המטוס של העתיד חולף מהר, הרחובות ממריאים לאט / על אלבום הבכורה של יונתן גוטפלד

"בניינים מתמוטטים לתוך הלילה
אתה רק רוצה שכבר יקרה לך איזה משהו"
("שלום זה יונתן", יונתן גוטפלד)


הדימוי היפה הזה לקוח מהשיר האהוב עלי מבין שיריו של יונתן גוטפלד, שירים אליהם נחשפו אוזניי שוב ושוב כאשר אני ויונתן היינו שותפים לדירה במשך כשנה-פלוס. זהו הגילוי הנאות שלי, אם כי היכרותי עם יונתן לא בדיוק משחדת את דעתי בנוגע לאלבום הבכורה הטרי שלו, "המטוס של עתיד". הסגנון המוזיקלי הוא לא כוס התה שלי. את השירים מתוך האלבום שכן התחבבו עלי עם הזמן, אהבתי בגרסת הפסנתר הטהורה שלהם, לא בעיבוד ובהפקה המוקפדים מדי ולעתים גם עמוסים מדי. אפילו שירתו הצלולה ונעימה של יונתן רחוקה מהקולות שאני רגיל ואוהב לשמוע - החיספוס של נועם ענבר (הבילויים), השירה המתפנקת של אביב גדג', הגרוטסקיות בקולו של קוב ואפילו, אם למצוא בסיס קרוב יותר להשוואה, המונוטוניות השטוחה של נעם רותם. את השיפוט המוזיקלי לגבי יצירתו של יונתן גוטפלד אשאיר לאחרים, אם לא תפסתם אותו ברדיו אז תוכלו להאזין בקישור המצורף בתחתית הפוסט (ובכל זאת, ממליץ בעיקר על "הפוגה" ו-"גבר ירושלמי"). אני כותב על "המטוס של העתיד" כי בתור מכלול, יש בו שלמות יצירתית שאני אוהב לראות באלבומים. זה מתחיל בעטיפה:

כבש המדרגות נטול המטוס כמו מרמז לציפייה, אבל בעצם התמונה הזאת משדרת משמעות חזקה יותר של "נוכח-נפקד", כמו ביצירת הכסא הריק של מרסל דושאן ויצירות אחרות שמתכתבות איתה מאז. לא ברור אם המטוס עתיד להגיע או שכבר נמצא הרחק בדרך לעתיד מרוחק כלשהו. הכבש ניצב במרכז שדה המראה, נטוש - וכך גם יונתן בשיר הנושא שפותח את האלבום, "המטוס של העתיד". השיר מספר על חברות שהתפרקה, על חשש מהתבגרות, מלמצוא את הקול האישי שלך, מלהמשיך הלאה, מלהשאיר הכול מאחור - בין אם זה "החפצים שנרקבים בארגזים" או כבש המדרגות שנותר שריד יחיד ממעוף המטוס של העתיד. "אבל פתאום נופל בלי כוח" כתיאור של הווייה הנמשכת גם בשיר הבא, "שוב הלילה". הלילה הוא זקן, תמיד זקן ולכן שייך לעבר, במיוחד כאשר הוא חוזר על עצמו שוב ושוב - זורק אותך לרחוב ומנציח אותך במעגל של בריחה במקום. אבל אז "לולה" בשיר השלישי, "באה במטוס ונחתה לי על הראש", מעירה את יונתן מחלום. טקסט על התאהבות קצרת מועד ולא יוצא דופן בפני עצמו, אבל מעניין איך שוב ושוב לאורך האלבום, יונתן מקשר בין המושאים הנשיים של שיריו, למטוסים. איילת מתרחקת במטוס של העתיד ומשולש החברים מתפרק - לולה באה במטוס ומפרקת את לבו וחייו של יונתן.

השירים הבאים ממשיכים לתאר תהליך של התבגרות: בינו לבינה ("מאוד מאוד") ובינו לבין המדינה ("הפוגה"). אחר כך יונתן נוקט בפרספקטיבה אמהית ובוחן את עצמו דרכה, בשיר "חופש חופש". אידיאל החופש, שבין היתר מגולם בדימוי המטוס, הוא חלק מאבני היסוד של הכלא היושב בראש. החופש כאידיאל מוחלט הופך אותך עבד לשאיפות החופש שלך - מסר שגם יצחק בשביס-זינגר שתל בדמות משנה חצי-הדוניסטית, חצי-ניהיליסטית (הדוניהיליסטית?), לקראת סופו של הרומן "העבד". השיר "תעיר אותי" מתאר את ליידי מקבת הסובלת מסיוטים, זאת אני יודע בעקבות הופעתו האחרונה של יונתן. אבל הטקסט לכשעצמו לא מחייב פרשנות זו, לכן אני בוחר לראות בו היפוך של יחסי האם-בן שתוארו בשיר הקודם - כאן האמא היא החלשה ושבורה. הפרספקטיבה הנשית נמשכת גם לשיר הבא, "10$" שמתאר את חייה של עובדת פיליפינית. גם כאן יונתן מאמץ את המרחק הגיאוגרפי שרק מטוס יכול לכסות, כדי לתאר את מעבר הזמן וכל מה שחולף עמו - "10$ להרים 10$ לשדות 10$ לבקרים שהתרוקנו מחלומות 10$ לשנים 10$ לתקוות".

