המתלוננת מתבקשת להציג סדין מוכתם בדם - על משפטי אונס בצל הרשעת משה קצב

"השופט הקל את העונש/כי לא צעקת ולא היית בתולה"
(מוניקס סקס, "כל החבר'ה")


המילים הנ"ל נכתבו בעקבות פרשת האונס בקיבוץ שמרת (שנות התשעים המוקדמות). הן מתייחסות לפסיקתו של השופט מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה ואז שופט בבית המשפט המחוזי בחיפה, שזיכה את הנאשמים תוך הבעת ביקורת על חוסר האמינות בעדותה של המתלוננת, על האיחור בהגשת התלונה מצדה, ותוך התייחסות מפורשת לניסיונה המיני הקודם, ולחוסר הבעת התנגדות מפורשת מצדה בזמן האונס הקבוצתי. בערעור לבית המשפט העליון מצד פרקליטות המדינה, בוטל זיכוי ארבעה מהנאשמים. בפסק הדין, שופט העליון מיכאל חשין ציטט את השיר "כשאת אומרת לא" ומתח ביקורת על המסר שעולה מבין מילותיו. הפזמונאי דן אלמגור הפנים את הביקורת ושינה את הבית השלישי בשיר, עם המסר 'כשהיא אומרת "לא!", לזה היא מתכוונת!'. כמו כן נערכו שינויים בהתייחסות החוק למעשה אונס. כלומר, "האונס בשמרת" כפרשת מפתח עם השפעות תרבותיות ומשפטיות בישראל. האומנם?

בקיץ 2010, התקשורת רעשה סביב הרשעתו באונס של סבאר קאשור, שנגזר עליו עונש מאסר של שנה וחצי. פסק הדין הסתמך בין היתר על התחזותו של קאשור ליהודי בפני קורבן האונס. הליברלים הזדעקו אבל דווקא עיתון העיר ז"ל שתמיד נחשד בהטיה סמולנית, חשף בכתבת תחקיר את השתלשלות הפרשה. מתוך ממצאי החקירה והמשפט, עולה תמונה ברורה למדי של מקרה אונס. התיק טיפס במעלה הערכאות, מבית משפט השלום למחוזי ובדומה למשפט קצב, הוכרע זמנית בעסקת טיעון אך כעת נידון בפני בית המשפט העליון. התקשורת כאמור, נכנסה לתמונה באיחור ובודדה מתוכה אלמנט יחיד ופיקנטי, אלמנט הגזענות. בכל מקרה, עיון בטיעוני ההגנה כנגד המתלוננת מבהיר עד כמה היחס של מערכות אכיפת החוק כלפי נשים  בישראל וכלפי נפגעות תקיפה מינית/קורבנות אונס בפרט, הנו פטריארכלי ושמרני. המתלוננת עסקה בזנות אך מגדירה את עצמה כבתולה - הגדרה עצמית, אוטונומית, צורך נפשי בסיסי למי שנסיבות חייה הוליכו אותה לזנות והיא עושה זאת תוך הקפדה על תיחום וגידור המגע האינטימי שלה עם העולם. חמור מכך, גם העובדה שהמתלוננת נאנסה בילדותה ע"י אביה, שימשה את הסנגוריה הציבורית שהגנה על הנאשם, כדוגמה לסתירת טענתה של המתלוננת בדבר היותה בתולה. לקרוא ולא להאמין. במידה רבה אנחנו עדיין חברה מסורתית, שבה רק סדין מוכתם בדם יכול להגן על צדקתה של קורבן אונס.

שלושה סנגורים בולטים ייצגו את משה קצב מראשית הפרשה ועד סופה: עו"ד דוד ליבאי כנציג האליטות (מפא"י-עבודה), הממשל (ח"כ ושר המשפטים לשעבר) והאקדמיה (אוניברסיטת ת"א, המרכז הבינתחומי הרצליה); עו"ד ציון אמיר כנציג המשפט הפלילי, העמך, ימין, שועל תקשורת; ועו"ד אביגדור פלדמן, אביר זכויות האדם ('בצלם', ואנונו, טלי פחימה וכו'). ליבאי כזכור, נטש את קצב בעקבות מסיבת העיתונאים השנויה במחלוקת שקיים הנשיא לשעבר בקריית מלאכי, אמיר הוא הפליליסט שליברלים אוהבים לשנוא ואילו פלדמן הוא הדמות הכי שנויה במחלוקת מבין השלושה. צפיתי בו מתראיין למהדורת חדשות ערוץ 10 ביום הכרעת הדין במשפט קצב והופעתו הצווחנית בטלוויזיה, הזכירה לי את דמותו של יחצ"ן-העל רני רהב, עת פלדמן ייחצן את קצב כקורבן של עיוות הדין. אולי אני בונה כאן ייצוג תקשורתי דמגוגי, כפי שפלדמן טוען שנעשה לקצב; אבל מה לגבי הדמגוגיה שלו ושל לקוחו? ומה הטעם בהאזנה להתפלפלויותיו המשפטיות של אדם שהתבטא בעבר, "הפרקליט אינו מחפש את האמת, ואינו מוצא אותה... כשאני מקבל על עצמי לקוח, אני לוקח את השקר ומוסיף לו את האסתטיקה שלי, אחרת אין לו סיכוי... במקצוע הזה יש הרבה הונאה, הונאה עצמית והונאת האחר - הלקוח, התובע, השופט..."?

הרבה טענות מובאות כעת בדבר משפט לא צודק שנערך לקצב, במיוחד בכל הנוגע למשפט הציבורי המקדים והטיפול התקשורתי בפרשה. האם למתלוננות נגד קצב נערך משפט צדק? האם הרשעתו של קצב היא-היא התגלמות הצדק עבורן? הרי מדובר בקורבנות כפולות - לאורך חקירתן במשטרה וע"י המערכת המשפטית, הן נאלצו להתמודד מול מכבש של לחצים, האשמות, איומים בחשיפה, חשיפה בפועל וכן הלאה. לכל אדם מגיע ייצוג ומשפט צודק, אבל האם כל האמצעים כשרים עבור הסנגור? והאם כפי שפלדמן טוען, התביעה חייבת להוכיח מעל כל צל של ספק את טענותיה, בעוד שטענות הנאשם וסנגוריו אינן עומדות למבחן הספק הסביר? האם א-סימטריה זו מוצדקת כאשר מדובר באישום חמור כמו אונס? כלומר, "זו מילה של המתלוננת נגד המילה של הנאשם; המילה שלה חייבת לעמוד בכל מבחן אמפירי של תקפות ומהימנות; המילה שלו יכולה לתעתע, לעטות צורות מתחלפות, אין לו מה להוכיח אלא רק להפריך". האם טענותיו של קצב כי מדובר בעלילה, קונספירציה, ניסיון סחיטה - אינה מהווה האשמת נגד שטעונת הוכחה וניתנת להפרכה?

טיעונים הבנויים על "ניסוי מחשבה" מהווים סוג נוסף של דמגוגיה, אך לעתים מוכיחים את יעילותם לצורך ניסוח עמדה אישית. שימוש מוכר בטיעון זה נעשה ע"י תומכים מסוימים ובלתי מסויגים בשחרור גלעד שליט, אל מול המתנגדים לעסקאות מסוימות - "ומה אם זה היה ילדך בשבי?". לענייננו ובנימה אישית, מה אם הייתי מואשם באונס? ע"י מישהי שמעולם לא היה לי איתה מגע מיני ולפיכך אני מכחיש הכל ומסתמן מיד כשקרן? ומה אם הייתי מואשם ע"י פרטנרית מינית לשעבר ואז מדובר במקרה של גרסה מול גרסה? אני לא מתנהל בצל החששות הללו אבל מסוגל להבין - לא להצדיק - גברים המחזיקים בסוג של פרנויה כזאת, שעלולה לנבוע כתוצאה מייחוס יצר נקמנות או תודעה הפכפכה אצל נשים מסוימות; זאת לצד הפחד מליפול קורבן למערכת המשפטית, לחד צדדיות בכיסוי התקשורתי, לשיפוט ציבורי מהיר ומוחלט. לעומת זאת, כנגד המצדדים בקצב ואנסים אחרים מוצג הטיעון "נראה איך תגיב אם זה היה קורה לבתך?", וזו כמובן דמגוגיה בפני עצמה שגם פונה היישר לרגש נקמני ופטרנליסטי. שאלה ראויה יותר שאותם אנשים יכולים לשאול את עצמם היא, "האם הייתי רוצה שהבת שלי תסתדר בחיים ע"י שיתוף פעולה עם קושרי קשר מטעם האליטות ומתן עדות שקר?". נניח את השיקולים המוסריים בצד - האם מדובר בעסקה פאוסטיאנית משתלמת? להיות נתונה לעליהום ואיומים בחשיפה, כדי לזכות בתגמול ובחסדי אותן אליטות, או בשביל נקמה בשותף לרומן שבו הנאשמת-כביכול עדיין מאוהבת? האם אתה כגבר היית בוחר בעסקת חליפין זו? והאם היית מעליל על הבוס השנוא עליך, שהוא תקף אותך מינית?

כאן אנחנו חוזרים לפן הפטריארכלי של סוגיות הטרדה מינית, תקיפה מינית ואונס. בחברה כמו שלנו, כמעט ואין חשיפה למקרים שבהם גברים מתלוננים על התופעות הנ"ל, קל וחומר למקרים של תלונות שווא. מצב עניינים זה תורם לעיצוב התפיסה לפיה אישה יכולה לבדות הטרדה/תקיפה/אונס שלא קרו, כי היא בכל מקרה לא משלמת על כך מחיר תודעתי וחברתי. הותקפת? זה בסדר, את בעמדת חולשה מלכתחילה. נחדרת? זה בסדר, ממילא תפקידך הוא להיחדר. "זה בסדר" מצד האישה להיות מוכרת כקורבן אונס, כי "זה קורה, זה קרה בעבר וזה תמיד יקרה", ולכן האישה גם מסוגלת להעיד על עצמה כקורבן, אפילו במקרים שלא היה ולא נברא. האירוניה האכזרית היא שקורבנות בפועל של אונס מקבלות מהחברה את המסר שהן לא בסדר ולרוב, כך הן גם תופסות את עצמן. אצל הגבר לעומת זאת, קיימת הלימה: אסור שהחברה תדע כי נאנס באמת ואסור לו גם לייצר תפיסה חברתית שכזו, ע"י בדיית אונס שלא היה. כמובן שישנם גם מקרים בדויים ועלילות שווא, אך לשם כך קיימת המערכת המשפטית וכמובן שאנחנו כחברה צריכים להקפיד על הימנעות ממשפט ציבורי מוקדם. מצד שני, יש לנו עוד הרבה לאן להתקדם כחברה, עד שנפנים כי קרום בתולין קרוע, לבוש חושפני, "מכתבי אהבה", והיסטוריה פרטית של עיסוק בזנות או התעללות מינית בילדות, אינם מטילים עננה של אשמה מעל ראשה של כל מתלוננת באשר היא.

מערכון של החמישייה הקאמרית על פטרנליזם ושוביניזם בבית המשפט