הבעיה העיקרית עם ניתוח ביקורתי של חוק משאל העם, שהוחל השבוע על פשרות טריטוריאליות ברמת הגולן ומזרח ירושלים, נעוצה בכך שהטקסט תמיד יפורש לפי עמדתו הפוליטית של הדובר: בין אם היא ידועה מראש ובין אם משתמעת מתוך הטקסט עצמו. במונחים סטטיסטיים פשוטים, הדיעה הרווחת היא שקיימת קורלציה ברורה בין עמדתך לגבי קיום משאל עם בנוגע לסוגיה הנ"ל לבין עמדתך הפוליטית-מדינית. כך מי שבעד משאל עם - ימין (לא בהכרח "ימין פוליטי", כלומר גם מצביעי קדימה ועבודה נמנים כאן), נץ, יצביע נגד כל נסיגה; מי שנגד החוק - שמאל (לא בהכרח אידיאולוגי אלא גם שמאל פרגמטי), יונה, יצביע בעד נסיגה תמורת שלום.
אני לא מתיימר להציג את עצמי כאובייקטיבי: ברזומה שלי אני מצביע מרץ כל חיי, מבחינת דעות אני "שמאל ושמאלה". אבל לקיים משאל עם על הגולן או מזרח ירושלים, זו החלטה מוטעית מכל תרחיש אפשרי. ניקח את האופטימי, אוטופי אפילו: נתניהו עושה את הבלתי יאומן ומציג בפני עמישראל הסכם שלום עם הסורים, שבאמת מתקבל על כל דעת פרשן מדיני ומומחה צבאי, למעט הסעיף המינורי שמוצג בפני העם ולהכרעת העם: נסיגה מהגולן. נקבע מועד ההצבעה ועד שהוא מגיע, מתנהל דיון ציבורי באופן דמוקרטי, ענייני, ובלתי מתלהם. העם על כל חלקיו מפגין בגרות ואחריות, לומד וחוקר את הנושא, משתתף בכנסים וחוגי בית. הפגנות נערכות בסדר מופתי, חגיגה לדמוקרטיה. מגיע יומו של משאל העם ותוצאותיו: כן לנסיגה!
לכאורה זהו תסריט שבו אנשי השמאל יברכו בדיעבד על חוק משאל העם ויתמלאו באופטימיות מחודשת: הנה העם הוכיח שהוא מוכן לבצע הקרבות למען השלום, שאם זה היה תלוי בו ולא במנהיגיו, השלום היה פה כבר מזמן. אבל שלום עם סוריה זה לא "חומוס בדמשק" שמייצג את הפנטזיה הישראלית לאוטופיה מזרח תיכונית. השלום עם סוריה, בדומה לזה עם מצרים, יהיה קר; ועמישראל ברובו לא באמת מעריך את השלום עם מצרים, במיוחד לא הדורות שנולדו או עלו לארץ, הרבה לאחר ימיו של נאצר כצורר התורן של ישראל בתודעה הציבורית. באופן אירוני, הסכם שלום שיבוא כתוצאה מנסיגה עליה הוחלט במשאל עם, רק יוסיף ויגרע מעצם הלגיטימיות של תפיסת השלום בישראל. הרי קברניטי אוסלו קועקעו בעקבות פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה ("מי נתן להם רובים"), כלומר בעקבות כישלון של שיחות שלום שטורפדו בין היתר ע"י רצח ראש הממשלה והתנהלותם הכושלת של שני ממשיכיו בתפקיד (נתניהו וברק); אז מה יהיה היחס כלפי המצדדים בנסיגה תמורת הסכם שלום שלא באמת מרגיש כמו שלום?