שני השירים הבאים חוזרים לנקודת המבט הגברית, כעת בוגרת ומפוכחת יותר: "אני גבר ירושלמי / תגידי זוז ואני הולך" ("גבר ירושלמי"); ועם זאת - "אני עוד נסגר בעצמי ופוחד לעזוב" ("את לא מפסידה כלום"). הגבר הירושלמי אוזר אומץ משאיפות סיגריה, מתחנן לתוך הטלפון ומרגיש אבוד יותר מאי פעם, מאז שהגיע לעיר הזאת (תל אביב כמובן, מוניקה סקס הבהירו זאת כבר עם "בעיר הזאת"). התיאור של בניינים מתמוטטים לתוך הלילה ("שלום זה יונתן") זו אחת הדרכים היפות ביותר לתאר את העיר הזאת בתור הוויה ולא הווי. תיאור שלא נובע מסגידה לעיר באשר היא, אלא מאופן השתקפותה בחייך - הבניינים מתמוטטים כי גם אתה מתמוטט, "הרחובות ממריאים לאט" (דוד אבידן) כי גם אתה ממריא. יונתן ממשיך לכתוב את תל אביב מנקודת מבט אישית זו, בשיר "מטוס סילון" הסוגר את האלבום: "והעיר ממציאה את עצמה מחדש בדיבור המהיר שלה / בכתובות על הקיר שלה". אבל העיר היא גם זירת התרחשות לפרידות, בגידות והבטחות השבורות שלה - אבל בראש ובראשונה שלנו, גם אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש ומתבגרים, משתנים, עסוקים, מתעייפים, נחלשים ורוצים מטוס סילון - "המרחב הזה חייב להיפתח"; "משהו קיצוני שייתן לך מנוחה". הכמיהה לחופש שבדרך להשגתו, אנחנו משאירים מאחור חלומות, תקוות, אהבות. אבל בניגוד למטוס סילון של העתיד, העיר משתנה ומשמרת בו זמנית "והרחוב מטבעו מארגן לך מפגש" - הזדמנות לא להפנות גב מול "כל מה שאתה לא יכול לשכוח / ולא מרשה לעצמך לזכור" ("המטוס של העתיד").

להאזנה לחלק משיריו של יונתן גוטפלד

ובראשם חומה

המהומות, הפגנות והפיכות השלטון שבדרך במדינות ערב, מייצרות מגוון רחב של תגובות בקרב הציבור הישראלי ובתקשורת, אבל בין התגובות הנפוצות ניתן למנות את הפחד, הסלידה והתיעוב. התפיסה של ישראל בתור "וילה בג'ונגל" והרצון להסתגר בתוכה, לצפות משם בריאליטי שמתחולל סביבנו, חזקים מתמיד בימים שכאלה. הזדמנות טובה לבחון את הקונספט "אנחנו כאן והם שם" שכמו "וילה בג'ונגל", גם הוא רשום על שמו של יו"ר מפלגת עצמאות ושר הביטחון שלנו. אבל "אנחנו כאן והם שם" שימשה כתפיסה מנחה לשמאל הציוני הרבה לפני אהוד ברק. השאיפה הסמויה להיעלמות הערבים, לא ע"י טרנספר כמובן, אלא פשוט היעלמות משדה הראייה - לא משנה אם זה כפר ערבי בתחומי הקו הירוק או בשטחי המדינה הפלסטינית, מבחינה גיאוגרפית כמובן. לא כך עבור הימין שגיאוגרפיה חשובה לו מאוד, לכן עוזי לנדאו שיווק את חומת ההפרדה לגורמים הימניים יותר בקואליציית שרון עם הפראפרזה הבאה: "זה לא שהם שם ואנחנו כאן, בזכות הגדר אנחנו נוכל להיות כאן וגם שם."

