נייט רובינסון, שחקן NBA בגובה 1.75 מטר שפניו הילדותיות-קומיות רק מוסיפות למראה "ילד-שובב-בין-גברים-רציניים" שלו, משתף את המצלמה במזימתו להטביע מעל שאקיל אוניל. הענק בעל מאסה של 147 קילוגרמים המתפרשים על גבי 2.16 מטרים, נמנה כחלק מפני הליגה בשני העשורים האחרונים וליצן לא קטן בעצמו. הוא ניצב מתחת לסל עם גבו למצלמה, כאשר לפתע רגליו הקופצניות של רובינסון נוחתות על גבו הרחב והכדור בסל. כל מי שנמצא במגרש האימונים פורץ בצחוק כולל הצלם, בעוד שרובינסון בורח ושאקיל ספק-נרגז ספק-משועשע, מכריז "I'm gonna get you, Nate. I'm gonna get you". רגע חביב ואותנטי מהווי מועדון הכדורסל עתיר המסורת, בוסטון סלטיקס. רק שניתן היה לחזות ברגע הזה לפני יותר מחודשיים, אם כי באיכות נחותה, דרך מגוון אתרים וביניהם כמובן יוטיוב ועמוד הסרטונים של טוויטר. עכשיו הרגע הזה הוא אחד מהבולטים בפרק הראשון מבין חמישה של The Association, מיני-סדרה תיעודית שתעקוב אחר קבוצת הסלטיקס במהלך השנה הקרובה, מבית היוצר של ערוץ ESPN.
הגמד והענק - נייט רובינסון ושאקיל אוניל
אז האם ווב 2.0 והרשתות החברתיות למיניהן (עשרות שחקני NBA מחזיקים כיום בחשבון טוויטר והרשימה רק תופחת), הרגו את כוכב הדוקו-ספורט? וודאי שלא. הדרמה שנוצרת ברגעי המשחק עצמו; הערך המוסף של תיעוד "מאחורי הקלעים" של המשחק - אימונים, שיחות על הספסל ומונולוגים מול המצלמה; ומעל הכל, עבודת עריכה מקצועית - לכל זה עדיין קשה למצוא תחליף של ממש בצורת תוכן גולשים, אפילו אם הגולשים הם השחקנים בעצמם. הקבוצה הנוכחית מבוסטון היא חומר גולם מצוין לתסריט של דרמת ספורט: שילוב של כוכבי עבר ותיקים, שחקנים צעירים ואטרקטיביים, כולם שמים את האגו בצד כדי לקחת אליפות נוספת, לאחר שמטרה זו הוחמצה בשנתיים האחרונות. נקודת הפתיחה של הפרק הראשון זו הוליווד במיטבה: לאחר הפסד תואר האליפות במשחק שביעי ואחרון מול היריבה המיתולוגית, לוס אנג'לס לייקרס, הנפשות הפועלות בקבוצה נאלצות להתמודד עם הטעם המר של החמצה ועם דילמות קשות - המאמן דוק ריברס שוקל לקחת הפסקה מאימון כדי לנוח ולבלות עם משפחתו; שניים ממובילי הקבוצה, פול פירס וריי אלן, מסיימים חוזה וצריכים להחליט אם להישאר או לחתום בקבוצה אחרת; ומנהל הקבוצה דני איינג', שחקן עבר במועדון מתקופתו האגדית של לארי בירד, צריך גם הוא להחליט אם לפרק את החבילה או להשקיע כסף בקבוצה מזדקנת, שזקוקה לחיזוק משמעותי בסגל.