דוגמאות הנגד שמדברות על מצרים וירדן, לא באמת תופסות את הפער שבין המדינות הגובלות בישראל ודינמיקת הכוחות באיזור. ירדן כבר מזמן לא מהווה איום אסטרטגי על ישראל. לגבי מצרים, הקולות של אביגדור ליברמן ויובל שטייניץ נגד גורמים מצריים רשמיים ובראשם מובארק, מהדהדים חזק יותר מכל קריאה שפויה הרואה במצרים בת ברית איזורית, במיוחד בכל הנוגע להתנהלות ברצועת עזה ומול החמאס. בכל מקרה, מדובר בהסכמי שלום שהושגו ע"י ממשלות נבחרות לגיטימיות, אחת מהן אף היתה ממשלת ימין. החלטת רוב העם על ביצוע נסיגה לצורכי שלום, לנצח תזכה במעמד "לגיטימית עד שיוכח אחרת" וזו בגלל הדיאלקטיקה שמתקיימת בארץ (ובכלל?) סביב סוגיות של מלחמה ושלום, ימין ושמאל.
הרי עם כל הכבוד לאנשי המרכז שאוהבים למקם את עצמם בין הימין הקיצוני/שמרני/מתנחלי, לבין השמאל הרדיקלי שדוגל במדינת כל אזרחיה, גורמים ימניים לעולם לא יסומנו כבלתי-פטריוטיים או בוגדים. הם יוצגו כמי שטועים בדרכם, אשר תביא לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. אבל לא משנה עד כמה סטית מחוקיה האזרחיים והנורמטיביים של המדינה, לא תסומן כבוגד - הרי עשית הכל למען ארץ ישראל השלמה. לעומת זאת, אם אתה מפגין נגד מלחמה, נגד חוסר שיוויון אזרחי, וכן הלאה - אתה נחשד כבוגד. לא ע"י כל חלקי החברה הישראלית, אבל עצם התיוג ניתן להעלאה על הדעת. כך כאיש שמאל שדוגל בחופש הדיבור, אתה נחשד בצביעות אם תצא נגד הקריאה "בוגד" כלפי יצחק רבין. כי יש המאמינים שמותר לציבור הדוגל בארץ ישראל השלמה ורואה סכנה במסירת שטחיה לאויב, להביע את התנגדותו בקריאה "בוגד". כאן טמונה חוסר הסימטריה. כי נתניהו וליברמן מעולם לא יסומנו כבוגדים ע"י השמאל.
דוגמה נוספת - השואפים לשלום הם "נאיבים", תואר שמשום מה נחסך מכול מי שמאמין כי הזמן עובד לטובתנו, שניתן להגיע להסכם שלום עם הסורים בלי להחזיר את הגולן (סילבן שלום), ושאין כל רע במצב הקיים. איכשהו הסכנה הכי מאיימת תמיד טמונה בחתימה על הסכם שלום. המלחמה אינה נתפסת בתור הסכנה לכשעצמה, אלא אם זו מלחמה ספקולטיבית שתגיע אחרי שכבר ניסוג מהרי יהודה ושומרון, הגולן, והחרמון. המלחמה היא תמיד הכרח, במקום להיות הצדקה לחתירה לשלום. אבל הנקודה הכי חשובה, שנוגעת בעצם ליבתו של הטיעון בעד חוק משאל העם: הנסיגה היא בלתי הפיכה. אכן הטיעון הזה גורם למי שמבקש לחבוש כובע נייטרלי ולו רק לרגע, לתהות האם אין זה ראוי שעם יקבע את גבולותיו. הגולן ומזרח ירושלים יילקחו מכלל "העם", שאולי בכלל מעדיף להחזיק בהם תוך ויתור על השלום?
אבל "העם" לא מודע לכלל השיקולים ולא מסוגל לקחת אותם בחשבון, זאת הסיבה גם שאותו "עם" לא מחליט על יציאה למלחמה, על כל השלכותיה הבלתי הפיכות. "העם" לא בחר להתנחל ברצועה ובגדה, מהלך שאומנם אינו בלתי הפיך אך הוביל לתוצאות בלתי הפיכות. "העם" אשר יבחר לומר "לא לנסיגה, לא להסכם, לא לשלום", יוביל לבידוד ישראל מול הקהילה הבינלאומית והגברת התוקפנות מצד מדינות ערב - מצב העשוי אומנם להיות הפיך, למעט המחיר שהוא יגבה מאיתנו עד לאותו היפוך.
