מלל כתוב על מילים מדוברות, חלק 3: The Begining of Memory של לורי אנדרסון

יש סיפור במחזה עתיק על ציפורים שנקרא, הציפורים.
וזה סיפור קצר מלפני תחילת העולם.
מתקופה שבה לא היתה ארץ ולא אדמה.
רק אוויר וציפורים בכל מקום.

אבל מה שקרה זה שלא נמצא מקום לנחיתה.
כי לא היתה שום אדמה.
אז הן פשוט חגו במעופן סביב וסביב.
כי זה היה לפני ראשית העולם.

והצליל היה מחריש אוזניים. שירת ציפורים בכל מקום.
מיליארדים על מיליארדים על מיליארדים של ציפורים.

ואחת מהציפורים הללו היתה עפרוני ויום אחד אביה מת.
וזו היתה בעיה ממש גדולה, כי מה אמורים לעשות עם הגופה?
לא היה מקום להניח בו את הגופה כי לא היתה שום אדמה.

ולבסוף העפרוני מצאה פתרון.
היא החליטה לקבור את אביה בירכתי ראשה.
וזו היתה ראשית הזיכרון.
כי לפני כן אף אחת לא יכלה לזכור דבר.
הן רק עפו בהתמדה במעגלים.
עפו בהתמדה במעגלים ענקיים.

(לורי אנדרסון, "ראשית הזיכרון", מתוך האלבום Homeland)

להאזנה לשיר הקליקו כאן


כמו רוב האנשים שמכירים את לורי אנדרסון, גם אני התוודעתי אליה באמצעות O Superman, השיר הכי אוונגרדי שהשתחל למקום השני במצעד הסינגלים האירופאי (1981) אי פעם. יצירה על-חושית עם ליווי מוזיקלי שבתמימות מכונה מינימליסטי, טקסט נוקב על אימפריאליזם, טכנוקרטיה ומשפחה, מוגש ע"י אנדרסון בקולה המצמרר שבדומה לשפה, הינו וירוס מהחלל החיצון (צריך להמציא איזשהו סימן פיסוק שיציין, "הרי פראפרזה שמתייחסת להוגה הרעיון המקורי"). התלבטתי רבות האם לכתוב ניתוח משלי על O Superman והאם בכלל מדובר בספוקן וורד, או שיש גבול עד כמה ניתן למתוח הגדרה זו? בסוף החלטתי לבחור בשיר הרבה פחות מוכר ואופייני לאנדרסון, אם כי מי שחזה בה מופיעה בהיכל התרבות לפני כשנתיים, מכיר אותו היטב: אנדרסון פתחה עמו את המופע, בחירה מוצלחת בעיני (באלבום שיצא יותר משנה אחרי, שיר זה וקטע נגינה שמגיע אחריו, סוגרים את האלבום וגם זו בחירה מוצלחת בעיני).

השיר הזה מרגיש עתיק, החל מהקריאות האפריקניות שפותחות אותו וכלה בסגנון שבו אנדרסון מקריאה את הטקסט, כמספרת סיפורים. אין צורך לדמיין אותה מקריאה את הטקסט מעל במה פתוחה באיזה חלל שהולם ערבי ספוקן וורד, אפשר לדמיין את הביצוע הזה מתרחש במסבאה, או על בימת תיאטרון קטנה באחת הציוויליזציות העתיקות של אסיה הקטנה. תקופה שבה האנאלפביתיות רווחה ויצירותיו של המשורר, מחזאי, מספר סיפורים, הופצו באופן הכי בלתי-אמצעי שאפשר: בתקשורת מילולית ישירה, מילים מדוברות. גם הטקסט עצמו מתחבר ישירות לתרבות יוון העתיקה: הסיפור שאנדרסון מספרת אכן לקוח מתוך המחזה של אריסטופאנס, "הציפורים". גיבורי המחזה, פיסתטאיירוס ואאואלפידס, מגיעים לממלכת הציפורים בשמים ומשכנעים את מלך הציפורים לאפשר להם להקים שם עיר מבוצרת שתחצוץ בין שמים וארץ. פיסתטאיירוס מספר לציפורים כי הן מלכי הקוסמוס האמיתיים, גזע עתיק יותר מזאוס, סאטורן, הטיטאנים ואף העולם כולו. הוא מכנה אותן בורות וחסרות אחריות, מאחר ומעולם לא קראו במשלי איזופוס, שם מסופר על העפרוני שנולד לפני כל יצור אחר והעולם עצמו. לאחר שאביו מת בחולי ונותר בלתי קבור למשך חמישה ימים, העפרוני החליט לקבור אותו בראשו.

הבחירה בעפרוני כראשון מבין הברואים אינה מקרית - ציפור זו שרה בזמן מעופה ולא רק במנוחתה על ענף ובכך נבדלת משאר הציפורים, שבאופן כללי מייצגות את הכושר לזכור, כושר שהן מפגינות בתעופותיהן המתוזמנות, בדפוסי השירים המורכבים שהן לומדות ומזהות, באיתור מטמוני מזון מעונה אחת לזו שאחריה, וכן הלאה. הזיכרון הוא מוטיב מנחה באלבום Homeland של אנדרסון, זיכרון שיכול להיות אישי, חברתי, היסטורי, ותרבותי - העיקר שימנע מאיתנו לעוף בהתמדה במעגלים ענקיים, חוזרים שוב ושוב על אותה היסטוריה.


לחלק הראשון בסדרת הפוסטים

ולחלק השני