נזכרתי באמירה זו שמעידה רק על חלק מהזדון המגולם בחומת ההפרדה, הודות להרצאתה של כריסטין לונברגר על השילוב של תרבות חומרית בתיאוריות פסיכולוגיות, בהקשר של חומות, מעברי גבולות ומחסומים, במיוחד לגבי חומת ברלין וחומת ההפרדה. לונברגר היא מרצה בכירה באוניברסיטת קורנל וחוקרת בתחום הסוציולוגיה של מדע וטכנולוגיה, הרצאתה ניתנה במסגרת סמינר המחקר השבועי של מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, שם אני לומד לתואר שני. לונברגר פתחה בהצגת המקרה הישן והמוכר יותר - חומת ברלין בשיח הפסיכולוגי שמאז הקמתה ונפילתה. למרות אמרתו של קרל יונג שלפיה מסך הברזל חילק את העולם כמו הפרעה דיסוציאטיבית, הפוקוס היה באופן טבעי על אזרחי ברלין וגרמניה המאוחדות. "החומה שבראש" כלומר חומה מנטלית, היה דימוי נפוץ בגרמניה המאוחדת מחדש, כאשר התגלה כי לא די בהפלת המחסום הפיזי על מנת לאחד את האזרחים, לאחר שנים שבהן החומה גרמה גם לחלוקה תרבות ולאשרור "האחר". מנגד, נפילתה של חומת ברלין היוותה הזדמנות לטפל בפתולוגיות השונות, שנבעו ממחסומים רגשיים אשר החומה סימלה, כך לפי הפסיכולוג האנס-יואכים מנץ.

באשר לחומת ההפרדה, כאן השיח נחלק לשניים: שיח פסיכולוגי-ישראלי על העמים אשר משני צדי החומה והשיח הפסיכולוגי-פלסטיני שמנתח רק את הצד שלו, חלוקה דומה לזו שהתקיימה בהודו הכבושה ע"י הבריטים - נראה כי השימוש בכלים מדעיים להקטנת העם הכבוש, זו טקטיקה קולוניאליסטית רווחת. לפי פסיכולוגים ישראלים, חומת ההפרדה הפיזית בסך הכל ממשיכה את החומה המנטלית שקדמה לה ונבנתה מאבני בניין של סטריאוטיפים וחוסר אמון. עם ישראל לקה במנטליות של מצור ולכן החומה היא מענה לרצון להרגיש בטוחים מפני טרור. זוהי תפיסה פסיכולוגית המושתת על תפיסה ביטחונית ומוצדקת על ידה. בהתאם לכך, אין שום דבר לא רציונלי ביחס הישראלי כלפי החומה, אלא אם מדובר באנרכיסטים נגד הגדר - כאשר הפסיכולוגים הישראלים מדברים עליהם, לפתע משתלבות בדיון אבחנות ותהיות לגבי המניעים הנפשיים שגורמים לאותם אנרכיסטים לצאת כנגד הגדר, הביטחון ומדינתם כולה.
ביחס לפלסטינים, השיח הפסיכולוגי בישראל תופס אותם כקולקטיב חסר הגדרה אינדיבידואלית, חסרי "אוטונומיה רגשית ובגרות" (ד"ר אבנר פלק) ומכאן שהתנגדותם לחומה היא מתוך צורך באי-הפרדה מישראל (מזכיר קצת את האמרה שמיוחסת לעוזי לנדאו והתפיסה הימנית שמאחוריה, לא?). במילים אחרות, התגובה הישראלית לחומה מעידה על בריאות נפשית, בעוד שהתגובה הפלסטינית אליה מעידה על פתולוגיה, המובנית בפלסטינים מעצם שיוכם לעולם הערבי וקיום נפשי שיוכל להשתנות רק עם החלפת האוטוקרטיה בדמוקרטיה. תפיסה מערבית מובהקת שממנה גם צמחה אותה פרדיגמה פסיכואנליטית, המאפשרת את הניתוחים הנ"ל.

מנגד, פסיכולוגים פלסטינים המדברים על החומה, עושים שימוש בפרדיגמה של פסיכולוגיית טראומה: דגש על הדיכאון, עצבות וחוסר התקווה שנובעים מעצם הקיום בצל החומה; תחושות של השפלה וכעס בנקודות המעבר. אם לעם ישראל יש "מנטליות של חיים תחת מצור", הרי שהפלסטינים סובלים בפועל מתסמונת של חיים תחת מצור, על כל הבעיות החברתיות הנובעות בין היתר גם מניתוק משפחתי שהחומה יוצרת - בחברה שבה המשפחה מהווה בסיס לחיי חברה ותרבות. גם לפי תיאוריה מערבית יותר כדוגמת הפסיכולוגיה ההומנית של אברהם מאסלו, קיומה של החומה מוביל לקיום גטאותי שגורר התמקדות בהישרדות ומכאן, התעלמות מצרכים גבוהים יותר ופגיעה בהתפתחות העצמי. בדומה למה שנאמר על חומת ברלין, גם חומת ההפרדה מאשררת את "האחרות" של הפלסטינים, בעיני המערב וגם בעיני עצמם.

