יום רביעי, 19 בינואר 2011

מלל כתוב על מילים מדוברות, חלק 5: 1987 של סול וויליאמס


Those thrown overboard
Had overheard
The mysteries of
The undertow
And understood
That down below
There would be no more chains
They surrendered breath and name
And survived countless as rain


פוסט זה הוא האחרון בסדרת הפוסטים שמנתחת את חמשת קטעי הספוקן וורד האהובים עלי, סדרה שהעליתי בתזמון עם שרשרת אירועי הספוקן וורד שהחלה באמצע דצמבר ועדיין נמשכת. בעוד שבוע (26.1) יערך בלימה לימה ערב השקה לפרויקט מילה מדוברת 2.0, אלבום ספוקן וורד שהופק ע"י טאבו פלוס, ג'וזף וענבל בנימין. ניתן יהיה להוריד את האלבום בחינם לאחר ההשקה שגם הכניסה אליה בחינם, בין המשתתפים - המוזיקאי קוב, הזמרת הדרה לוין, הסופר/עיתונאי גון בן ארי, שדרן הרדיו לירון תאני ואחרים. את האלבום הראשון בפרויקט מילה מדוברת ניתן להוריד בקישור הבא:


סדרת הפוסטים נפתחה במצרים העתיקה והיבטיה השונים של הנשמה (Seven Souls, Material), המשיכה לנפשו מוכת הקונפליקט של בחור מצוי המתמודד עם הצד הנשי שבו (ואז הופיעה בטי, ערן צור), משם למיתוס על ראשית הזיכרון (לורי אנדרסון) בתקופת יוון העתיקה ואז לעוד נפש מקוטבת, מאנית-דפרסיבית, מוקפת בסבלם של החלשים (כדורי הרגעה בדבש, גבריאל בלחסן). כעת הסדרה מסתיימת באטלנטיס (1987), אבל כדי להגיע לשם הדובר בפואמה יצטרך לזהות את גילגול העבר של נשמתו - הזקן השחור שפונה אליו באמצע השכונה (I've seen you before, I've been you and more). אחר כך לזכור: את הדמעות שירדו כגשמים מיוחלים בכפר סומלי מיובש, את מי שנזרקו מעבר לסיפון ספינות העבדים ואת מי שדיממו מכפות ידיהם שעל המחרשה, לאדמה. לזכור את הנפש התאומה שלו, בת בכורה למים שנמלטה מגורל העבדות אל האוקטבה השביעית, הים (Si). הצד הנשי של הנרטיב האפרו-אמריקאי, הצד שתרבות ההיפ הופ מתעלמת ממנו, אם לא משפילה ומבזה.

כן, בדומה לרבות מיצירותיו של סול וויליאמס, גם פואמה זו שמה את ההיפ הופ בחזית וברקע. 1987 היתה שנה משמעותית להיפ הופ: פאבליק אנמי ואייס טי הוציאו אלבומי בכורה, KRS-One ודי ג'יי סקוט לה-רוק הוציאו את האלבום Criminal Minded, שנה לאחר מכן הצמד EPMD הוציאו את האלבום Strictly Buisness עם הלהיט You're a Customer, שניהם מאוזכרים ומצוטטים בפואמה שנפתחת בתיאור מפורט של אופנת הגטו - הביגוד, הבלינג, הג'יפ והמוזיקת היפ הופ ברקע. אחר כך מופיע הזקן הלא מוכר, מעתידו או מעברו של הדובר בפואמה. משם מתחיל המסע ליבשת האם, להיסטוריה האפרו-אפריקאית, לחירות שהתגלתה בפני הטובעים בים, העיר שמבעד לעננים ולחלומות של העבדים מעל, אטלנטיס. זה טקסט גדול בעיני כי יש בו יותר מאמירה, הבחנה, או נרטיב קצר שתחום בזמן ובמקום. לסיפור המגולל בפואמה זו יש מימדים אפיים. הוא נע בין השנה 1987 לשנים המאוחרות במאה ה-19 הלוך וחזור. הים שמפריד בין אפריקה לאמריקה, גם מגשר על הפער באמצעות דימויים מוזיקליים, כמו שהיפ הופ מחבר בין תוף אפריקאי לאמריקאי ושאר התרבות שצמחה ביניהם: 