בשורה התחתונה, משאל עם זה השריד הקרוב ביותר לרעיון הדמוקרטיה האתונאית, אבל בדומה לאותה דמוקרטיה עתיקה אסור להתייחס אליו ברומנטיזיציה ואידיאליזציה. יש סיבות טובות לכך שהוא נערך במדינות עם חברות הרבה פחות מקוטבות מזו הישראלית, בעיקר ביחס לנושאים פנים-מדינתיים. אמירת "לא" קולקטיבית לנסיגה תמורת שלום מצד החברה הישראלית (וזה כבר התרחיש הריאלי), תצריך ממנה יכולת התמודדות מלוכדת מול השלכות שסרבנות כזו תביא עמה; ואנחנו כבר מכירים היטב נקודות חיתוך מדיניות, שבהן סרבנות מצד הממשל לסיים את הסכסוך הובילה לעימותים מזוינים שגגרו סרבנות אידיאולוגית מצד חיילים ואזרחים המשרתים במילואים. ישראל מסוגלת להכיל בתוכה סרבנות לביצוע פקודות מסוימות, משני צדי המפה הפוליטית. באותה מידה סקטורים רבים ומשמעותיים, קיבלו על עצמם את החלטות הממשלה אפילו כאשר לא תאמו את האידיאולוגיה שלהם, בין אם דובר בנסיגות או במלחמות. על קעקוע הלגיטימיות של נסיגה-תמורת-שלום במידה וזו תהיה בחירתו של העם כבר דיברנו; מה באשר למלחמה שתנבע כתוצאה מסרבנות עמישראל כולו לנסיגה-תמורת-שלום? האם מי שהצביע אחרת יקבל את דין הגזרה? אתגר קרת והחמישייה הקאמרית כבר נגעו בעניין לפני כעשור וחצי:
אני לא מתיימר להציג את עצמי כאובייקטיבי: ברזומה שלי אני מצביע מרץ כל חיי, מבחינת דעות אני "שמאל ושמאלה". אבל לקיים משאל עם על הגולן או מזרח ירושלים, זו החלטה מוטעית מכל תרחיש אפשרי. ניקח את האופטימי, אוטופי אפילו: נתניהו עושה את הבלתי יאומן ומציג בפני עמישראל הסכם שלום עם הסורים, שבאמת מתקבל על כל דעת פרשן מדיני ומומחה צבאי, למעט הסעיף המינורי שמוצג בפני העם ולהכרעת העם: נסיגה מהגולן. נקבע מועד ההצבעה ועד שהוא מגיע, מתנהל דיון ציבורי באופן דמוקרטי, ענייני, ובלתי מתלהם. העם על כל חלקיו מפגין בגרות ואחריות, לומד וחוקר את הנושא, משתתף בכנסים וחוגי בית. הפגנות נערכות בסדר מופתי, חגיגה לדמוקרטיה. מגיע יומו של משאל העם ותוצאותיו: כן לנסיגה!
לכאורה זהו תסריט שבו אנשי השמאל יברכו בדיעבד על חוק משאל העם ויתמלאו באופטימיות מחודשת: הנה העם הוכיח שהוא מוכן לבצע הקרבות למען השלום, שאם זה היה תלוי בו ולא במנהיגיו, השלום היה פה כבר מזמן. אבל שלום עם סוריה זה לא "חומוס בדמשק" שמייצג את הפנטזיה הישראלית לאוטופיה מזרח תיכונית. השלום עם סוריה, בדומה לזה עם מצרים, יהיה קר; ועמישראל ברובו לא באמת מעריך את השלום עם מצרים, במיוחד לא הדורות שנולדו או עלו לארץ, הרבה לאחר ימיו של נאצר כצורר התורן של ישראל בתודעה הציבורית. באופן אירוני, הסכם שלום שיבוא כתוצאה מנסיגה עליה הוחלט במשאל עם, רק יוסיף ויגרע מעצם הלגיטימיות של תפיסת השלום בישראל. הרי קברניטי אוסלו קועקעו בעקבות פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה ("מי נתן להם רובים"), כלומר בעקבות כישלון של שיחות שלום שטורפדו בין היתר ע"י רצח ראש הממשלה והתנהלותם הכושלת של שני ממשיכיו בתפקיד (נתניהו וברק); אז מה יהיה היחס כלפי המצדדים בנסיגה תמורת הסכם שלום שלא באמת מרגיש כמו שלום?
