זה גדול יותר מהיפ-הופ: על ספר השירה "מגילות האמ.סי המת"/ סול וויליאמס

  "(What we say matters (becomes matter"

 (The Dead Emcee Scrolls)

"It's divine. Every page a different sort of kiss. No, not

for everyone. This pen is clenched in a black fist"

(מתוך הפואמה NGH WHAT)

בדיוק לפני שנה (27.11.09) הופיע בארץ סול וויליאמס, משורר-שחקן-ואמן היפ הופ, כחלק מהליין-אפ של TABAC Weekender שנערך במועדון קומפורט 13 בתל אביב. הליין אפ הורכב מדי ג'ייז למיניהם, כלומר אינסטרומנטלי במהותו, וסול היה אמון על החלק המילולי שבו. הוא סיפק את הסחורה בגדול - סול כבר מילא את תפקיד האמן האהוב והמשפיע עלי ביותר עוד לפני כן, אבל 45 דקות של הקראת שירה בפורמט ספוקן וורד, רק הוסיפו לכך למרות שבדומה לרוב הקהל, הציפייה הראשונה שלי עם הישמע דבר הופעתו בארץ, היתה לביצוע מוזיקלי של שיריו כפי שהינם מוכרים משלושת אלבומיו עד כה. בשנה שחלפה מאז הופעתו של סול וויליאמס, רמת העניין שלי בספוקן וורד הלכה והעמיקה, הרבה בזכות ערבי ספוקן וורד בעברית שהחלו להתקיים במסגרת הליין וורד-אפ, שמתקיים בלימה לימה תחת ניצוחה של ענבל בנימין. התחלתי לכתוב קטעי ספוקן וורד משלי ואף ביצעתי אחד מהם לפני כמה חודשים. החוליה האחרונה כרגע בשרשרת היא קריאה בכתביו של סול וויליאמס, באיחור ניכר שאולי נבע מהעדפה סמויה שלי בעבר, לגשת לטקסטים של סול באשר הינם מבוצעים באופן מוזיקלי או מוקראים בקול.

עד כה סול וויליאמס הוציא ארבעה ספרי שירה ופוסט זה יעסוק באחרון שבהם, The Dead Emcee Scrolls שיצא בשנת 2006 בהוצאת MTV/Pocketbooks. שם הכותר שמרפרר למגילות ים המלח וגם תת הכותרת, "התורה האבודה של היפ-הופ", מבהירים היטב את המשקל הרוחני שסול מייחס להיפ-הופ, לא כז'אנר מוזיקלי בלבד אלא כדיסציפלינה שאותה הוא מפרט היטב בהקדמה לפואמות ובקטעי הקישור/סיכום שמגיעים לאחר מכן: הקצב, שמתקבל משילוב של התיפוף האפריקני עם זה של ילידי יבשת אמריקה, הוא כזה שמסנכרן לבבות של דור שלם; המילים, שזורמות דרך התת מודע המסונכרן עם הלב ונחקקות בתודעה (לפחות בתור הזהב של ההיפ-הופ, נקודה שעוד נגיע אליה); וכמובן התנועות של "כן" עם הראש, לכאורה הנהון שנובע מהמקצב אך לפי פרשנותו של סול, מחווה דיאלוגית של הסכמה שגורמת לשחרור חמצן במוח ובכך, להרחבת יכולת הבנתו של המאזין. זה אולי נשמע פסאודו-מדעי, אבל רוב הפרשנות של סול לתרבות ההיפ-הופ מבוססת על היבטים תרבותיים, אנתרופולוגיים, תיאולוגיים, ובעיקר פילוסופיים. אם גרמתי לו להישמע כבד אז האשמה היא רק בי - הכתיבה של סול מגיעה מהלב ומהשפה, לא מהאינטלקט, למרות שגם ממנו לא חסר לו.