שאלתי את לונברגר האם ידוע על מקרים פתולוגיים בגרמניה, עם סבירות לצד המזרחי בברלין, של כמיהה נפשית לחומה באשר היא, כלומר לקיומה החומרי? התשובה שקיבלתי התייחסה לשני הצדדים אבל מבחינה נוסטלגית, כלומר הבעת התנגדות למצב העניינים החדש ונוסטלגיה לעבר בסגנון הסרט "להתראות, לנין", הן מצד קומוניסטים אדוקים ממזרח גרמניה והן מצד המערביים שסלדו מהתערבבות מחודשת עם "האחר". אבל אני כיוונתי לביטויים משמעותיים יותר של פתולוגיה כגון הפרעות נפשיות וחלומות חוזרים על החומה, אולי כי חשבתי מראש על מה שעלול להתרחש בישראל כאשר יגיע היום לפרק את החומה. כבר כיום היא מנוכסת ע"י "שפת הברזל" של השיח הביטחוניסטי בישראל, דבר המתבטא למשל בהצדקת ירי על מפגינים נגד החומה, מאחר והם "מנסים לפגוע בה". יהיה מעניין לבחון את רמת החרדה הקולקטיבית שתתפשט בקרב עם ישראל, אם אכן יגיע היום ובו החומה תפורק, בעקבות הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית בעלת גבולות ברורים. אבל בינתיים אנחנו שם.

כשרוח הנעורים הריחה כמו כסף: פוסט אורח של עידו משה ומיקסטייפ להורדה

  

If the show is the last one, how do you want to be remembered?
David Yow (lead singer for the Jesus Lizard) : "Fondly. A band who worked really hard, never really got anywhere but were important to a handful of people who don’t know much about anything

אין דרך יותר טובה לתאר את הלהקות באוסף הזה; מרביתן הצליחו להגיע להצלחה מסחרית קטנה מאוד אם בכלל, הוציאו כמה אלבומים, הופיעו ונעלמו.הדיסקים והשירים שלהם הם גל-עד יחיד אולי לאסקפיזם האיזוטרי שלהן.

ראשית התקופה - מייקל ג'קסון, וואם ומדונה שולטים במצעדים, בין הדעיכה הטוטלית של הגלאם רוק, העלייה המטאורית של כריות הכתפיים, תופים אלקטרונים,הרכבי Hair Metal וסמים "אופנתיים" כמו PCP וקוקאין; במקביל לכל זה, היו כמה הרכבים שהצליחו להתעלות מעבר הלייבלים הקטנים שהיו נחלתם של הרכבי שוליים זניחים (לכאורה). אותם לייבלים (כגון : Sub Pop, Touch&Go ,Amphetamine Reptile), שאומנם יכלו להיתפס כמטאטא גדול המאגד לתוכו כל מיני פסולת מינורית, היוו אולי נקודת אור יחידה לפרסום והפצה (ובשלב מאוחר יותר כמובן - תיעוד), של כתות זעירות, אשר יצרו אט-אט סצנות והולידו קולות חדשים שצצו להם בכל רחבי היבשת האמריקאית במקביל למיינסטרים. הלהקות הללו נחלקות (לדעתי) לשתי קטגוריות גסות: אלה ששכנו בלייבלים קטנים (מתוך אמונה אידיאולוגית שמעבר ללייבל גדול הוא סממן להתמסחרות, או שרצו מאוד-מאוד לעבור ולא הצליחו); ואלה שמצאו עצמן בלייבל גדולים.

איך? המעבר ללייבל גדול לא היה בשל האיכויות האומנותיות של הלהקות, או רצון מצד הלייבלים להיתפס  כחדשניים וניסיוניים, אלא בגלל דבר אחד בלבד: כסף.
הפוטנציאל המסחרי של הרכבים אלו, שנולד בגלל המציאות הפיננסית פוסט-נירוונה של אותה תקופה, יצר משוואה מאוד פשוטה בראש מנהלי הלייבלים : רועש = נראה כמו נירוונה = מריח כמו רוח נעורים = קהל צעיר = מריח כמו כסף.

 העטיפה הקלאסית של נוורמיינד שימשה כדימוי מוחשי מאוד לפוטניאל המסחרי של הגראנג' בראשית שנות התשעים


כמובן, כפי שכריות הכתפיים הוחלפו חיש קל בסקייטבורדים וכובע הפוך, גם תקופת פוסט-נירוונה לא נשארה לנצח...ההייפ ירד ואיתו המכירות. בעיניי הלייבלים הפכו להקות "החיקוי" שהוחתמו ומומנו על ידן לחסרות ערך ולא רווחיות....רובן (כמעט) הועפו מן הלייבלים וחזרו (אם בכלל) ללייבלים הקטנים; עבור חלקן המעבר חזרה היה סוף של הרפתקה והתמוססות לכלום. מי שלא התפוגג מצא עצמו שוב בלייבל קטן. האוסף הזה הוא סיפורם של הרכבים אלו.

