חלק 1: Seven Souls של Material
לא רק החורף עושה קאמבק השבוע - גם תרבות הספוקן וורד שמתהווה בישראל, עומדת לשלוח ממטרים של מילים בשביל כל מי שמוכן להאזין. לאחר הפסקה סתווית שנמשכה שלושה חודשים, הליין Word Up בהפקתה של ענבל בנימין חוזר אל מועדון הלימה לימה. הערב הקרוב יערך בתאריך 29.12 ורשימת משתתפיו תתפרסם בקרוב; בינואר יערך ערב חגיגי להשקת פרויקט "מילה מדוברת 2.0", ביצועים מוקלטים של קטעי ספוקן וורד בעברית; וערב נוסף של הליין הרגיל אמור להיערך מתישהו בפברואר. ביום רביעי הקרוב (15.12, 22:00 והלאה) יערך בבר התל אביבי אברקסס ערב "קוראים לזה תרבות 2", ערב תרבות רב תחומי ביוזמתו של המוזיקאי קוב. בנוסף לתצוגות של ציורים, צילומים, וידאו ארט והופעות של ההרכבים לורנה בי והונאת האמרגן (שם ה-EP האחרון של קוב), הערב יכלול הופעות ספוקן וורד של גון בן ארי, רועי צ'יקי ארד, נועם פארתום וגולת הכותרת, השף-סטאר הטלוויזיוני אייל שני.
לרגל כל המלל המדובר שהולך לנחות עלינו, החלטתי להעלות סדרת פוסטים שתעסוק בחמישת קטעי הספוקן וורד האהובים עלי, בין היתר כדי לנסות ולברר דרכם את הגבולות המטושטשים של הז'אנר. הקטע הראשון הוא Seven Souls של Material, הרכב שהוקם ע"י הגיטריסט ביל לוזוול בשנת 1979. האלבום "שבע נשמות" יצא כעשר שנים לאחר מכן ושיר הנושא מתוכו מבוסס על הרומן The Western Lands מאת וויליאם ס. בורוז, שגם מקריא את מילות השיר. להלן אותן מילים בתרגומי:
המצרים העתיקים הניחו את קיומן של שבע נשמות. הנשמה הראשית, והראשונה לעזוב ברגע המוות, היא רֶן, השם הסודי. זאת בהתאמה לבמאי שלי: הוא מביים את סרט חייך מהפריה למוות. השם הסודי זו כותרת הסרט שלך. עם מותך, שם נכנס רן לתמונה.
נשמה שנייה, והבאה בתור לרדת מהספינה הטובעת, היא סֶקֵם: אנרגיה, עוצמה, אור. הבמאי נותן את ההוראות; סקם לוחצת על הכפתורים המתאימים.
מספר שלוש זה קוּ, המלאך השומר. הוא, היא או זה, השלישי בתורו לעזוב. מוצג במעופו על פני ירח מלא, ציפור עם כנפיים זוהרות וקודקוד מאיר. מסוג הדברים שרואים על וילונות במסעדה הודית בפנמה. הקו אחראי לסובייקט ויכול להיפצע בהגנתו - אבל לא לצמיתות, מאחר ושלושת הנשמות הראשונות הן נצחיות. הן חוזרות לשמים עבור כלי קיבול אחר. ארבע הנשמות הנותרות חייבות לקחת סיכון עם הסובייקט בארץ המתים.
מספר ארבע הוא בָא, הלב – לעתים תכופות בוגדני. זהו גוף של נץ ועליו פניך, מכווץ לגודלו של אגרוף. גיבורים רבים, כמו שמשון, נפלו בגלל לב שמעל באמונם.
מספר חמש הוא קָא, הכפיל, בעל השיוך הכי קרוב לסובייקט. הקא, שבדרך כלל מגיע לבגרות בזמן המוות הגופני, הוא המדריך היחיד במהימנותו דרך ארץ המוות אל אדמות המערב.
מספר שש הוא קָהַבּיט - הצל, זיכרון. כל התנייתך הקודמת מחיים אלו ואחרים.
מספר שבע הוא סֶקוּ. השרידים.
את המילים במקור ניתן למצוא כאן
כאן ניתן להאזין לשיר, בליווי קליפ שאני הייתי מוותר על הצפייה בו בהתחלה (למרות שמופיע בו אלן ריקמן המצוין)
הדבקת התווית "ספוקן וורד" לשיר זה היא בעייתית במקצת. אפשר לקרוא לו קטע אינסטרומנטלי המלווה בקריינות של בורוז, או פשוט לקבוע שזהו שיר אוונגרדי משהו. אין ספק שמנגינת הליווי הכרחית והקראת המילים הללו בפני עצמן, מעל במה, תשיג אפקט משמעותי פחות. בכל זאת, אני רואה בטקסט של השיר את לב היצירה ובאופן שבו בורוז מגיש את המילים בקולו הצורמני, חלק מהותי מכך שזהו אכן ספוקן וורד. מנגינת הליווי היא סקם ברוח השיר, נשמתו השניה - מעניקה לו עוצמה ואנרגיה, מאירה אותו. על הטקסט עצמו לא אכביר במלל פרשני הפעם. המשיכו ממנו לקריאה נוספת במיתולוגיה המצרית, בספרו של בורוז שעליו מבוסס שיר זה כאמור, או פשוט הניחו למילים והשראתן לחלחל בתוככם, כפי שקרה לי (כתבתי טקסט לסדנת כתיבה בהשפעתו) וליוצרי סדרת הטלוויזיה הסופרנוס:
מתוך פרק הפתיחה של עונה 6 - ספויילרים למי שטרם צפה בעונות שלפני
לרגל כל המלל המדובר שהולך לנחות עלינו, החלטתי להעלות סדרת פוסטים שתעסוק בחמישת קטעי הספוקן וורד האהובים עלי, בין היתר כדי לנסות ולברר דרכם את הגבולות המטושטשים של הז'אנר. הקטע הראשון הוא Seven Souls של Material, הרכב שהוקם ע"י הגיטריסט ביל לוזוול בשנת 1979. האלבום "שבע נשמות" יצא כעשר שנים לאחר מכן ושיר הנושא מתוכו מבוסס על הרומן The Western Lands מאת וויליאם ס. בורוז, שגם מקריא את מילות השיר. להלן אותן מילים בתרגומי:
המצרים העתיקים הניחו את קיומן של שבע נשמות. הנשמה הראשית, והראשונה לעזוב ברגע המוות, היא רֶן, השם הסודי. זאת בהתאמה לבמאי שלי: הוא מביים את סרט חייך מהפריה למוות. השם הסודי זו כותרת הסרט שלך. עם מותך, שם נכנס רן לתמונה.