גם "צוות הדמויות" מבטיח: הזכרנו כבר את רובינסון ושאקיל הליצנים, הגמד והענק. מנהיג הקבוצה קווין גארנט מציג סוג אחר של שיגעון, עם גישה כה אינטנסיבית למשחק הכדורסל שהיא גובלת בסוציופאטיות. ראג'ון רונדו, כוכב עולה בשמי ה-NBA, מציג קור רוח מבחוץ אבל משחק ברמת אינטנסיביות שמתחרה בזו של אותו גארנט. הבן האובד אשר שב לקבוצה מגלות של כמה שנים בקבוצות אחרות, דלונטה ווסט, מציג סוג אחר של קוטביות - הוא סובל מסתסמונת בי-פולארית שמתבטאת בדיכאונות מצד אחד, ותקריות הקשורות בנשק חם מצד שני. עוד דמות מעניינת לפחות לפרק זה והבא בתור - קנרדיק פרקינס, שחקן חמישייה חשוב בסלטיקס שפיספס את המשחק השביעי בגמר מול הלייקרס, מה שהוביל לפגיעה משמעותית ביכולת של שחקני בוסטון להחזיק בכדורים חוזרים אחרי זריקות מוחטאות מצד שחקני הלייקרס. פרקינס נאלץ להתמודד אז עם מעמד מתסכל במיוחד עבור ספורטאי, חסר אונים ויכולת לסייע לחבריו ולעצמו לזכות באליפות נוספת. הוא עדיין פצוע וצפוי לחזור רק בחודש פברואר, מה שהופך אותו למעין "נוכח-נפקד" ברמת הסיפור שבהווה. אולי היה כדאי להפקיד את המצלמה בידיו. בחזרה לשאקיל אוניל, צירופו לסלטיקס לא היה דבר של מה בכך. האיש הגדול התרגל לאור הזרקורים במשך הקריירה הארוכה שלו, אך בהמשך הדרך אמור לעלות מהספסל ויתכן שכמות הדקות שלו תשאף לאפס בסיטואציות מסוימות. כאן אנחנו כבר נכנסים לחומרים העשויים להתגלות בפרקים הבאים. הפרק הראשון הוא כאמור מעין אקספוזיציה ואכן, מרגיש כפרומו של 23 דקות. זה מתבטא בנעימות ליווי דרמטיות, בשוטים של מעוף יונים/עלי סתיו בסלואו מושן וכמובן, בקריינות המתודית של דוני וולברג (יליד בוסטון ואוהד סלטיקס מושבע, בנוסף להיותו אחיו של מארק וולברג והבסיס לדמות ג'וני דרמה מסדרת הטלוויזיה "הפמליה").
אם כך הפרק מבוים בשפה הטבעית של סרטוני פרומו וסרטי ספורט: סיקוונסים מחדר הכושר, חדר ההלבשה, מגרש האימונים והיילייטס ממשחקי פתיחת העונה. דיבורי השחקנים והצוות המקצועי על "אופי", "מאמץ" ו-"רוח קבוצתית". שום דבר השונה מהותית מחדירות קודמות של המצלמה לסביבה הטבעית והקרובה של קבוצות בליגת NBA, כפי שכבר ניתן היה לראות במשדרים הפחות מדוברים של ערוץ NBATV מאז שנות התשעים, חלק ממערך השיווק והפצה של הליגה ע"י הקומישינר דייויד סטרן, האיש בראש הפירמידה. השחקנים ובמיוחד הכוכבים שמביניהם, כבר מורגלים לנוכחות המצלמה ויודעים איך לספק את הטקסט המתאים. קווין גארנט אף מגדיל ומתייחס מפורשות ל- "דמויות חדשות, פרקים חדשים" שנכונים לקבוצה השנה, כולל הביטוי Stay Tuned (הישארו עמנו) - הפנמה מוחלטת של כללי השיח הטלוויזיוני. אפילו כותרת הסדרה, The Association, נגזרת מראשי התיבות של הליגה - National Basketball Association - כאילו הסלטיקס הם נגזרת ישירה של המודל לקבוצת NBA טיפוסית. אבל הסלטיקס לגמרי לא טיפוסיים ביחס לשאר הליגה, לטוב ולרע. מצד אחד, הם אולי המענה הטוב ביותר לביקורת של חובבי כדורסל אירופאי אשר סולדים מזה האמריקאי, מבחינת סגנון המשחק הקבוצתי והתשוקה למשחק.