ובנימה זו Bring the noise :

להורדת האוסף

 1Motherhead Bug - Zambodia
2. Melvins - Bit
3. Cop Shoot Cop - Money-Drunk
4. The Jesus Lizard - Slave Ship
5. Helmet - Sinatra
6. Shellac - Prayer to God
7. Fugazi - Two Beats Off
8. Bellini - The Man Who Lost His Wings
9. Butthole Surfers - Sweat Loaf
10. Don Caballero - For Respect
11. Jon Spencer Blues Explosion - Ditch
12. Painkiller - Devil's Eye (4:43)
13. Jawbox - Savory (4:39)
14. Pussy Galore - Understand Me

מלל כתוב על מילים מדוברות, חלק 5: 1987 של סול וויליאמס

Those thrown overboard

Had overheard

The mysteries of

The undertow

And understood

That down below

There would be no more chains

They surrendered breath and name

And survived countless as rain

פוסט זה הוא האחרון בסדרת הפוסטים שמנתחת את חמשת קטעי הספוקן וורד האהובים עלי, סדרה שהעליתי בתזמון עם שרשרת אירועי הספוקן וורד שהחלה באמצע דצמבר ועדיין נמשכת. בעוד שבוע (26.1) יערך בלימה לימה ערב השקה לפרויקט מילה מדוברת 2.0, אלבום ספוקן וורד שהופק ע"י טאבו פלוס, ג'וזף וענבל בנימין. ניתן יהיה להוריד את האלבום בחינם לאחר ההשקה שגם הכניסה אליה בחינם, בין המשתתפים - המוזיקאי קוב, הזמרת הדרה לוין, הסופר/עיתונאי גון בן ארי, שדרן הרדיו לירון תאני ואחרים. את האלבום הראשון בפרויקט מילה מדוברת ניתן להוריד בקישור הבא:

מילה מדוברת 1.0 

סדרת הפוסטים נפתחה במצרים העתיקה והיבטיה השונים של הנשמה (Seven Souls, Material), המשיכה לנפשו מוכת הקונפליקט של בחור מצוי המתמודד עם הצד הנשי שבו (ואז הופיעה בטי, ערן צור), משם למיתוס על ראשית הזיכרון (לורי אנדרסון) בתקופת יוון העתיקה ואז לעוד נפש מקוטבת, מאנית-דפרסיבית, מוקפת בסבלם של החלשים (כדורי הרגעה בדבש, גבריאל בלחסן). כעת הסדרה מסתיימת באטלנטיס (1987), אבל כדי להגיע לשם הדובר בפואמה יצטרך לזהות את גילגול העבר של נשמתו - הזקן השחור שפונה אליו באמצע השכונה (I've seen you before, I've been you and more). אחר כך לזכור: את הדמעות שירדו כגשמים מיוחלים בכפר סומלי מיובש, את מי שנזרקו מעבר לסיפון ספינות העבדים ואת מי שדיממו מכפות ידיהם שעל המחרשה, לאדמה. לזכור את הנפש התאומה שלו, בת בכורה למים שנמלטה מגורל העבדות אל האוקטבה השביעית, הים (Si). הצד הנשי של הנרטיב האפרו-אמריקאי, הצד שתרבות ההיפ הופ מתעלמת ממנו, אם לא משפילה ומבזה.

כן, בדומה לרבות מיצירותיו של סול וויליאמס, גם פואמה זו שמה את ההיפ הופ בחזית וברקע. 1987 היתה שנה משמעותית להיפ הופ: פאבליק אנמי ואייס טי הוציאו אלבומי בכורה, KRS-One ודי ג'יי סקוט לה-רוק הוציאו את האלבום Criminal Minded, שנה לאחר מכן הצמד EPMD הוציאו את האלבום Strictly Buisness עם הלהיט You're a Customer, שניהם מאוזכרים ומצוטטים בפואמה שנפתחת בתיאור מפורט של אופנת הגטו - הביגוד, הבלינג, הג'יפ והמוזיקת היפ הופ ברקע. אחר כך מופיע הזקן הלא מוכר, מעתידו או מעברו של הדובר בפואמה. משם מתחיל המסע ליבשת האם, להיסטוריה האפרו-אפריקאית, לחירות שהתגלתה בפני הטובעים בים, העיר שמבעד לעננים ולחלומות של העבדים מעל, אטלנטיס. זה טקסט גדול בעיני כי יש בו יותר מאמירה, הבחנה, או נרטיב קצר שתחום בזמן ובמקום. לסיפור המגולל בפואמה זו יש מימדים אפיים. הוא נע בין השנה 1987 לשנים המאוחרות במאה ה-19 הלוך וחזור. הים שמפריד בין אפריקה לאמריקה, גם מגשר על הפער באמצעות דימויים מוזיקליים, כמו שהיפ הופ מחבר בין תוף אפריקאי לאמריקאי ושאר התרבות שצמחה ביניהם: 

I know the volume of the sea and sound waves as I will; או - 

Many of us has been taught to sing and so we practice scales/many of us were born singing and thus were born with scales

והנה לפני כמה חודשים גיליתי את הרהוריו של סול וויליאמס על הפואמה, בספרו "המגילות של אמ.סי מת":

A story of self-remembering. Season and Claire are connected through many past-life experiences [...] They are each other's eternal reflection: reflection eternal. It is the story of a vortex that opened in 1987 and its effect on 2 people [...] Dead man float. The living found new life three miles beneath the boat [...] He floated in the face of darkness, never noting when that face became his own [...] The city stood in shades of blue, gated by the dreams of those living high above in a world inhabited by those who never knew of the ones that swam beneath them

השורות האחרונות מזכירות לי את השיר האהוב עלי של מארק סטרנד:

זה היה איתי מאז בכל יום ויום: אותו הבוקר בו לקחתי

את הסירה של דודי ממפרץ המים החום

וחתרתי אל האי.