נשמה שנייה, והבאה בתור לרדת מהספינה הטובעת, היא סֶקֵם: אנרגיה, עוצמה, אור. הבמאי נותן את ההוראות; סקם לוחצת על הכפתורים המתאימים.
מספר שלוש זה קוּ, המלאך השומר. הוא, היא או זה, השלישי בתורו לעזוב. מוצג במעופו על פני ירח מלא, ציפור עם כנפיים זוהרות וקודקוד מאיר. מסוג הדברים שרואים על וילונות במסעדה הודית בפנמה. הקו אחראי לסובייקט ויכול להיפצע בהגנתו - אבל לא לצמיתות, מאחר ושלושת הנשמות הראשונות הן נצחיות. הן חוזרות לשמים עבור כלי קיבול אחר. ארבע הנשמות הנותרות חייבות לקחת סיכון עם הסובייקט בארץ המתים.
מספר ארבע הוא בָא, הלב – לעתים תכופות בוגדני. זהו גוף של נץ ועליו פניך, מכווץ לגודלו של אגרוף. גיבורים רבים, כמו שמשון, נפלו בגלל לב שמעל באמונם.
מספר חמש הוא קָא, הכפיל, בעל השיוך הכי קרוב לסובייקט. הקא, שבדרך כלל מגיע לבגרות בזמן המוות הגופני, הוא המדריך היחיד במהימנותו דרך ארץ המוות אל אדמות המערב.
מספר שש הוא קָהַבּיט - הצל, זיכרון. כל התנייתך הקודמת מחיים אלו ואחרים.
מספר שבע הוא סֶקוּ. השרידים.
את המילים במקור ניתן למצוא כאן
כאן ניתן להאזין לשיר, בליווי קליפ שאני הייתי מוותר על הצפייה בו בהתחלה (למרות שמופיע בו אלן ריקמן המצוין)
הדבקת התווית "ספוקן וורד" לשיר זה היא בעייתית במקצת. אפשר לקרוא לו קטע אינסטרומנטלי המלווה בקריינות של בורוז, או פשוט לקבוע שזהו שיר אוונגרדי משהו. אין ספק שמנגינת הליווי הכרחית והקראת המילים הללו בפני עצמן, מעל במה, תשיג אפקט משמעותי פחות. בכל זאת, אני רואה בטקסט של השיר את לב היצירה ובאופן שבו בורוז מגיש את המילים בקולו הצורמני, חלק מהותי מכך שזהו אכן ספוקן וורד. מנגינת הליווי היא סקם ברוח השיר, נשמתו השניה - מעניקה לו עוצמה ואנרגיה, מאירה אותו. על הטקסט עצמו לא אכביר במלל פרשני הפעם. המשיכו ממנו לקריאה נוספת במיתולוגיה המצרית, בספרו של בורוז שעליו מבוסס שיר זה כאמור, או פשוט הניחו למילים והשראתן לחלחל בתוככם, כפי שקרה לי (כתבתי טקסט לסדנת כתיבה בהשפעתו) וליוצרי סדרת הטלוויזיה הסופרנוס:
מתוך פרק הפתיחה של עונה 6 - ספויילרים למי שטרם צפה בעונות שלפני
חלק 2: "ואז הופיעה בטי" של ערן צור
"לא רוצה להרגיש את עצמו
בחור מצוי
לכן הנוירוזה הזאת
פיצוי"
(ערן צור, "בחור מצוי")
"טורפי נפשם בכפם
הופכים כאן לעצים
חיות רעות
שוכנות בענפים"
(ערן צור, "ערב ב' כסלו")
שני השירים הללו מגיעים בהתאמה לאחר "ואז הופיעה בטי" באלבומו של ערן צור וכרמלה גרוס ואגנר, "עיוור בלב ים", והסיבה שאני מצטט משניהם טמונה ישירות במחבר. לפני מספר חודשים הזדמן לי לצפות בערן צור מופיע ומספר על כך שלאחר הקלטת אלבום, הוא נמנע מלהאזין למוצר הסופי, מאחר וזה מעייף לבצע ולהקליט אותם שירים שוב ושוב. לכן רק לאחרונה, הזדמן לו להאזין לאותו "עיוור בלב ים" שיצא אי שם באמצע שנות התשעים. פתאום הוא הבחין ברצף שירים מעניין, הלא הוא כמובן "ואז הופיעה בטי"-"בחור מצוי"-"ערב ב' כסלו", מעין מחרוזת שלדבריו מגלמת בתוכה נרטיב כלשהו אותו הוא נמנע מלפרט, אלא פשוט ניגן את הרצף והותיר לקהל לגשת למלאכת הפרשנות, איש-איש כרצונו; ובכן, הנה זווית הראיה שלי, כחלק מסדרת הפוסטים על קטעי ספוקן וורד אהובים עלי, מכיוון שאני רואה בשיר זה - אותו אני מכיר כבר מחצית מחיי - ביצוע שבמהותו הינו ספוקן וורד טבעי לגמרי. נכון, המקצב קיים רק במנגינת הפסנתר שמלווה את הקראת הטקסט ומעניקה לביצוע נופך של בלדת ברים בשעת צהריים דחוסה ואפלה (או אווירה של סיפור פרוורטי לילדים, כשלוקחים בחשבון גם את נימת קולו ה-"פרפר-נחמדית" של צור); אבל באותה מידה אפשר לדמיין את ערן צור מגיש את הטקסט כשהוא ניצב על במה לבדו, פשוט מקריא למיקרופון דבר-מה שאינו לגמרי סיפור ולא בדיוק שירה. It is written, כך אוהב סול וויליאמס לציין מדי פעם. במקרה של "ואז הופיעה בטי", It is spoken ולמרות המעגליות שבטיעון, זה בדיוק מה שהופך את הטקסט לספוקן וורד.