מצד שני, התשוקה הזאת למשחק אינה מגיעה ללא תג מחיר. באמצע הפרק מופיע סיקוונס של דקה העוסק בסגנון המשחק האינטנסיבי ואמוציונלי של קווין גארנט, שכבר הבעתי את דעתי מידת הסוציופאטיות שמגולמת בו. גארנט בשנים האחרונות, יצר לעצמו תדמית של פסיכי אמיתי שלא מפסיק לדבר לעצמו ועם יריביו - מה שמכונה בעגת הספורט "טראש טוק", בהחלט לא מנהג בלעדי לגארנט. רק שמגוון תקריות על הפרקט מול שחקנים שנחותים ממנו משמעותית מהבחינה הפיזית, יצרו רושם די מובהק שגארנט חכם על חלשים וחלש מול החזקים - ברגעי הכרעה הוא נוטה להישמר מקרבת הסל, שם נמצאים השחקנים הפיזיים ונדרש משחק קשוח הדורש מגע ומאבקים קשים. אבל אל תצפו מסרט הנעשה בשיתוף פעולה מלא עם מועדון הסלטיקס, עד לרמת הפרטים של קריין-אוהד-סלטיקס, שיטפל בנושא זה עם נימה ביקורתית. הסיקוונס מציג בין היתר דחיפה מכוערת של גארנט כלפי שחקן יריב שניסה לחסום אותו באופן ספורטיבי לחלוטין, ראיון עם שחקן יריב אחר שנראה כמו סטלן קולג' טיפוסי ומכנה את גארנט "טיפוס רע...לא אוהב אותו", ומעטפת של תיאורי יראה והתפעלות מצד מאמנו וחבריו לקבוצה. מכל זה נובע המסר "משוגע אבל משלנו", שמתנוסס מעל כל השאר ללא ערעור. נותר רק לראות אם המציאות שתתועד בהמשך השנה תצריך נקודת מבט אחרת.
סיום הפרק מזמין עוד רגע הוליוודי, התרחשות שאני בספק אם היתה יוצאת לפועל ללא נוכחות המצלמה. ג'ון האבליצ'ק, כוכב אחד מני רבים בסלטיקס של שנות השישים-שבעים, מגיע למתקן האימונים בבוסטון ומוסר למאמן הקבוצה דוק ריברס, פיסת נייר עם תרגיל חדש שהוא שירטט. בעוד הסצנה הקודמת שבה הופיע האבליצ'ק, לצד כוכב הסלטיקס פול פירס שלאחרונה עבר אותו כקלעי המוביל של הקבוצה בכל הזמנים, שידרה מבוכה וזיוף - הפער הבין דורי והחברתי שבין דמות הלבן-אמריקאי-מקשיש של האבליצ'ק, לבין יוצא תרבות הגטאות פירס, יצר אינטראקציה אגבית, שטחית ומחויבת נימוס/מצלמה; הרי שאותה סצנה בין האבליצ'ק לריברס נראית כמו ניסיון מבוים ומאולץ לכפות המשכיות ומסורת על הנראטיב של הקבוצה הנוכחית מבוסטון.
בסך הכל מדובר במשדר מהוקצע למדי, על כל הטוב והרע המשתמעים מכך. בהחלט לא נקודת קצה על ספקטרום הדוקו-ספורט, שבקצה השני שלו נמצאים משדריהם המקומיים של אופירה אסייג ודני ענבר. אני מציין זאת כי כבר נתקלתי בהצגה דיכוטומית כזו של מצב העניינים. אין ספק שהעיסוק האמריקאי בספורט הוא מוקפד יותר, מעורר קנאה וכזה שמתייחס לספורט כאל תרבות לגיטימית, לא רק תרבות במובנה הסוציולגי. מצד שני, בהתחשב ברמת הספורט הישראלי לצד רמת העשייה הקולנועית וטלוויזיונית בארץ - הרי אסייג וענבר אחראים למשדרי זבל שעוסקים לא רק באושיות ספורט - אפשר לקבל את המצב בהבנה וסובלנות, בתקווה שבמהרה יצוצו יורשים ל-"בית שאן סרט מלחמה" (דורון צברי). האם אצפה בפרק הבא של The Association? אין סיבה שלא, מדובר בפחות מעשרים וחמש דקות. האם אכתוב גם עליו? סביר להניח שלא. האם אני מצפה לו בקוצר רוח? לא. אבל אם קראתם עד כאן, אתם מוזמנים לבדוק את הפרק בעצמכם במקום לסמוך עלי:
http://espn.go.com/video/clip?id=5881133