דוגמאות הנגד שמדברות על מצרים וירדן, לא באמת תופסות את הפער שבין המדינות הגובלות בישראל ודינמיקת הכוחות באיזור. ירדן כבר מזמן לא מהווה איום אסטרטגי על ישראל. לגבי מצרים, הקולות של אביגדור ליברמן ויובל שטייניץ נגד גורמים מצריים רשמיים ובראשם מובארק, מהדהדים חזק יותר מכל קריאה שפויה הרואה במצרים בת ברית איזורית, במיוחד בכל הנוגע להתנהלות ברצועת עזה ומול החמאס. בכל מקרה, מדובר בהסכמי שלום שהושגו ע"י ממשלות נבחרות לגיטימיות, אחת מהן אף היתה ממשלת ימין. החלטת רוב העם על ביצוע נסיגה לצורכי שלום, לנצח תזכה במעמד "לגיטימית עד שיוכח אחרת" וזו בגלל הדיאלקטיקה שמתקיימת בארץ (ובכלל?) סביב סוגיות של מלחמה ושלום, ימין ושמאל.
הרי עם כל הכבוד לאנשי המרכז שאוהבים למקם את עצמם בין הימין הקיצוני/שמרני/מתנחלי, לבין השמאל הרדיקלי שדוגל במדינת כל אזרחיה, גורמים ימניים לעולם לא יסומנו כבלתי-פטריוטיים או בוגדים. הם יוצגו כמי שטועים בדרכם, אשר תביא לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. אבל לא משנה עד כמה סטית מחוקיה האזרחיים והנורמטיביים של המדינה, לא תסומן כבוגד - הרי עשית הכל למען ארץ ישראל השלמה. לעומת זאת, אם אתה מפגין נגד מלחמה, נגד חוסר שיוויון אזרחי, וכן הלאה - אתה נחשד כבוגד. לא ע"י כל חלקי החברה הישראלית, אבל עצם התיוג ניתן להעלאה על הדעת. כך כאיש שמאל שדוגל בחופש הדיבור, אתה נחשד בצביעות אם תצא נגד הקריאה "בוגד" כלפי יצחק רבין. כי יש המאמינים שמותר לציבור הדוגל בארץ ישראל השלמה ורואה סכנה במסירת שטחיה לאויב, להביע את התנגדותו בקריאה "בוגד". כאן טמונה חוסר הסימטריה. כי נתניהו וליברמן מעולם לא יסומנו כבוגדים ע"י השמאל.
דוגמה נוספת - השואפים לשלום הם "נאיבים", תואר שמשום מה נחסך מכול מי שמאמין כי הזמן עובד לטובתנו, שניתן להגיע להסכם שלום עם הסורים בלי להחזיר את הגולן (סילבן שלום), ושאין כל רע במצב הקיים. איכשהו הסכנה הכי מאיימת תמיד טמונה בחתימה על הסכם שלום. המלחמה אינה נתפסת בתור הסכנה לכשעצמה, אלא אם זו מלחמה ספקולטיבית שתגיע אחרי שכבר ניסוג מהרי יהודה ושומרון, הגולן, והחרמון. המלחמה היא תמיד הכרח, במקום להיות הצדקה לחתירה לשלום. אבל הנקודה הכי חשובה, שנוגעת בעצם ליבתו של הטיעון בעד חוק משאל העם: הנסיגה היא בלתי הפיכה. אכן הטיעון הזה גורם למי שמבקש לחבוש כובע נייטרלי ולו רק לרגע, לתהות האם אין זה ראוי שעם יקבע את גבולותיו. הגולן ומזרח ירושלים יילקחו מכלל "העם", שאולי בכלל מעדיף להחזיק בהם תוך ויתור על השלום?