למילות השיר "ואז הופיעה בטי"
ולביצוע
ניתן לפרש את השיר במגוון דרכים ולא צריך להיות מומחה לפרויד כדי להעלות על הדעת אלמנטים של חרדת סירוס, דחפים מודחקים של הומוסקסואליות, סאדו-מאזוכיזם ומשאלת מוות, וכן הלאה. במיוחד אם ניקח בחשבון את הנוירוזה המפצה שמוזכרת בשיר הבא, "בחור מצוי", המתאר "נרקיסיסט מזדקן שטרם נגמל...נפשו מסוכסכת...יש לו גם צד אחר, רומנטי...עדיין תמיד הוא חוזר לגמור בחצר...מרגיש את עצמו כל-כך בזוי". האם "ואז הופיעה בטי" הוא האנליזה של אותו בחור מצוי, בעוד "ערב ב' כסלו" הוא הסיום הטראגי? "נפשי ביקשה רחם/אבל אני חולם", שר ערן צור באותו שיר ידוע ומוכר מבין השלושה שברצף. אולי ניתן לנתח את "ואז הופיעה בטי" כטקסט של חלום, אבל נלך מעבר לגישה הפרוידיאנית ונעזר בתלמידו, קרל יונג. נתחיל מהסוף - מי זו אותה זקנה מסתורית שגרה בשכנות לבטי? לפי המחשבה היונגיאנית, ארכיטיפ האישה הזקנה והחכמה יכול לייצג את שלמותו של האני, סופו של תהליך אינדיבידואציה (התבגרות והפיכה לאינדיבידואל).
אותו תהליך אינדיבידואציה מתאפיין בתסביך גברי עם ארכיטיפ האנימה - הצד הנשי, רגיש ולרוב מדוכא בגברים. בטי עצמה מייצגת את האנימה בשיר, הופעתה החיצונית מזכירה את זו של ערן צור (נמוכת קומה, שיערה קצר והדוק בג'ל מה שיוצר מראה גברי). היא מביטה אל תוך תוכו ומחבקת אותו, צעד בדרך למימוש האיחוד שבין הצד הגברי לנקבי בתת מודע של המספר. אבל הכלבה ניצבת בתווך. כלבים בחלומות מסמלים מגוון תכונות ומסומנים, בין הרלוונטים לניתוח זה: בשורת מוות, אנרגיה גברית-אקטיבית והכי חשוב, סמל לארכיטיפ הגברי אנימוס בחלומות של נשים. חלומות על כלב נושך ומתעלל מצביעים על זיהוי שלילי אצל האישה, עם הצד הגברי שבתוכה. תת המודע של המספר כ"כ מזוהה ונוטה לצד הנשי בו, שהוא חורג מעל הסכמטיות של התיאוריה. הצד הגברי של המספר מתעלל בו, משפיל אותו, מציג את הצד הנשי באור נלעג. כל זה מוביל לאותה התנהלות גברית בזויה המתוארת בשיר "בחור מצוי". הנוירוזה היא פיצוי אבל קונפליקט שיגיע לפיתרונו רק ע"י מוות - הכלבה או בטי ובסופו של דבר, המספר עצמו ("ערב ב' כסלו").
***ספויילרים לספר "בית אשמן"***
בספרו של ערן צור "בית אשמן", ניתן למצוא תמיכה לפירוש זה. בספר זה המערבב פרטים ביוגרפיים ופיקטיביים יחדיו, הדמות הראשית בועז אשמן הוא בן דודו המנוח של ערן צור, שמתאבד בגיל 18 ונפשו שסועה מקונפליקטים. לאורך הספר מתוארים חיכוכים של בועז בעולם "הגברי", כולל ביקור מבזה אצל זונה, מגע מיני חפוז עם נער בן-גילו שבעצם גונב ממנו את המפתח לביתו תוך כדי הפיתוי, לעג מצד בחור היושב לצדו בתור לאבחון בלשכת גיוס ומכנה אותו "הומו אוכל בתחת". בועז מוצא מעט נחמה בצד הנשי בחייו: יחסים תקינים עם אמו ואחותו לעומת יחסיו עם אביו המחמיר. מאידך, הניסיון הבודד שלו לקשר עם נערה בת-גילו נוחל כישלון והוא מפנטז על דודתו, מגלח את רגליו, לובש את בגדיה ומפנטז "עכשיו אני היא". זהו לא האזכור היחיד לשיר "ואז הופיעה בטי" בספר. לפני התאבדותו במשרד של אביו, בועז מאונן בשירותים תוך כדי שהוא מחדיר לפי הטבעת שלו את ידית מנקה האסלה, לא לפני שהוא מביט באיברו המתדלדל וחושב לעצמו, "בשביל מה הייתי צריך את החתיכת בשר הזאת?". אפשר למצוא גם אזכורים לשורות מתוך "ערב ב' כסלו" כאשר הרהורים על התאבדות רק מפציעים בראשו של בועז, ואת צעדו הראשון של בועז בדרך להפוך לדמות הגברית מתוך השיר "בחור מצוי", כבר ציינתי (הביקור אצל זונה). זו אם כן המשמעות הטמונה במחרוזת השירים שערן צור שזר באופן בלתי מודע. בניגוד לדמויות בשירים ובספרו, הוא בעצמו הצליח לפתור את הקונפליקט ובחר בחיים.