אז האם ווב 2.0 והרשתות החברתיות למיניהן (עשרות שחקני NBA מחזיקים כיום בחשבון טוויטר והרשימה רק תופחת), הרגו את כוכב הדוקו-ספורט? וודאי שלא. הדרמה שנוצרת ברגעי המשחק עצמו; הערך המוסף של תיעוד "מאחורי הקלעים" של המשחק - אימונים, שיחות על הספסל ומונולוגים מול המצלמה; ומעל הכל, עבודת עריכה מקצועית - לכל זה עדיין קשה למצוא תחליף של ממש בצורת תוכן גולשים, אפילו אם הגולשים הם השחקנים בעצמם. הקבוצה הנוכחית מבוסטון היא חומר גולם מצוין לתסריט של דרמת ספורט: שילוב של כוכבי עבר ותיקים, שחקנים צעירים ואטרקטיביים, כולם שמים את האגו בצד כדי לקחת אליפות נוספת, לאחר שמטרה זו הוחמצה בשנתיים האחרונות. נקודת הפתיחה של הפרק הראשון זו הוליווד במיטבה: לאחר הפסד תואר האליפות במשחק שביעי ואחרון מול היריבה המיתולוגית, לוס אנג'לס לייקרס, הנפשות הפועלות בקבוצה נאלצות להתמודד עם הטעם המר של החמצה ועם דילמות קשות - המאמן דוק ריברס שוקל לקחת הפסקה מאימון כדי לנוח ולבלות עם משפחתו; שניים ממובילי הקבוצה, פול פירס וריי אלן, מסיימים חוזה וצריכים להחליט אם להישאר או לחתום בקבוצה אחרת; ומנהל הקבוצה דני איינג', שחקן עבר במועדון מתקופתו האגדית של לארי בירד, צריך גם הוא להחליט אם לפרק את החבילה או להשקיע כסף בקבוצה מזדקנת, שזקוקה לחיזוק משמעותי בסגל.
גם "צוות הדמויות" מבטיח: הזכרנו כבר את רובינסון ושאקיל הליצנים, הגמד והענק. מנהיג הקבוצה קווין גארנט מציג סוג אחר של שיגעון, עם גישה כה אינטנסיבית למשחק הכדורסל שהיא גובלת בסוציופאטיות. ראג'ון רונדו, כוכב עולה בשמי ה-NBA, מציג קור רוח מבחוץ אבל משחק ברמת אינטנסיביות שמתחרה בזו של אותו גארנט. הבן האובד אשר שב לקבוצה מגלות של כמה שנים בקבוצות אחרות, דלונטה ווסט, מציג סוג אחר של קוטביות - הוא סובל מסתסמונת בי-פולארית שמתבטאת בדיכאונות מצד אחד, ותקריות הקשורות בנשק חם מצד שני. עוד דמות מעניינת לפחות לפרק זה והבא בתור - קנרדיק פרקינס, שחקן חמישייה חשוב בסלטיקס שפיספס את המשחק השביעי בגמר מול הלייקרס, מה שהוביל לפגיעה משמעותית ביכולת של שחקני בוסטון להחזיק בכדורים חוזרים אחרי זריקות מוחטאות מצד שחקני הלייקרס. פרקינס נאלץ להתמודד אז עם מעמד מתסכל במיוחד עבור ספורטאי, חסר אונים ויכולת לסייע לחבריו ולעצמו לזכות באליפות נוספת. הוא עדיין פצוע וצפוי לחזור רק בחודש פברואר, מה שהופך אותו למעין "נוכח-נפקד" ברמת הסיפור שבהווה. אולי היה כדאי להפקיד את המצלמה בידיו. בחזרה לשאקיל אוניל, צירופו לסלטיקס לא היה דבר של מה בכך. האיש הגדול התרגל לאור הזרקורים במשך הקריירה הארוכה שלו, אך בהמשך הדרך אמור לעלות מהספסל ויתכן שכמות הדקות שלו תשאף לאפס בסיטואציות מסוימות. כאן אנחנו כבר נכנסים לחומרים העשויים להתגלות בפרקים הבאים. הפרק הראשון הוא כאמור מעין אקספוזיציה ואכן, מרגיש כפרומו של 23 דקות. זה מתבטא בנעימות ליווי דרמטיות, בשוטים של מעוף יונים/עלי סתיו בסלואו מושן וכמובן, בקריינות המתודית של דוני וולברג (יליד בוסטון ואוהד סלטיקס מושבע, בנוסף להיותו אחיו של מארק וולברג והבסיס לדמות ג'וני דרמה מסדרת הטלוויזיה "הפמליה").