אבל "העם" לא מודע לכלל השיקולים ולא מסוגל לקחת אותם בחשבון, זאת הסיבה גם שאותו "עם" לא מחליט על יציאה למלחמה, על כל השלכותיה הבלתי הפיכות. "העם" לא בחר להתנחל ברצועה ובגדה, מהלך שאומנם אינו בלתי הפיך אך הוביל לתוצאות בלתי הפיכות. "העם" אשר יבחר לומר "לא לנסיגה, לא להסכם, לא לשלום", יוביל לבידוד ישראל מול הקהילה הבינלאומית והגברת התוקפנות מצד מדינות ערב - מצב העשוי אומנם להיות הפיך, למעט המחיר שהוא יגבה מאיתנו עד לאותו היפוך.
בשורה התחתונה, משאל עם זה השריד הקרוב ביותר לרעיון הדמוקרטיה האתונאית, אבל בדומה לאותה דמוקרטיה עתיקה אסור להתייחס אליו ברומנטיזיציה ואידיאליזציה. יש סיבות טובות לכך שהוא נערך במדינות עם חברות הרבה פחות מקוטבות מזו הישראלית, בעיקר ביחס לנושאים פנים-מדינתיים. אמירת "לא" קולקטיבית לנסיגה תמורת שלום מצד החברה הישראלית (וזה כבר התרחיש הריאלי), תצריך ממנה יכולת התמודדות מלוכדת מול השלכות שסרבנות כזו תביא עמה; ואנחנו כבר מכירים היטב נקודות חיתוך מדיניות, שבהן סרבנות מצד הממשל לסיים את הסכסוך הובילה לעימותים מזוינים שגגרו סרבנות אידיאולוגית מצד חיילים ואזרחים המשרתים במילואים. ישראל מסוגלת להכיל בתוכה סרבנות לביצוע פקודות מסוימות, משני צדי המפה הפוליטית. באותה מידה סקטורים רבים ומשמעותיים, קיבלו על עצמם את החלטות הממשלה אפילו כאשר לא תאמו את האידיאולוגיה שלהם, בין אם דובר בנסיגות או במלחמות. על קעקוע הלגיטימיות של נסיגה-תמורת-שלום במידה וזו תהיה בחירתו של העם כבר דיברנו; מה באשר למלחמה שתנבע כתוצאה מסרבנות עמישראל כולו לנסיגה-תמורת-שלום? האם מי שהצביע אחרת יקבל את דין הגזרה? אתגר קרת והחמישייה הקאמרית כבר נגעו בעניין לפני כעשור וחצי:
למה לא בעצם?
השבמחקפעם בארבע שנים (או פחות...) יש משאל עם במדינה. השאלה הנשאלת היא "באיזו מפלגה אתה בוחר שתייצג אותך בכנסת". כל זאת בא אחרי שידורי תעמולה אינטנסיביים והבטחות חקוקות עמוק בקרח מצד הפוליטיקאים. כבר יותר מדי פעמים קרה שמפלגה שנבחרה על בסיס מסוים, שינתה פתאום את דעתה והפכה את עורה ולפתע כלל לא יצגה את דעת הבוחרים שבחרו בה. זו כבר סיבה מספיק טובה לתת את ההחלטה ביד העם. רק תאר לך מצב שבבחירות הבאות תיבחר מפלגה מסויימת על בסיס ההבטחה "לא יורדים מהגולן" ואז, חצי שנה אח"כ, המפלגה הזו תומכת בהסכם שלום במסגרתו נרד מהגולן, האין זו בגידה באזרחים אשר בחרו במפלגה הזו?
טיעון נוסף הוא שאנו לא ממציאים את הגלגל, רק לפני מספר שנים נערכו משאלי עם בכמעט כל מדינות אירופה האם להצטרף לגוש היורו. שאלה כלכלית טהורה שצריך להיות דוקטור לכלכלה כדי להבין את ההשלכות שלה. במקרה שלנו, עם הסביבה בה אנו גדלים, אני חושב שאפשר לתת לעם קצת יותר קרדיט בהבנת ההשלכות. בסופו של דבר, אם תהיה מלחמה, העם הוא זה שילחם, לא הפוליטיקאים, זכותנו להחליט.
ומילה אחרונה, יש הבין שמבחינת השלטון העלאווי בסוריה, הסכם שלום עם ישראל פירושו תחילת הסוף של שלטון המיעוט שם. לעומת זאת "תהליך שלום" עם ישראל מביא הרבה יוקרה ומתנות. כנ"ל גם לגבי הפלסטינים. אם תתחיל להסתכל על המצב בעיניים ערביות ולא מערביות, אתה תבין ששלום לא יהיה כאן, מקסימום- הפסקת אש לטווח ארוך.
כן, אני ימני :)
איתמר
נגעת בול בנקודה שבחרתי לא לגעת בה בפוסט עצמו. האם משאל עם הוא מכשיר דמוקרטי רצוי בדמוקרטיה צעירה ורעועה כמו ישראל, שהאוכלוסייה שלה הולכת ומאבדת אמון בנציגיה (ממשלה וכנסת)? מה שאתה מציע זה צעד קלאסי של שפיכת המים עם התינוק. פוליטיקאים שמפרים הבטחות צריכים לשלם על כך בפריימריז ובבחירות, לא בכך שיכולת ההכרעה תילקח מהם ומאחרים - פוליטיקאים עתידיים או כאלה שכן מקיימים הבטחות.
השבמחקקשה לי להאמין שהתסריט ההיפותטי שלך יכול לצאת לפועל. מפלגות רבות אכן לא מספקות את רצון בוחריהם - קל לפזר הבטחות בתקופת בחירות ואח"כ להתמודד עם המציאות הפוליטית הקשה. זה קרה בעיקר עם מפלגות שהבטיחו שינוי בסדר היום האזרחי - שינוי, ישראל ביתנו. אולי אתה מתייחס לתוכנית ההתנתקות שהוצאה לפועל ע"י אריאל שרון והליכוד, אבל לא זכורה לי התחייבות מפורשת לאי-נסיגה מגוש קטיף, לקראת בחירות 2003.
החלטה להצטרף לגוש היורו היא יותר משאלה כלכלית טהורה, אומנם יש לה השכלות כלכליות משמעותיות אבל זו גם שאלה פנים-מדינית שנוגעת לנושאים כמו זהות לאומית. כמובן שזו שאלת הרת-גורל אבל לא במובן של חיים ומוות.
העם תמיד נלחם ואילו הפוליטיקאים מחליטים גם על יציאה למלחמות, לא רק על ויתורים שלכאורה גורמים למלחמות. זה בדיוק מה שאמרתי בפסקה הלפני אחרונה, העם לא מחליט על יציאה למלחמה ובצדק; באותה מידה העם לא צריך להחזיק בזכות הכרעה ישירה על נסיגה ושלום, הכרעה שיכולה להוביל למלחמה בכל תרחיש שתבחר לצייר.
מה שאתה אומר על הסורים והפלסטינים ניתן היה לומר גם על מצרים. אין ספק שמבחינה אישית, הסכם השלום עם ישראל היה סופו המוחלט של סאדאת...אבל ההסכם נותר על כנו למרות אווירה אנטי-ישראלית ברחוב המצרי. החמאס אכן מתקיים בתווך הרחב של ניהול סכסוך, תוך כדי הימנעות מניצחון מוחלט או מהסכם קבע. לגבי השלטון העלאווי, כנראה שהיוקרה ובמיוחד החזרת הגולן לידי סוריה, תחזק את השלטון הנוכחי ולראיה החתירה להסכם.
אני לא חושב ש-"המצב" או "שלום" הם מצבים/אידאות שצריך לבחון אותם בדיכוטומיה של פרספקטיבה מערבית/ערבית. הפסקת אש לטווח ארוך, הסכם קבע, הסכם שלום - כולם צעדים קטנים או גדולים בדרך למצב שאינו "ניהול סכסוך" או "מלחמת חורמה".
אני לא מבין, אם אתה טוען שלציבור אין את התפיסה של השלכות הויתורים הטריטוריאליים, או במילים יותר עממיות "הציבור מטומטם", אז איך אתה מקבל כמובן מאליו את זכותו של הציבור להצביע בבחירות? מה שאתה בעצם אומר זה שאני, כאיש קטן מהרחוב, לא רואה דו"חות מודיעיניים ולא מבין את התמונה הכוללת ולכן צריך להשאיר את קבלת ההחלטות לפוליטיקאים. אז איך אני אדע לאיזו מפלגה להצביע, אם אני בכלל לא מבין מה קורה מסביבי? יכול להיות שאחמד טיבי בעצם יודע הרבה יותר טוב ממני מה טוב למדינת ישראל ולכן אני צריך להצביע בשבילו? ואולי עזמי בשארה (שיחזור במהרה בימינו...).