"נכון שאני גבר/גם אם מביטים על הצד הנשי"
("בעין הסערה", ערן צור, מתוך "כל מה שאנושי")
בחור מצוי
לכן הנוירוזה הזאת
פיצוי"
(ערן צור, "בחור מצוי")
"טורפי נפשם בכפם
הופכים כאן לעצים
חיות רעות
שוכנות בענפים"
(ערן צור, "ערב ב' כסלו")
שני השירים הללו מגיעים בהתאמה לאחר "ואז הופיעה בטי" באלבומו של ערן צור וכרמלה גרוס ואגנר, "עיוור בלב ים", והסיבה שאני מצטט משניהם טמונה ישירות במחבר. לפני מספר חודשים הזדמן לי לצפות בערן צור מופיע ומספר על כך שלאחר הקלטת אלבום, הוא נמנע מלהאזין למוצר הסופי, מאחר וזה מעייף לבצע ולהקליט אותם שירים שוב ושוב. לכן רק לאחרונה, הזדמן לו להאזין לאותו "עיוור בלב ים" שיצא אי שם באמצע שנות התשעים. פתאום הוא הבחין ברצף שירים מעניין, הלא הוא כמובן "ואז הופיעה בטי"-"בחור מצוי"-"ערב ב' כסלו", מעין מחרוזת שלדבריו מגלמת בתוכה נרטיב כלשהו אותו הוא נמנע מלפרט, אלא פשוט ניגן את הרצף והותיר לקהל לגשת למלאכת הפרשנות, איש-איש כרצונו; ובכן, הנה זווית הראיה שלי, כחלק מסדרת הפוסטים על קטעי ספוקן וורד אהובים עלי, מכיוון שאני רואה בשיר זה - אותו אני מכיר כבר מחצית מחיי - ביצוע שבמהותו הינו ספוקן וורד טבעי לגמרי. נכון, המקצב קיים רק במנגינת הפסנתר שמלווה את הקראת הטקסט ומעניקה לביצוע נופך של בלדת ברים בשעת צהריים דחוסה ואפלה (או אווירה של סיפור פרוורטי לילדים, כשלוקחים בחשבון גם את נימת קולו ה-"פרפר-נחמדית" של צור); אבל באותה מידה אפשר לדמיין את ערן צור מגיש את הטקסט כשהוא ניצב על במה לבדו, פשוט מקריא למיקרופון דבר-מה שאינו לגמרי סיפור ולא בדיוק שירה. It is written, כך אוהב סול וויליאמס לציין מדי פעם. במקרה של "ואז הופיעה בטי", It is spoken ולמרות המעגליות שבטיעון, זה בדיוק מה שהופך את הטקסט לספוקן וורד.
למילות השיר "ואז הופיעה בטי"
ולביצוע
ניתן לפרש את השיר במגוון דרכים ולא צריך להיות מומחה לפרויד כדי להעלות על הדעת אלמנטים של חרדת סירוס, דחפים מודחקים של הומוסקסואליות, סאדו-מאזוכיזם ומשאלת מוות, וכן הלאה. במיוחד אם ניקח בחשבון את הנוירוזה המפצה שמוזכרת בשיר הבא, "בחור מצוי", המתאר "נרקיסיסט מזדקן שטרם נגמל...נפשו מסוכסכת...יש לו גם צד אחר, רומנטי...עדיין תמיד הוא חוזר לגמור בחצר...מרגיש את עצמו כל-כך בזוי". האם "ואז הופיעה בטי" הוא האנליזה של אותו בחור מצוי, בעוד "ערב ב' כסלו" הוא הסיום הטראגי? "נפשי ביקשה רחם/אבל אני חולם", שר ערן צור באותו שיר ידוע ומוכר מבין השלושה שברצף. אולי ניתן לנתח את "ואז הופיעה בטי" כטקסט של חלום, אבל נלך מעבר לגישה הפרוידיאנית ונעזר בתלמידו, קרל יונג. נתחיל מהסוף - מי זו אותה זקנה מסתורית שגרה בשכנות לבטי? לפי המחשבה היונגיאנית, ארכיטיפ האישה הזקנה והחכמה יכול לייצג את שלמותו של האני, סופו של תהליך אינדיבידואציה (התבגרות והפיכה לאינדיבידואל).