גלים קטנים התנפצו על הדפנות

והחריקה החלולה של המשוטים

עלתה אל היערות, אל האורנים המצופים חזזית.

נעתי כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי האחר, הטבוע,

של העולם, עד שמשהו רחוק לחש לי,

להביט מעבר לקצה הסירה, וראיתי מתחת לפני המים

חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה

את המקום היחיד הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד.

(בוקר, מארק סטרנד, תורגם ע"י עוזי וייל)

אני מצרף הפעם שני לינקים לביצוע הפואמה, הראשון הוא הביצוע המוזיקלי מתוך האלבום הראשון של סול וויליאמס, Amethyst Rock Star. להפקה המוזיקלית נחשפתי יחד עם הטקסט ואי אפשר לנתק ביניהם כאשר אני מכתיר את 1987 כשיר האהוב עלי מבין יצירותיו של סול וויליאמס ובכלל, עד כמה שניתן לבודד שיר אחד מתוך סך המוזיקה האהובה עליך ולהעניק לו את המעמד הבכיר לקביעות. בכל מקרה, פתיחת השיר בנגינת כינור מתוחה וקצבית כמו התיפוף שמצטרף מיד, מעניקים לסצנת הפתיחה שתיארתי לעיל, אווירת היפ הופ הולמת. בהמשך הכינורות עוברים לרקע, בניגון עדין יותר, ואז נכנסת הגיטרה לתמונה בריף חוזר שמעצים את האווירה הדרמטית. כך בשכבה משולשת של היפ הופ, רוק ומוזיקה קלאסית, מוגש סול וויליאמס במיטבו:

מיקסטייפ סול וויליאמס בעריכתו של אורי זר אביב, לכו לרצועה 21 או האזינו מהתחלה עד הסוף

לצערי לא ניתן להאזין דרך יוטיוב בשיר מישראל, וגם אין תיעוד לביצוע של 1987 מהופעתו של סול וויליאמס בארץ לפני כשנה וקצת - ביצוע שאני יכול לקחת קרדיט על "הפקתו", כן אני הוא האחד שהכין את השלט עליו היה רשום 1987 והפתיע משהו את סול הנבוך...אז הנה קישור לאחת מהופעותיו בארה"ב:

1987 מדוקלם כספוקן וורד טהור

כאן ניתן לקרוא את מילות השיר, לא מדויק כמו הפואמה שבספר אבל זה מה יש בסייבר ספייס

וטובת הילד הזה היא איתי: על משפט אזרחי מבוים במכללה למנהל

חברתו של אחי לומדת במכללה למנהל לקראת תואר במשפטים וכך הזדמנתי בשבוע שעבר, לתרגיל במשפט אזרחי מבוים. אומנם תרגיל, אומנם סימולציה של קייס היפותטי ועם זאת, חבר השופטים כלל את נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר; את פרופסור דן שניט מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, יושב ראש ועדת שניט שהוקמה לפני כחמש שנים לצורך בחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין ובעיקר, את סעיף "חזקת הגיל הרך"; ודוקטור תמר מורג, מרצה בבית הספר למשפטים של המכללה למנהל ומומחית לתחומי זכויות הילד ודיני משפחה. גם מבחינת הקהל, נרשמה נוכחות של פעילים למען חזקה משותפת ומניעת האפלייה כלפי אבות גרושים. כלומר, מדובר באירוע שבדרכו משמש כאבן בוחן מסוימת להלך רוח משפטי וחברתי. אני התעניינתי בבחינת הפורמליזם של סימולציית המשפט, בעיקר בכל הנוגע לסטודנטים שלקחו חלק בתרגיל, עורכי הדין של מחר, כיצד התנהלותם בסימולציה מעידה דבר מה על עולם המשפט ועל תחום עריכת הדין בפרט.

