היד שנעלמה - על הסרט "קליבלנד נגד וול סטריט"

And just because you lost your job and your house
And all your savings, doesn't mean you don't have to pay for the bailouts
For the traders and the bankers and the speculators.
Cause only an expert can design a bailout -
And only an expert can expect a bailout

(Laurie Anderson, Only an Expert)

התנועה למען איכות השלטון השיקה בשבוע שעבר את סדרת "שחיתות וקולנוע", בשיתוף פעולה עם סינמטק תל אביב, לרגל 20 שנות קיומה. המפגש הבא בסדרה יתקיים ברביעי לינואר, יוקרן בו הסרט "נערה עם קעקוע דרקון" ובהתאם לעלילת הסרט (עיתונאי שמפסיד בתביעת דיבה ונשלח לכלא), תיערך הרצאה של העיתונאי מיקי רוזנטל אשר יציג את הסיפור על תביעת הדיבה שהוגשה כנגדו ע"י האחים עופר, בעקבות סרטו "שיטת השקשוקה". גם ערב הפתיחה צפן בחובו סרט בעל אופי משפטי, למעשה סרט מתת-ז'אנר שאכנה אותו בשם "דוקו-משפט" תוך התגברות על הפיתוי להשתמש בשם "מוקו-משפט". הקשר בין הסרט לבין פועלה של התנועה למען איכות השלטון, בפרט לדברי הפתיחה של יו"ר התנועה עו"ד אליעד שרגא, הוא קצת פחות מובהק וברור לעומת הקשר שבין רוזנטל ו-"קעקוע דרקון". כדי להבין אותו, נתחיל מסקירה ביקורתית קצרה על הסרט.

"קליבלנד נגד וול סטריט" מתקיים על תפר מעניין במיוחד שבין מציאות ובדיה. מדובר בקו-פרודוקציה צרפתית-שוויצרית, בבימויו של ז'אן סטפן ברון הצרפתי, המתעדת משפט-דמה. אבל המשתתפים בסרט אינם שחקנים, אלא דמויות ממשיות המדברות על השתלשלויות ממשיות שנבעו מאירוע ממשי למדי - משבר הסאב פריים בארה"ב. עוד בטרם משבר זה התפשט והסתחרר לכדי המשבר הכלכלי שפקד את העולם כולו, עיריית קליבלנד הגישה תביעה ייצוגית בשם המוני תושביה, שבתיהם וחשבונותיהם עוקלו עד לכדי קריסתה הכלכלית של העיר. התביעה הוגשה כנגד 21 בנקים בוול סטריט שעד כה הצליחו להפעיל כל מניפולציה אפשרית, בכדי להימנע מהתייצבות למשפט. אם כך, קליבלנד ותושביה בחרו שלא לקפוא על השמרים ולפתוח חזית נוספת במאבק הציבורי-תקשורתי-תדמיתי: הסרט אינו מתיימר לשמש כתחקיר מעמיק ונוקב, הבמאי מבהיר לצופים היטב שהוא בצד של העותרים ולא עם המשיבים. בשיטה משפטית כמו זו של ארה"ב, אשר שמה את הכרעת הדין בידי 12 מושבעים, אין להקל ראש באפקטיביות של סרט כזה על דעת הקהל.