אותו תהליך אינדיבידואציה מתאפיין בתסביך גברי עם ארכיטיפ האנימה - הצד הנשי, רגיש ולרוב מדוכא בגברים. בטי עצמה מייצגת את האנימה בשיר, הופעתה החיצונית מזכירה את זו של ערן צור (נמוכת קומה, שיערה קצר והדוק בג'ל מה שיוצר מראה גברי). היא מביטה אל תוך תוכו ומחבקת אותו, צעד בדרך למימוש האיחוד שבין הצד הגברי לנקבי בתת מודע של המספר. אבל הכלבה ניצבת בתווך. כלבים בחלומות מסמלים מגוון תכונות ומסומנים, בין הרלוונטים לניתוח זה: בשורת מוות, אנרגיה גברית-אקטיבית והכי חשוב, סמל לארכיטיפ הגברי אנימוס בחלומות של נשים. חלומות על כלב נושך ומתעלל מצביעים על זיהוי שלילי אצל האישה, עם הצד הגברי שבתוכה. תת המודע של המספר כ"כ מזוהה ונוטה לצד הנשי בו, שהוא חורג מעל הסכמטיות של התיאוריה. הצד הגברי של המספר מתעלל בו, משפיל אותו, מציג את הצד הנשי באור נלעג. כל זה מוביל לאותה התנהלות גברית בזויה המתוארת בשיר "בחור מצוי". הנוירוזה היא פיצוי אבל קונפליקט שיגיע לפיתרונו רק ע"י מוות - הכלבה או בטי ובסופו של דבר, המספר עצמו ("ערב ב' כסלו").
***ספויילרים לספר "בית אשמן"***
בספרו של ערן צור "בית אשמן", ניתן למצוא תמיכה לפירוש זה. בספר זה המערבב פרטים ביוגרפיים ופיקטיביים יחדיו, הדמות הראשית בועז אשמן הוא בן דודו המנוח של ערן צור, שמתאבד בגיל 18 ונפשו שסועה מקונפליקטים. לאורך הספר מתוארים חיכוכים של בועז בעולם "הגברי", כולל ביקור מבזה אצל זונה, מגע מיני חפוז עם נער בן-גילו שבעצם גונב ממנו את המפתח לביתו תוך כדי הפיתוי, לעג מצד בחור היושב לצדו בתור לאבחון בלשכת גיוס ומכנה אותו "הומו אוכל בתחת". בועז מוצא מעט נחמה בצד הנשי בחייו: יחסים תקינים עם אמו ואחותו לעומת יחסיו עם אביו המחמיר. מאידך, הניסיון הבודד שלו לקשר עם נערה בת-גילו נוחל כישלון והוא מפנטז על דודתו, מגלח את רגליו, לובש את בגדיה ומפנטז "עכשיו אני היא". זהו לא האזכור היחיד לשיר "ואז הופיעה בטי" בספר. לפני התאבדותו במשרד של אביו, בועז מאונן בשירותים תוך כדי שהוא מחדיר לפי הטבעת שלו את ידית מנקה האסלה, לא לפני שהוא מביט באיברו המתדלדל וחושב לעצמו, "בשביל מה הייתי צריך את החתיכת בשר הזאת?". אפשר למצוא גם אזכורים לשורות מתוך "ערב ב' כסלו" כאשר הרהורים על התאבדות רק מפציעים בראשו של בועז, ואת צעדו הראשון של בועז בדרך להפוך לדמות הגברית מתוך השיר "בחור מצוי", כבר ציינתי (הביקור אצל זונה). זו אם כן המשמעות הטמונה במחרוזת השירים שערן צור שזר באופן בלתי מודע. בניגוד לדמויות בשירים ובספרו, הוא בעצמו הצליח לפתור את הקונפליקט ובחר בחיים.
"נכון שאני גבר/גם אם מביטים על הצד הנשי"
("בעין הסערה", ערן צור, מתוך "כל מה שאנושי")
חלק 3: The Begining of Memory של לורי אנדרסון
יש סיפור במחזה עתיק על ציפורים שנקרא, הציפורים.
וזה סיפור קצר מלפני תחילת העולם.
מתקופה שבה לא היתה ארץ ולא אדמה.
רק אוויר וציפורים בכל מקום.
אבל העניין היה שלא נמצא מקום לנחיתה.
כי לא היתה שום אדמה.
אז הן פשוט חגו במעופן סביב וסביב.
כי זה היה לפני ראשית העולם.
והצליל היה מחריש אוזניים. שירת ציפורים בכל מקום.
מיליארדים על מיליארדים על מיליארדים של ציפורים.
ואחת מהציפורים הללו היתה עפרוני ויום אחד אביה מת.
וזו היתה בעיה ממש גדולה, כי מה אמורים לעשות עם הגופה?
לא היה מקום להניח בו את הגופה כי לא היתה שום אדמה.
ולבסוף העפרוני מצאה פתרון.
היא החליטה לקבור את אביה בצד האחורי של ראשה.
וזו היתה ראשית הזיכרון.
כי לפני כן אף אחת לא יכלה לזכור דבר.
הן רק עפו בהתמדה במעגלים.
עפו בהתמדה במעגלים ענקיים.
(לורי אנדרסון, "ראשית הזיכרון", מתוך האלבום Homeland)
להאזנה לשיר הקליקו כאןוזה סיפור קצר מלפני תחילת העולם.
מתקופה שבה לא היתה ארץ ולא אדמה.
רק אוויר וציפורים בכל מקום.
אבל העניין היה שלא נמצא מקום לנחיתה.
כי לא היתה שום אדמה.
אז הן פשוט חגו במעופן סביב וסביב.
כי זה היה לפני ראשית העולם.
והצליל היה מחריש אוזניים. שירת ציפורים בכל מקום.
מיליארדים על מיליארדים על מיליארדים של ציפורים.
ואחת מהציפורים הללו היתה עפרוני ויום אחד אביה מת.
וזו היתה בעיה ממש גדולה, כי מה אמורים לעשות עם הגופה?
לא היה מקום להניח בו את הגופה כי לא היתה שום אדמה.
ולבסוף העפרוני מצאה פתרון.
היא החליטה לקבור את אביה בצד האחורי של ראשה.
וזו היתה ראשית הזיכרון.
כי לפני כן אף אחת לא יכלה לזכור דבר.
הן רק עפו בהתמדה במעגלים.