עם זאת, מצאתי עניין גם בסוגיות שעמדו על הפרק, חזקת הגיל הרך ובדיקה גנטית לקביעת אבהות. הקייס ההיפותטי שנידון במשפט היה לא פשוט בכלל, במיוחד עבור הטוענים אשר יצגו את האב. נתחיל מכך שגרושתו הדמיונית היא משפטנית בהשכלתה...אבל מעבר לקוריוז, דורשת משמורת מלאה על ילדתם בת השנתיים, בהתאם לחזקת הגיל הרך שלפיה, במידה ואין הסדר מוסכם בין ההורים, "רשאי בית המשפט לקבוע את האפוטרופסות כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". העניינים מסתבכים כאשר הסוגיה השנייה נכנסת לסיפור - הזוג התגרש בעקבות בגידתה של האישה, שהעלתה חשד אצל האב כי ילדם הנוסף, בן שלושה חודשים, אינו בנו הביולוגי והוא מבקש בדיקת אבהות. דרישות האב לפי התקציר, נדחו ע"י בית משפט לענייני משפחה ובית משפט מחוזי. הדרישה למשמורת מלאה נדחתה על בסיס חזקת הגיל הרך ונוכח "הצורך של הקטינה בקרבתה המתמדת של אמה". הדרישה לבדיקה גנטית נדחתה בהתאם לעמדתם של נשיא בית הדין הרבני הגדול ושל בא כוחו של היועץ המשפט לממשלה, עמדה שלפיה "ממצאי הבדיקה עלולים לפגוע בכשרותו של הקטין על פי דין תורה לנישואין, עקב חשש לממזרות". כעת האב עותר לבית המשפט העליון, ערעור שבמהותו ניצב לא רק הקייס הפרטי של האב, אלא מאבק עקרוני לביטול חזקת הגיל הרך וביטול ההוראה שבחוק המידע הגנטי, לפיה תיערך בדיקה רק אם יש בה צורך "לשם מניעת סכנה לחיי אדם או נכות חמורה בלתי הפיכה לאדם".

המשפט המדומה לא כלל עדים מדומים, אלא רק טיעונים של רביעיית הסטודנטים - בעד/נגד חזקת הגיל רך, בעד/נגד הרשאת בדיקת אבהות - ולכן רוב הדיון נגע לחוקים עצמם והצורך לבטלם או לערוך בהם תיקונים ושינויים. מדי פעם חבר השופטים התייחס לפרטי הקייס המדומה והנידון, מה שכאמור הכביד במיוחד על מייצגיו של האב המערער. בעוד שהאימא חותרת לתרחיש אחד בלבד - משמורת מלאה על שני הילדים וקבלת תשלומי מזונות גם עבור הילד שהאב אינו בטוח כי הוא שלו, הרי שמדרישותיו הנפרדות של האב עשויים לצאת לפועל מגוון תרחישים, ביניהם כאלה המונעים את טובת הילדים, כלומר יוצרים נתק משפחתי מסוים בין הבת לבן - זאת במידה שעל הבת תחול משמורת משותפת בזמן שאחיה יהפוך לחצי אח עבורה, גם בפועל וגם מבחינת קרבה ושיוך משפחתי. בכלל, "טובת הילד" שימש בדיון כמונח מוסכם המייצג אידיאל שאליו יש לשאוף. הטוענים (נועם אביטל וגלעד גיא) והמשיבות (שירן פרג ונופר גולן) ניפנפו בטובת הילד, כל צד למטרותיו שלו, באותו אופן שבו גם "שיוויון האישה" שימש את שני הצדדים לטעון בעד ונגד חזקת הגיל רך (העצמת האישה לעומת כבילתה לגידול ילדים? חיזוק עמדת האישה במעמד של גירושין מכוערים?). זכויותיו הדמוקרטיות של האבא לוקחות צעד אחורה לטובת "טובת הילד", גם אם בצדק הרי שמותר לתהות עד כמה טובת הילד הופכת בדיונים הללו למעין מונח פופוליסטי בסגנון "טובת המדינה"; ואולי כל זה בכלל נובע מתפיסה של טובת המדינה כטובת הילד?

מספר נקודות מעניינות שהועלו בדבר חזקת גיל הרך ע"י חבר השופטים, בעיקר ע"י פרופ' שניט שניתן היה להבחין כי רוחו מנשבת לכיוון של רפורמה בסעיף המדובר: האם יתכן וחזקת הגיל הרך, סעיף שנוסח בשנת 62', הפכה לעיקרון מנחה גם בעיני המומחים לרווחת הילד, מומחים שחוות הדעת שלהם מסוגלת להכריע משפטים מסוג זה? האם יתכן והמצב שנוצר בעקבות חזקת הגיל הרך, מוביל לכך שאבות רבים בוחרים להכפיש את נשותיהם לשעבר, בתור אמצעי קיצוני אך היחידי להשגת משמורת משותפת? המשיבה שטענה בעד שימור חזקת הגיל הרך, הציגה נתונים ממדינות אירופאיות שבהן בוטלה חזקת הגיל הרך בחוק ובפועל עדיין קוימה ב-90% מהמקרים. האם זה אומר שבהכרח התהליך הפך לארוך, מסורבל ומוקצן, רק כדי להגיע לתוצאה כמעט דומה? והאם 10% מקרים שבהם נעשה הצדק אינם מצדיקים זאת? בעיני הנקודה המהותית לדיון, היתה השמת הדגש על אחריות הורים במקום על חובות וזכויות שלהם.

הדיון בדבר בדיקת אבהות והקושי הרב בהוצאתה לפועל כיום בישראל, מעלה תהיות רחבות יותר בנוגע ליחס המשולש והרעוע שמתקיים בארץ, בין הקודקוד הליברלי של מערכת המשפט, לבין הקודקוד השמרני של הממסד הרבני ובין הקודקוד הדמוקרטי שבמדינה מתוקנת, אמור לשמש כבסיס למשולש ולא רק אחד מקודקודיו. אבל חייבים להודות שבמקרה של סעיף זה, הפסיקה הרבנית מאפשרת להוציא לפועל בדיקה בעילום שם וללא פרטים מזהים, מה גם שניתן למצוא צידוקים חברתיים לשמירה על טובת הילד במקרים כאלה: הגנה מפני רכילות, רינונים חברתיים והדבקת תווית של ממזרות, שיש לה השלכות מסוימות גם בעולם החילוני. כל הסיפור הלא פשוט הזה, הזכיר לי את התחום של קונפליקט זכר-נקבה-צאצאים שהוא כר לדיון פורה במדע האתולוגיה (התנהגות בעלי חיים) ותיאוריות אבולוציוניות. דוגמה מוכרת להורים שנופלים קורבנות להטעיה ומטפלים בצאצאים שאינם שלהם, אפשר למצוא במגוון מיני ציפורים שזן הקוקייה הטפיל משתמש בהם כהורים פונדקאים, אם כי כאן הניצול הוא לפחות של האבא והאימא יחדיו. כמובן שאצל האדם מדובר לא רק בהפסדים גנטיים וכלכליים, אלא בעינוי רגשי שנובע מחוסר ודאות. גם כאן אפשר לגייס את הטיעון בדבר טובת הילד, אשר זכאי לגדול תוך ידיעה מלאה לגבי זהות אביו ולא לחכות עד גיל 18 לשם כך. ד"ר מורג החזיקה בדעת מיעוט זו בפסק הדין, שדחה את טענותיהם של מייצגי האב אם כי תוך קריאה למתן פרשנות רחבה יותר בסעיף חזקת הגיל הרך, כולל הקריאה המוכרת למחוקק (הכנסת) שיערוך שינויים בחוק. יתכן ובשלב זה של הדיון, פרופסור שניט העדיף להימנע מגילוי דעת מלא, לאור המלצותיה המתגבשות של ועדת שניט.

סך הכל מדובר בסוגיה מורכבת, במיוחד בכל האמור לקייס הספציפי שהוצג בתרגיל. הטוענים והמשיבות הגישו לחבר השופטים סיכומים ארוכים ומפורטים, לא ניתן היה להציג את כל החומר שמפורט בהם בזמן אמת. בכל זאת לא יכולתי שלא לקבל את הרושם, כי כל אחד מהצדדים קיבל על עצמו הזדהות מוחלטת עם העמדה שאותה ייצג. הזדהות לשם התרגיל, לשם הזכייה במשפט המדומה, או הזדהות שהונבטה וצמחה בתודעתם של הסטודנטים, מעצם תהליך הכשרתם כמשפטנים? לפני שבוע וחצי כתבתי כאן על הכרעת הדין במשפט קצב והשוויתי את עו"ד אביגדור פלדמן ליחצ"ן רני רהב, השוואה שנערכה גם כעבור כמה ימים במגזין הסופ"ש פרומו (מעריב). אכן יש היבט יחצ"ני למקצוע עריכת הדין, במיוחד ככל שהקייס נוגע להיבטי אופי וכמובן שבמידה והוא זוכה לסיקור תקשורתי. אבל ישנה אנלוגיה פחות סנסציונית, בין עריכת דין לדוברות. אדם ברוך ז"ל כתב בזמנו, ביקורת על האפשרות שנחמן שי יוצנח מתפקיד דובר צה"ל לתפקיד עורך חדשות ערוץ 2 (בגרסת הפיילוט שלו), מאחר ודוברות זה מקצוע שהמצטיינים בו מתאפיינים בתודעה שירותית, כולל הזדהות מוחלטת עם מושא הדברור. לכן ניתן לתהות עד כמה אדם אשר שימש כדובר במשך רוב חייו המקצועיים והצטיין בכך, מתאים לתפקיד של עורך בגוף תקשורתי, תפקיד שמצריך אופי מסוג שונה לגמרי (עמידה בלחצים, הסתייגות מהזדהות מלאה עם מערכות ומוסדות למיניהן)? על אותו משקל ניתן לתהות, האם עורכי דין מצטיינים מתאימים בהכרח לכהן כשופטים בהמשך הקריירה שלהם? הצלחת בתור עורך דין כי ידעת איך לבחור בצד אחד, לגייס את החוק, המוסר והצדק לטובתו של צד זה ולהתעלם מהתמונה הרחבה. האם אין בכך כדי להשפיע על ראייתך הכוללת גם כאשר תעטה על עצמך גלימת שופט?