I know the volume of the sea and sound waves as I will; או - 

Many of us has been taught to sing and so we practice scales/many of us were born singing and thus were born with scales

והנה לפני כמה חודשים גיליתי את הרהוריו של סול וויליאמס על הפואמה, בספרו "המגילות של אמ.סי מת":

A story of self-remembering. Season and Claire are connected through many past-life experiences [...] They are each other's eternal reflection: reflection eternal. It is the story of a vortex that opened in 1987 and its effect on 2 people [...] Dead man float. The living found new life three miles beneath the boat [...] He floated in the face of darkness, never noting when that face became his own [...] The city stood in shades of blue, gated by the dreams of those living high above in a world inhabited by those who never knew of the ones that swam beneath them


השורות האחרונות מזכירות לי את השיר האהוב עלי של מארק סטרנד:

זה היה איתי מאז בכל יום ויום: אותו הבוקר בו לקחתי
את הסירה של דודי ממפרץ המים החום
וחתרתי אל האי.
גלים קטנים התנפצו על הדפנות
והחריקה החלולה של המשוטים
עלתה אל היערות, אל האורנים המצופים חזזית.
נעתי כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי האחר, הטבוע,
של העולם, עד שמשהו רחוק לחש לי,
להביט מעבר לקצה הסירה, וראיתי מתחת לפני המים
חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה
את המקום היחיד הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד.

(בוקר, מארק סטרנד, תורגם ע"י עוזי וייל)

אני מצרף הפעם שני לינקים לביצוע הפואמה, הראשון הוא הביצוע המוזיקלי מתוך האלבום הראשון של סול וויליאמס, Amethyst Rock Star. להפקה המוזיקלית נחשפתי יחד עם הטקסט ואי אפשר לנתק ביניהם כאשר אני מכתיר את 1987 כשיר האהוב עלי מבין יצירותיו של סול וויליאמס ובכלל, עד כמה שניתן לבודד שיר אחד מתוך סך המוזיקה האהובה עליך ולהעניק לו את המעמד הבכיר לקביעות. בכל מקרה, פתיחת השיר בנגינת כינור מתוחה וקצבית כמו התיפוף שמצטרף מיד, מעניקים לסצנת הפתיחה שתיארתי לעיל, אווירת היפ הופ הולמת. בהמשך הכינורות עוברים לרקע, בניגון עדין יותר, ואז נכנסת הגיטרה לתמונה בריף חוזר שמעצים את האווירה הדרמטית. כך בשכבה משולשת של היפ הופ, רוק ומוזיקה קלאסית, מוגש סול וויליאמס במיטבו:


לצערי לא ניתן להאזין דרך יוטיוב בשיר מישראל, וגם אין תיעוד לביצוע של 1987 מהופעתו של סול וויליאמס בארץ לפני כשנה וקצת - ביצוע שאני יכול לקחת קרדיט על "הפקתו", כן אני הוא האחד שהכין את השלט עליו היה רשום 1987 והפתיע משהו את סול הנבוך...אז הנה קישור לאחת מהופעותיו בארה"ב:



3 תגובות:

  1. זה אולי השיר שבו השימוש של סול וויליאמס בתרבות ההיפ הופ כמיקרקוסמוס למשהו גדול הרבה יותר, מגיעה לשיאה.

    87 היתה להיפ הופ מש-77 היתה ל-Pאנק ומה ש-67 היתה לרוק הקלאסי. וויליאמס גדל לתוך הגטו לייף של סוף האייטיז, אבל השירה שלו מרחפת גבוה מעליה.

    השבמחק
  2. היי מתי !
    א. כתבת מצוין
    ב. מאוד
    ג. אני חולה על סול
    ד. הייתי בהופעה
    ה. אפילו צילמתי אותה
    ו. גם בוידאו
    ז. יש לו שיר חדש מתוך אלבום חדש
    ח. הוא נותן להוריד אותו בחינם
    ט. קוראים לו Explain My Heart
    י. עידו

    השבמחק
  3. היי עידו,

    א. תודה
    ב. רבה
    ו. זה שלך הקטעים מיוטיוב ובפייסבוק? או שיש לך גם אחרים, כמו 1987?
    ז. שמעתי את השיר לפני כמה חודשים, מחכה לאלבום כולו

    השבמחק