עפו בהתמדה במעגלים ענקיים.
(לורי אנדרסון, "ראשית הזיכרון", מתוך האלבום Homeland)
כמו רוב האנשים שמכירים את לורי אנדרסון, גם אני התוודעתי אליה באמצעות O Superman, השיר הכי אוונגרדי שהשתחל למקום השני במצעד הסינגלים האירופאי (1981) אי פעם. יצירה על-חושית עם ליווי מוזיקלי שבתמימות מכונה מינימליסטי, טקסט נוקב על אימפריאליזם, טכנוקרטיה ומשפחה, מוגש ע"י אנדרסון בקולה המצמרר שבדומה לשפה, הינו וירוס מהחלל החיצון (צריך להמציא איזשהו סימן פיסוק שיציין, "הרי פראפרזה שמתייחסת להוגה הרעיון המקורי"). התלבטתי רבות האם לכתוב ניתוח משלי על O Superman והאם בכלל מדובר בספוקן וורד, או שיש גבול עד כמה ניתן למתוח הגדרה זו? בסוף החלטתי לבחור בשיר הרבה פחות מוכר ואופייני לאנדרסון, אם כי מי שחזה בה מופיעה בהיכל התרבות לפני כשנתיים, מכיר אותו היטב: אנדרסון פתחה עמו את המופע, בחירה מוצלחת בעיני (באלבום שיצא יותר משנה אחרי, שיר זה וקטע נגינה שמגיע אחריו, סוגרים את האלבום וגם זו בחירה מוצלחת בעיני).
השיר הזה מרגיש עתיק, החל מהקריאות האפריקניות שפותחות אותו וכלה בסגנון שבו אנדרסון מקריאה את הטקסט, כמספרת סיפורים. אין צורך לדמיין אותה מקריאה את הטקסט מעל במה פתוחה באיזה חלל שהולם ערבי ספוקן וורד, אפשר לדמיין את הביצוע הזה מתרחש במסבאה, או על בימת תיאטרון קטנה באחת הציוויליזציות העתיקות של אסיה הקטנה. תקופה שבה האנאלפביתיות רווחה ויצירותיו של המשורר, מחזאי, מספר סיפורים, הופצו באופן הכי בלתי-אמצעי שאפשר: בתקשורת מילולית ישירה, מילים מדוברות. גם הטקסט עצמו מתחבר ישירות לתרבות יוון העתיקה: הסיפור שאנדרסון מספרת אכן לקוח מתוך המחזה של אריסטופאנס, "הציפורים". גיבורי המחזה, פיסתטאיירוס ואאואלפידס, מגיעים לממלכת הציפורים בשמים ומשכנעים את מלך הציפורים לאפשר להם להקים שם עיר מבוצרת שתחצוץ בין שמים וארץ. פיסתטאיירוס מספר לציפורים כי הן מלכי הקוסמוס האמיתיים, גזע עתיק יותר מזאוס, סאטורן, הטיטאנים ואף העולם כולו. הוא מכנה אותן בורות וחסרות אחריות, מאחר ומעולם לא קראו במשלי איזופוס, שם מסופר על העפרוני שנולד לפני כל יצור אחר והעולם עצמו. לאחר שאביו מת בחולי ונותר בלתי קבור למשך חמישה ימים, העפרוני החליט לקבור אותו בראשו.
הבחירה בעפרוני כראשון מבין הברואים אינה מקרית - ציפור זו שרה בזמן מעופה ולא רק במנוחתה על ענף ובכך נבדלת משאר הציפורים, שבאופן כללי מייצגות את הכושר לזכור, כושר שהן מפגינות בתעופותיהן המתוזמנות, בדפוסי השירים המורכבים שהן לומדות ומזהות, באיתור מטמוני מזון מעונה אחת לזו שאחריה, וכן הלאה. הזיכרון הוא מוטיב מנחה באלבום Homeland של אנדרסון, זיכרון שיכול להיות אישי, חברתי, היסטורי ותרבותי - העיקר שימנע מאיתנו לעוף בהתמדה במעגלים ענקיים, חוזרים שוב ושוב על אותה היסטוריה.
חלק 4: "כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן
"אתה יושב קפוא על כיסא חי
המצעד הזה אף פעם לא נגמר"
החוויה שלנו את העולם שבחוץ, הינה שקופה. איברי החישה שלנו קולטים מהסביבה קרינה אלקטרומגנטית, גלי קול, כימיקלים בעלי טעם וריח אופייניים ושאר גירויים פיזיקליים; ועם זאת, התודעה שלנו אינה פועלת כתוכנה הרושמת ומעבדת את כל הנתונים הנ"ל כפי שהם, אלא מייצרת חוויה. אנחנו חווים אדום כצבע, לא כאורך גל, למרות שכך היינו מסוגלים להגיע לרמת רזולוציה גבוהה יותר; וכמובן שלעתים רחוקות החוויה מורכבת מגירוי בודד. אני מפנה את תשומת לבי לפעולה של ריתוך ברזל, תופס את הגשטאלט כולו ונרתע ממנו - ניצוצות התופת שצורבים את הרשתית, רעש צורם, ריח של ברזל שרוף. אבל זה רק אני, אחרים ירתעו מחוויות אחרות. רק כאשר אנו נתקלים במקרים של פגיעות מוחיות ספציפיות, ניתן להבין עד כמה אנחנו תלויים בחוויה עצמה ולא רק בתפיסה (Perception) שלנו. לדוגמה, תסמונת Blindsight שגורמת לאנשים עם מערכת ראייה תקינה לגמרי, אבל עם פגיעה עצבית באזורי הראייה שבמוח, לחוות את העולם כמו עיוורים. הם מסוגלים להתנהל במרחב מבלי להיתקל בחפצים, אבל לא מעוניינים בכך, מבחינתם הם עיוורים לכל דבר ונעזרים במקל הליכה. תשליכו עליהם כדור והם יזוזו, בלי לספק הסבר שמניח את הדעת.