היות והמשפט המבוים הוא מעין היבריד שבין מציאות לבדיה, נראה כי הוא מתנהל קצת אחרת בהשוואה למשפט האזרחי בעולם האמיתי, אבל גם בשונה מהאופן שבו המסך הגדול והקטן כאחד מציגים אותו. לא תשמעו קריאות Objection ובכלל, נראה כי תפקידו של השופט מעולם לא היה נוח יותר. השאלות שהתובע והסניגור מציגים לכל עד ועד, נדמות כאילו תכליתן היא בעיקר לשכנע את חבר המושבעים בגרסה זו או אחרת, לא לספק הוכחות מוצקות שיצביעו על אמת חותכת כלשהי. הפרקליט שהסכים לגלם את דמות הסניגור בסרט, מודע היטב לתפקידו ולכך שבסופו של דבר, מדובר במדיום הקולנועי - הוא מציג את עצמו בתור "אקדוחן להשכיר", ובסצנה אחת שבה הוא מתחקר עד הלובש חולצה עם הדפס הלוגו של "הסנדק", אפילו מרביץ חיקוי לא רע של מאפיונר. אין ספק, ברור לו שהוא כאן כדי לשחק את הנבל וברור לו איך עושים זאת. בכך הוא זכה למידה מסוימת של חיבה מצדי, הרבה יותר מהתובע שניתן ממש לחוש במבוכתו מנוכחות המצלמה, עם עוויות גיחוך בלתי נשלטות מצדו כל פעם שהוא מציג את ראשו המדבר מולה. אפילו כשמגיע הזמן לתחקר את שני העדים המשמעותיים ביותר במשפט, הוא מותיר זאת לעמיתיו שמתמצאים בעולם הכלכלי. כלומר, מדובר במניפולטור של רגשות וסימפטיה, לא יותר מזה. האקדוחן להשכיר? הוא עובד סולו...

ציינתי שני עדים משמעותיים במשפט - הראשון הוא מייקל אוסינסקי, "האיש אשר סייע לבניית הפצצה שפוצצה את וול סטריט", כלשון מאמרו שהתפרסם בניו יורק טיימס במרץ 2009. אוסינסקי עבד כמתכנת בכמה בנקים למסחר בוול סטריט, עם שאיפות להרוויח יותר ולהתעשר ממסחר במניות ואג"חים. הוא כתב את התוכנה שבאמצעותה ניתן היה לבצע איגוח של משכנתאות, כלומר יצר את המכשיר הפיננסי שהבנקים למסחר ומשכנתאות גזרו באמצעותו קופונים שמנים, על משכנתאות הסאב-פריים אשר מוטטו את המעמד הנמוך בארה"ב - תהליך שבסופו גם וול סטריט קרסה ואיתה הכלכלה העולמית כולה. כמו שמעיד אוסינסקי, לבנקים ולסחרני המניות לא הפריע שהם מרוויחים על חשבון משכנתאות שבלתי ניתן לעמוד בהן - הם חיפשו אחר הרווח המהיר והזמין בשביל עצמם. על היעדר ויסות ובקרה מצד הממשל, מסנגר העד היחיד מטעם ההגנה - פיטר ג'יי ווליסון, עו"ד שמתמחה בדה-רגולציה של שווקים.פיננסיים. בין תפקידיו הרבים, ווליסון שימש כיועץ כללי למשרד האוצר בשנות השמונים ולאחר מכן כיועץ בבית הלבן למשך שנתיים מכהונתו של הנשיא רייגן. ווליסון תולה את הסיבה למשבר הסאב פריים, בדרישת הממשל להגביר את הבעלות על בתים במעמד הנמוך, אי שם בשנות התשעים. הוא לא מזכיר את ממשל קלינטון בשמו, אבל ברור שאליו וולינגטון הרפובליקני מתכוון, כשם שברור לו כי לבנקים לא היתה ברירה אלא להגות את הרעיון למשכנתאות סאב פריים (8.5% ריבית!) בתגובה לדרישת הממשל. באותה מידה גם ברור לו עדיין, כי השוק החופשי מסוגל לווסת את עצמו ולא דרושה שום התערבות ממשלתית בעניין.