השבמחקאם הקול שלי מספיק טוב בשביל לבחור נציגים לכנסת, הוא צריך להיות מספיק טוב בשביל לקבל החלטה במשאל עם.
אם כבר העלנו את נושא הנציגים שלנו בכנסת, אני חושב שעל אחת כמה וכמה צריך להעביר את הנושא למשאל. כמה עסקנים יושבים שם? כמה שימכרו את המדינה בשביל "לעשות לביתם" או לקבל איזה פרס בינלאומי וקצת יוקרה?
אתה יודע מה? בוא נניח בצורה היפותטית שהחזרנו את כל רמת הגולן. בוקר אחד, עף טיל על יסוד המעלה. הסורים אומרים:"זה לא אנחנו, זה לא בשליטתנו, זה הפלסטינים, אין לנו שליטה עליהם". מה אז אתה עושה?
אגב, סבירות מאוד גדולה שהתסריט הזה יתממש, קוראים לו בעברית "תכנית השלבים".
אני לא מומחה גדול למזרחנות, אבל יש לי חברים מומחים והם הסבירו לי שאנחנו רואים את הנרטיב הפלסטיני בעיניים מערביות, כאילו הפלסטינים הם שוויצרים, ניתן שטחים, נקבל הכרה, שלום, הסכמים חתומים ובא שלום על ישראל ופלסטין.
בעיניים פלסטיניות רואים את זה כך - אתה יהודי, אתה על אדמה ערבית, אין לך זכות קיום אלא אם כן תתאסלם. אתה תעוף מפה במוקדם או במאוחר ומבחינתי הפלסטינית, כל האמצעים כשרים. גם חתימה למראית עין על חוזה שלום ואפילו נוסיף איזה חיוך ולחיצת יד.
אין פה צעדים קטנים לקראת איזו אידאה. מנהיג פלסטיני שיחתום על חוזה שלום שלא כולל בתוכו העלמה מוחלטת של מדינת ישראל והשבת כלל הפליטים לפלסטין, חשוב כמת. לערפאת עוד איכשהו היתה לגיטימציה לעשות את זה, אבל הוא היה בראש אחר.
בקיצור, אין שלום, לא היה שלום ואיך שזה נראה גם לא יהיה שלום. אם מחר תהיה הפיכה בירדן או מצרים, אנחנו אכלנו אותה. 80% מאזרחי ירדן הם פלסטינים. ה"אחים המוסלמים" במצרים (אלה ששברו להם את הראשים בבחירות הדמוקרטיות אתמול) הם האבות הרוחניים של חמאס וחיזבאללה.
זה מאוד קל למצוא איזה ערבי שרוצה לחיות בשלום ואחווה עם הישראלים, או למצוא איזשהו סוג של "דו קיום" בקומונה היפית ישראלית-פלסטינית. אבל צריך להבין שזה היוצא מן הכלל שהתקשורת אמנם אוהבת, אבל על הדרך היא מסלפת את המציאות.
אין לי בעיה עם זה שיצאנו מעזה, גם לגבי הגדה המערבית אין לי יותר מדי סנטימנטים. מה שמעניין אותי זה לא השטח אלא הביטחון ואני בהחלט חושב שניתן לקחת את עזה כאבן בוחן ליום שאחרי.
ניסינו, ראינו מה קרה, צריך לחשוב על פיתרון אחר.
אני חושב ככה, אתה חושב אחרת, זה מקובל עלי. עדיין, אני לא רוצה שש"ס, יהדות התורה ופוליטיקאים רדודים יקבלו את ההחלטה הקריטית הזו בשבילי.
אגב, קראתי לא מזמן נתון מאוד מעניין שאומר שכמאה וחמישים אלף איש בישראל (חברי מרכזי מפלגות למיניהן) אחראים לקביעת זהותם של 70 חברי כנסת.
אנקדוטה נוספת שסיפרה לי ידידה סקוטית שלמדה ממשל היא שכשהם דיברו בכיתה על הבעייתיות בבחירות יחסיות, פשוט לקחו את ממשלת ישראל כדוגמא לממשל עם בעיות תפקודיות...
הכוח לעם !
:)
הנקודה העיקרית היא לא שהעם אינו כשיר לקבל החלטות כאלה, אלא שבדמוקרטיה ייצוגית הוא לא אמור לקבל החלטות בסדר גודל שכזה, בטח שלא החלטות גורליות שצריך הנהגה שתעמוד מאחוריהן ולא רק 51% ומעלה מהעם.
השבמחקלתסריט ההיפותטי שהצגת אפשר למצוא מענה מקדים בכל הסכם והסדר קבע, באמצעות לחץ בינלאומי וכמובן שבמקרה הכי גרוע, זהו "קאזוס בלי" מובהק.
גם אני לא מזרחן אבל למדתי על הפרספקטיבה הזאת בקורס "מסורות חשיבה פוליטיות של האיסלאם" ותתפלא, האוריינטציה הפוליטית של המרצה היתה ממש לא ברורה ולא על השולחן. הפרספקטיבה האיסלאמית שהצגת לא מחייבת את כל זרמי האיסלאם ובטח שלא את כל הפלסטינים, כי ערבים = מוסלמים זו לא משוואה בעלת תקפות מוחלטת. כמובן שאנחנו לא חותמים על הסכם שלום עם שווייצרים וברור כי שתי מדינות לשני עמים לא ישימו קץ לאיבה ולתוקפנות מצד גורמים מסוימים בעולם הערבי. אבל כל צעד לקראת נורמליזציה הוא צעד שיוצר דור שפוי יותר, גם בצד שלנו. במקום לחשוב על תרחישים שבהם נאכל אותה, תחשוב על כך שניהול הסכסוך זו טקטיקה המובילה לכך שבעוד כמה דורות נאכל אותה מכל כיוון - דמוגרפי, חרם בינלאומי, אובדן ארה"ב כבעלת ברית, התגברות עוינות העולם הערבי, איראן מגורענת ואסור להתעלם גם מתהליכים פנימיים בישראל שכבר נמצאים בעיצומם מאז תחילת העשור הקודם ורק ילכו ויתגברו עם התווספותם של דורות שעבורם הקו הירוק זה מונח היסטורי משמים ואריאל היא שיא הלגיטימציה, בעוד שהערבי נותר האחר שאין ולא יהיה סיכוי לשלום איתו כפי שאתה כה נכון להאמין...
זה מאוד קל לך להציג דיכוטומיות של "קומונה היפית ישראלית-פלסטינית" לעומת האחים המוסלמים והסכנה שהאוכלוסייה הפלסטינית בירדן מהווה. כמו שאמרתי, שלום עושים עם אויבים ונורמליזציה היא תהליך שכל דור חדש יצטרך לקדם אותו צעד נוסף. הסכנות שבהתקוממות פלסטינית בירדן או בהתחזקות האחים המוסלמים במצרים, בהחלט עשויות להתממש דווקא לאור מצב הקיפאון הנוכחי.
לגבי מה שקרה ברצועה, זה לא בדיוק אותו "ניסינו" שאני מדבר עליו. נסיגה בלתי מתואמת סטייל ההתנתקות אינה דומה במאומה להסכם שלום/קבע.
הבעיה של התרבות הפוליטית בארץ שרירה וקיימת, אבל אני מאמין שדווקא בנושא מהותי כמו נסיגה מהגולן ו/או מזרח ירושלים, לא תראה רדידות. המון דמגוגיה כן, אבל בסופו של דבר כל החלטה שתתקבל, תיעשה בדרך לגיטימית ואחראית יותר מזו של משאל העם.
הכוח לעם? אני מעדיף את הגישה הכצנלסונית, קודם להחליף את העם ואח"כ אפשר לתת בידיו את הכוח (;