וברמה אחרת לגמרי, של חוויה אודות חוויה, גם העולם האנושי-חברתי שמסביב עשוי להיות שקוף בעינינו. תחשבו על האופן שבו התרגלתם לחלוף על פני הומלסים ברחוב. או הסנסיטיזציה (הנמכת סף רגישות לגירוי) שנוצרה אצלנו בעקבות עשור של אינתיפאדה, מלחמות, פיגועים ופעולות תגמול. איך נחווית מציאות שכזו על ידי נפש רגישה במיוחד, נפש מיוסרת שנתונה למצבי מאניה ודיפרסיה? נפש שנמצאת תחת השפעות מעוררות ומדכאות של כדורים במרשם פסיכיאטרי? והאם זו הפרספקטיבה שנחוצה כדי לטלטל אותנו, להמיס את השעווה בתעלות האוזניים שלנו, בלשון המשורר? האם התפיסה של בלחסן את המציאות, גם הגלובלית אבל בעיקר כאן בישראל, הינה משוללת פילטרים שקיימים באנשי הנורמה (נורמה-לים, נורמה-טיביים)? ואולי התודעה שלו מקצינה את הסבל והזוועה שגם אנחנו מסוגלים להבחין בהם? מי פה הצד המשוגע ומי משמש כקול השפוי?
בשנה האחרונה בלחסן זכה לחשיפה מוגברת (באופן יחסי), עם יציאתו של האלבום "עתיד" (ממנו לקוח שיר זה), זכייתו בפרס אקו"ם 2009 לעידוד פרסום היצירה למחבר, ועם הסרט "גם כשעיני פקוחות" שזכה במקום הראשון בפסטיבל דוק-אביב ואף שודר בלב המיינסטרים והפריים טיים, ערוץ 2 בערב מוצאי שבת. חשיפה מספקת בשביל ללמוד "בלחסנית", אין צורך להאזין לכל ארבעת אלבומיו לשם כך (אם כי מומלץ). אפשר לכתוב טקסטים המתחזים לבלחסן, שהם פארודיה על בלחסן. עולם הדימויים-מתוך-הביבים שבלחסן עושה בו שימוש, הינו קוד גלוי. אין בזה משהו רע - לאמנים הדגולים ביותר יש קול מובחן, משלהם. אתה יכול לכתוב כמו בוב דילן, אבל אתה אינך בוב דילן (מצד שני, יתכן ואפילו רוברט צימרמן אינו בוב דילן, ר' הסרט "אני לא שם"). הרוב הגדול מאיתנו אינו בלחסן, אפילו אם נזדהה עם מילותיו. לא היינו מעלים על הכתב את מילות הביקורת החברתית שפזורות בשיר "כדורי הרגעה בדבש", כי הן לא היו עולות בדעתנו; או שהיינו מרסנים את עצמנו, ריסון שנובע מביקורת עצמית או ביקורת חברתית שהפנמנו. אבל מבלחסן זה מתקבל אצלנו אחרת - אם לא בצורתה הכתובה של המילה, אז בטח שבתור מילים מדוברות, כל כך הרבה מילים, יותר מרבע שעה של מונולוג ארוך ונוקב, ברקע גיטרות מנסרות, עובדים זרים, שיכורים ונרקמוניות, עוברים מתים-קפואים וזונות חיות-בקושי, מייקל ג'קסון כארכיטיפ הפדופילים, "טנקים מסוקים אנשים מרוסקים וסתם אבק ילדים שמתפזר לשמים", אנסים בחליפות, קורבנים וקורבנות, גיידמאק, חברה מפולגת ומקוטבת, נפש מקוטבת, מחלה, "אבא מזדקן אמא מזדקנת אחים ואחיות מזדקנים", אלוהים וימים נוראים.
כאן אפשר לקרוא את הטקסט במלואו
וכאן להאזין לשיר - פנו לעצמכם רבע שעה פלוס זמן התאוששות
חלק 5: 1987 של סול וויליאמס
Those thrown overboard
Had overheard
The mysteries of
The undertow
And understood
That down below
There would be no more chains
They surrendered breath and name
And survived countless as rain
פוסט זה הוא האחרון בסדרת הפוסטים שמנתחת את חמשת קטעי הספוקן וורד האהובים עלי, סדרה שהעליתי בתזמון עם שרשרת אירועי הספוקן וורד שהחלה באמצע דצמבר ועדיין נמשכת. בעוד שבוע (26.1) יערך בלימה לימה ערב השקה לפרויקט מילה מדוברת 2.0, אלבום ספוקן וורד שהופק ע"י טאבו פלוס, ג'וזף וענבל בנימין. ניתן יהיה להוריד את האלבום בחינם לאחר ההשקה שגם הכניסה אליה בחינם, בין המשתתפים - המוזיקאי קוב, הזמרת הדרה לוין, הסופר/עיתונאי גון בן ארי, שדרן הרדיו לירון תאני ואחרים. את האלבום הראשון בפרויקט מילה מדוברת ניתן להוריד בקישור הבא:
סדרת הפוסטים נפתחה במצרים העתיקה והיבטיה השונים של הנשמה (Seven Souls, Material), המשיכה לנפשו מוכת הקונפליקט של בחור מצוי המתמודד עם הצד הנשי שבו (ואז הופיעה בטי, ערן צור), משם למיתוס על ראשית הזיכרון (לורי אנדרסון) בתקופת יוון העתיקה ואז לעוד נפש מקוטבת, מאנית-דפרסיבית, מוקפת בסבלם של החלשים (כדורי הרגעה בדבש, גבריאל בלחסן). כעת הסדרה מסתיימת באטלנטיס (1987), אבל כדי להגיע לשם הדובר בפואמה יצטרך לזהות את גילגול העבר של נשמתו - הזקן השחור שפונה אליו באמצע השכונה (I've seen you before, I've been you and more). אחר כך לזכור: את הדמעות שירדו כגשמים מיוחלים בכפר סומלי מיובש, את מי שנזרקו מעבר לסיפון ספינות העבדים ואת מי שדיממו מכפות ידיהם שעל המחרשה, לאדמה. לזכור את הנפש התאומה שלו, בת בכורה למים שנמלטה מגורל העבדות אל האוקטבה השביעית, הים (Si). הצד הנשי של הנרטיב האפרו-אמריקאי, הצד שתרבות ההיפ הופ מתעלמת ממנו, אם לא משפילה ומבזה.