בנקודה זו אני רוצה לקחת צעד אחורה, לנאומו של עו"ד שרגא שקדם לסרט. המציאות העגומה של שחיתות שלטונית בישראל, היא כזו המספקת חומרים למכביר בשביל נאומים מסוג זה. אבל התנועה למען איכות השלטון ועו"ד שרגא אינם מסתפקים במאבק בשחיתות, ובצדק הוא ציין גם את איכות השלטון לכשעצמה, שהולכת ונפגמת כתוצאה מתרבות שלטונית פגומה ומושחתת. אם לשאול מדבריו, אז כאשר שר הפנים מייצג בראש ובראשונה את סקטור הבוחרים שלו, אין להתפלא על כך שנושא כיבוי האש זכה לטיפול בלתי מספק עד כה. אבל מה לכך ולסרט? הרי השחיתות שמוצגת בו הינה שחיתות של השיטה, של קפיטליזם חזירי ובלתי מרוסן; ואם יש בעיה עם השלטון הפנים-אמריקאי, הרי שזו פחות בעיה באיכות השלטון ויותר בהיבטיו הקפיטליסטיים שדוגלים בשוק חופשי, או היבטיו הרפובליקנים שדוגלים בחוסר התערבות הממשל. מושג "היד הנעלמה" של אבי הכלכלה המודרנית אדם סמית, הוא זה שמנחה את התפיסות הללו. אבל מה קורה כאשר מסתמכים אך ורק על אותה יד נעלמה? מה קורה כאשר ידו של הממשל אינה נעלמה, אלא נעלמת? אבל היד הזאת מעולם לא נעלמת לגמרי. היא תמיד נשלחת לכיסו של האזרח ומלקטת משם מסים; ואותם מסים משמשים אח"כ לחיפוי על טעויות הממשל, הבנקים, ומגוון מוסדות עסקיים אחרים, שאם אינם מתקיימים ממילא על חשבון משלם המסים, אז לכל הפחות הם עושים שימוש כלשהו במשאב לאומי משותף (למשל ספקי הסלולר, דיגיטל, ואינטרנט).

בכל הנוגע לאמריקה, הסרט חושף את ערוותה של השיטה - תהא זו השיטה הקפיטליסטית וגם המשפטית. הרעיון הפסאודו-שיוויוני של 12 מושבעים מכל שכבות העם, מוביל לתהליכים של אמוציונליזציה ודרמטיזציה של המשפט. עשורים של דרמות משפטיות בקולנוע, טלוויזיה, וכמובן משפטים המתנהלים בשידור ישיר, לא תרמו לעניין. באשר לקפיטליזם, האחיזה שלו בנפש האומה האמריקאית, שמובילה לסלידה ושאט נפש מכל דבר שמריח מסוציאליזם, זו הסיבה העיקרית למשבר הסאב פריים. נכון, בני המעמד הנמוך הם קורבנות של וול סטריט, של הבנקים למשכנתאות, ושל הברוקרים (עד מעניין נוסף הוא סוחר סמים לשעבר שביצע את המעבר הטבעי, לדבריו, מהגטאות לתפקיד הברוקר שמעגל פינות כדי להשיג עוד ועוד משכנתאות למעסיקיו ועמלות בשביל עצמו); אבל בני המעמד הנמוך לא היו מוטעים בכזו קלות, אם הרדיפה חסרת הפשרות אחר בית - במובנו הטהור ביותר אבל גם במובן של נכס, Property, נדל"ן - לא היתה טבועה בהם כה עמוק. אחד העדים לקח שתי משכנתאות סאב פריים - הראשונה על בית מגוריו והשנייה על בית שאותו התכוון להשכיר. בחזרה אלינו - הרעה החולה הזאת לא פסחה על העם היהודי. נראה כי הדבר החשוב ביותר בישראל הוא להחזיק בבית משלך. בית שיעלה לך במשכנתא ממושכת, בית שלא תוכל לחלק בין ילדיך המרובים, בית שערכו עלול לצנוח בכל רגע נתון מסיבות שמעבר לשליטתך - אבל ישראלים רוצים אדמה שהיא בשליטתם, ואם אפשר לרכוש עוד ועוד כדי לעשות מזה כסף מהצד, למה לא?

בכל הנוגע לגוש דן ובמיוחד לתל אביב, המצב רק יחריף עד שהבועה תתפוצץ לבסוף. הבנקים בישראל לא מושקעים בנדל"ן עד קצה צווארם כפי שהיו הבנקים של וול סטריט, אבל התפוצצות בועת הנדל"ן לא יכולה להיות טובה לכלכלת ישראל בכל מקרה. אל תבנו על רגולציה של מחירי הדירות, בטח שלא תחת המשמרת של נתניהו.

למאמרו של מייקל אוסינסקי, "פרויקט מנהטן שלי"