מי שמכיר את יצירותיו הקודמות של סול וויליאמס, בעיקר את אלבום הבכורה שלו Amethyst Rock Star ואת הסרט בכיכובו Slam, יזהה את רוב הפואמות שבספר (7 במספרן). מי שמכיר את אלבומו האחרון שהופק בשיתוף פעולה עם טרנט רזנור, The Inevitable Rise and Liberation of NiggyTardust, יזהה גם מגוון בתים מתוך שירי אלבום זה, כחלק מהפואמה הארוכה שפותחת את המקבץ בספר. נשמע כמו שאריות מחוממות במיקרוגל? אז ראשית כל, הפואמות שכבר הוקלטו ע"י סול באלבומו הראשון, מעולם לא זכו לטקסט נלווה קריא דיו. הקריאה בהם מבעד לדפי הספר הופכת אותם לברורים יותר ועם זאת מגלה בהם משמעויות רבות וחדשות. בתור דוגמה פשוטה, השיר המוכר בתור Coded Language זוכה לכותרת Co-Dead Language, המאירה בזרקור נוסף את אזכור מותם בירי של טופאק שאקור ונוטוריוס ביג, שמופיע בסוף השיר. מיתות שלפי סול וויליאמס, תוארו על ידי המילה הכתובה בפואמה, שלוש שנים לפני התרחשותן.
 "??Nigga what", אתם עשויים לשאול בהשראת מילותיו של סול; ובכן, הערך המוסף שניתן לטקסטים המוכרים וגם הלא-מוכרים, הוא סיפור המסגרת שסול מביא בהקדמה, הסיפור שמאחורי שבע הפואמות בספר. מבלי להרוס לכם את חוויית הגילוי שבקריאה, רק ארמוז שמדובר בסיפור מסגרת רוחני ואפילו על-טבעי, שלדברי סול וויליאמס "עשוי להכעיס חלק ממי שעקבו אחר עבודותי". אחרים אולי יראו בכך טריק שיווקי זול, או רומנטיזציה מיושנת לדמות היוצר ככלי קיבול (Vessel) של השראה המגיעה מחוץ לתודעתו. אני אדם רציונלי אבל מאמין לכנות ולטוהר שבטקסטים - ובתודעה בכלל - של סול וויליאמס. מגילותיו של האמ.סי המת הן אולי בליל של צופן חסר משמעות ולא יותר, אבל בהחלט יתכן כי הקריאה הטרנס-מדיטטיבית של סול באותם צפנים, הביאה אותו לכתוב את שבע הפואמות שבספר ולשכלל את יכולותיו הפואטיות.

ואומנם לאחר שנגללות אותן שבע פואמות, מגיע חלק 2 של הספר ובו חלקים מיומנו של סול וויליאמס, בין השנים 1994 עד 2001: פרגמנטים של שירה והגיגים שמציגים את התפתחותו כמשורר, לצד ניתוח ביקורתי של תרבות ההיפ-הופ שהלכה והתנוונה בעיניו של סול. מעבר לשורה, בית, או שיר ספציפי בספר, היחס של קדושה ואהבה להיפ-הופ שעולה מבין הדפים, הוא זה שנגע בי יותר מכל. סול אורג נרטיבים היסטוריים, תרבותיים, דתיים, וגם מודרניים, שכולם נוגעים לחברה האפרו-אמריקאית ושורשיה (או להיפ-הופ ושורשיו, בעיני סול הם היינו-הך). בכך הוא מדגים כמה העצמה יכול למצוא כל דור ודור, או כל אינדיבידואל אם אתם מעוניינים בפרספקטיבה אישית יותר, בנכסיו התרבותיים שדרכם הוא בוחן מחדש את הנכסים התרבותיים והשורשים ההיסטוריים של אבות-אבותיו (ואמהות-אמהותיו כמובן, ברוח הפמיניזם והוקרת האישה של סול וויליאמס). אין ספק שהבנה והתמצאות בתרבות הגטאות, היפ-הופ וכו', תסייע לפענוח והבנת הפואמות שבספר (במיוחד הראשונה והארוכה שבהן), אבל גם מי שחסר לו בתחום (אני למשל), יוכל למצוא בתוכו הזדהות עם מסריו של סול. נסיים באחד מהם:

"People ask me why I think poetry has become popular among the youth again. I respond that we cannot achieve a new world order without new words and ways of articulating the world we'd like to experience. The youth of today are using poetry slams and open mics as a means of calling our new world into order."