כן, בדומה לרבות מיצירותיו של סול וויליאמס, גם פואמה זו שמה את ההיפ הופ בחזית וברקע. 1987 היתה שנה משמעותית להיפ הופ: פאבליק אנמי ואייס טי הוציאו אלבומי בכורה, KRS-One ודי ג'יי סקוט לה-רוק הוציאו את האלבום Criminal Minded, שנה לאחר מכן הצמד EPMD הוציאו את האלבום Strictly Buisness עם הלהיט You're a Customer, שניהם מאוזכרים ומצוטטים בפואמה שנפתחת בתיאור מפורט של אופנת הגטו - הביגוד, הבלינג, הג'יפ והמוזיקת היפ הופ ברקע. אחר כך מופיע הזקן הלא מוכר, מעתידו או מעברו של הדובר בפואמה. משם מתחיל המסע ליבשת האם, להיסטוריה האפרו-אפריקאית, לחירות שהתגלתה בפני הטובעים בים, העיר שמבעד לעננים ולחלומות של העבדים מעל, אטלנטיס. זה טקסט גדול בעיני כי יש בו יותר מאמירה, הבחנה, או נרטיב קצר שתחום בזמן ובמקום. לסיפור המגולל בפואמה זו יש מימדים אפיים. הוא נע בין השנה 1987 לשנים המאוחרות במאה ה-19 הלוך וחזור. הים שמפריד בין אפריקה לאמריקה, גם מגשר על הפער באמצעות דימויים מוזיקליים, כמו שהיפ הופ מחבר בין תוף אפריקאי לאמריקאי ושאר התרבות שצמחה ביניהם:
I know the volume of the sea and sound waves as I will; או -
Many of us has been taught to sing and so we practice scales/many of us were born singing and thus were born with scales
והנה לפני כמה חודשים גיליתי את הרהוריו של סול וויליאמס על הפואמה, בספרו "המגילות של אמ.סי מת":
A story of self-remembering. Season and Claire are connected through many past-life experiences [...] They are each other's eternal reflection: reflection eternal. It is the story of a vortex that opened in 1987 and its effect on 2 people [...] Dead man float. The living found new life three miles beneath the boat [...] He floated in the face of darkness, never noting when that face became his own [...] The city stood in shades of blue, gated by the dreams of those living high above in a world inhabited by those who never knew of the ones that swam beneath them
השורות האחרונות מזכירות לי את השיר האהוב עלי של מארק סטרנד:
זה היה איתי מאז בכל יום ויום: אותו הבוקר בו לקחתי
את הסירה של דודי ממפרץ המים החום
וחתרתי אל האי.
גלים קטנים התנפצו על הדפנות
והחריקה החלולה של המשוטים
עלתה אל היערות, אל האורנים המצופים חזזית.
נעתי כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי האחר, הטבוע,
של העולם, עד שמשהו רחוק לחש לי,
להביט מעבר לקצה הסירה, וראיתי מתחת לפני המים
חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה
את המקום היחיד הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד.
(בוקר, מארק סטרנד, תורגם ע"י עוזי וייל)
אני מצרף הפעם שני לינקים לביצוע הפואמה, הראשון הוא הביצוע המוזיקלי מתוך האלבום הראשון של סול וויליאמס, Amethyst Rock Star. להפקה המוזיקלית נחשפתי יחד עם הטקסט ואי אפשר לנתק ביניהם כאשר אני מכתיר את 1987 כשיר האהוב עלי מבין יצירותיו של סול וויליאמס ובכלל, עד כמה שניתן לבודד שיר אחד מתוך סך המוזיקה האהובה עליך ולהעניק לו את המעמד הבכיר לקביעות. בכל מקרה, פתיחת השיר בנגינת כינור מתוחה וקצבית כמו התיפוף שמצטרף מיד, מעניקים לסצנת הפתיחה שתיארתי לעיל, אווירת היפ הופ הולמת. בהמשך הכינורות עוברים לרקע, בניגון עדין יותר, ואז נכנסת הגיטרה לתמונה בריף חוזר שמעצים את האווירה הדרמטית. כך בשכבה משולשת של היפ הופ, רוק ומוזיקה קלאסית, מוגש סול וויליאמס במיטבו:
לצערי לא ניתן להאזין דרך יוטיוב בשיר מישראל, וגם אין תיעוד לביצוע של 1987 מהופעתו של סול וויליאמס בארץ לפני כשנה וקצת - ביצוע שאני יכול לקחת קרדיט על "הפקתו", כן אני הוא האחד שהכין את השלט עליו היה רשום 1987 והפתיע משהו את סול הנבוך...אז הנה קישור לאחת מהופעותיו בארה"ב:
