמי. בדומה למה שנאמר על חומת ברלין, גם חומת ההפרדה מאשררת את "האחרות" של הפלסטינים, בעיני המערב וגם בעיני עצמם.

שאלתי את לונברגר האם ידוע על מקרים פתולוגיים בגרמניה, עם סבירות לצד המזרחי בברלין, של כמיהה נפשית לחומה באשר היא, כלומר לקיומה החומרי? התשובה שקיבלתי התייחסה לשני הצדדים אבל מבחינה נוסטלגית, כלומר הבעת התנגדות למצב העניינים החדש ונוסטלגיה לעבר בסגנון הסרט "להתראות, לנין", הן מצד קומוניסטים אדוקים ממזרח גרמניה והן מצד המערביים שסלדו מהתערבבות מחודשת עם "האחר". אבל אני כיוונתי לביטויים משמעותיים יותר של פתולוגיה כגון הפרעות נפשיות וחלומות חוזרים על החומה, אולי כי חשבתי מראש על מה שעלול להתרחש בישראל כאשר יגיע היום לפרק את החומה. כבר כיום היא מנוכסת ע"י "שפת הברזל" של השיח הביטחוניסטי בישראל, דבר המתבטא למשל בהצדקת ירי על מפגינים נגד החומה, מאחר והם "מנסים לפגוע בה". יהיה מעניין לבחון את רמת החרדה הקולקטיבית שתתפשט בקרב עם ישראל, אם אכן יגיע היום ובו החומה תפורק, בעקבות הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית בעלת גבולות ברורים. אבל בינתיים אנחנו שם.