אם כך הפרק מבוים בשפה הטבעית של סרטוני פרומו וסרטי ספורט: סיקוונסים מחדר הכושר, חדר ההלבשה, מגרש האימונים והיילייטס ממשחקי פתיחת העונה. דיבורי השחקנים והצוות המקצועי על "אופי", "מאמץ" ו-"רוח קבוצתית". שום דבר השונה מהותית מחדירות קודמות של המצלמה לסביבה הטבעית והקרובה של קבוצות בליגת NBA, כפי שכבר ניתן היה לראות במשדרים הפחות מדוברים של ערוץ NBATV מאז שנות התשעים, חלק ממערך השיווק והפצה של הליגה ע"י הקומישינר דייויד סטרן, האיש בראש הפירמידה. השחקנים ובמיוחד הכוכבים שמביניהם, כבר מורגלים לנוכחות המצלמה ויודעים איך לספק את הטקסט המתאים. קווין גארנט אף מגדיל ומתייחס מפורשות ל- "דמויות חדשות, פרקים חדשים" שנכונים לקבוצה השנה, כולל הביטוי Stay Tuned (הישארו עמנו) - הפנמה מוחלטת של כללי השיח הטלוויזיוני. אפילו כותרת הסדרה, The Association, נגזרת מראשי התיבות של הליגה - National Basketball Association - כאילו הסלטיקס הם נגזרת ישירה של המודל לקבוצת NBA טיפוסית. אבל הסלטיקס לגמרי לא טיפוסיים ביחס לשאר הליגה, לטוב ולרע. מצד אחד, הם אולי המענה הטוב ביותר לביקורת של חובבי כדורסל אירופאי אשר סולדים מזה האמריקאי, מבחינת סגנון המשחק הקבוצתי והתשוקה למשחק.
מצד שני, התשוקה הזאת למשחק אינה מגיעה ללא תג מחיר. באמצע הפרק מופיע סיקוונס של דקה העוסק בסגנון המשחק האינטנסיבי ואמוציונלי של קווין גארנט, שכבר הבעתי את דעתי מידת הסוציופאטיות שמגולמת בו. גארנט בשנים האחרונות, יצר לעצמו תדמית של פסיכי אמיתי שלא מפסיק לדבר לעצמו ועם יריביו - מה שמכונה בעגת הספורט "טראש טוק", בהחלט לא מנהג בלעדי לגארנט. רק שמגוון תקריות על הפרקט מול שחקנים שנחותים ממנו משמעותית מהבחינה הפיזית, יצרו רושם די מובהק שגארנט חכם על חלשים וחלש מול החזקים - ברגעי הכרעה הוא נוטה להישמר מקרבת הסל, שם נמצאים השחקנים הפיזיים ונדרש משחק קשוח הדורש מגע ומאבקים קשים. אבל אל תצפו מסרט הנעשה בשיתוף פעולה מלא עם מועדון הסלטיקס, עד לרמת הפרטים של קריין-אוהד-סלטיקס, שיטפל בנושא זה עם נימה ביקורתית. הסיקוונס מציג בין היתר דחיפה מכוערת של גארנט כלפי שחקן יריב שניסה לחסום אותו באופן ספורטיבי לחלוטין, ראיון עם שחקן יריב אחר שנראה כמו סטלן קולג' טיפוסי ומכנה את גארנט "טיפוס רע...לא אוהב אותו", ומעטפת של תיאורי יראה והתפעלות מצד מאמנו וחבריו לקבוצה. מכל זה נובע המסר "משוגע אבל משלנו", שמתנוסס מעל כל השאר ללא ערעור. נותר רק לראות אם המציאות שתתועד בהמשך השנה תצריך נקודת מבט אחרת.
סיום הפרק מזמין עוד רגע הוליוודי, התרחשות שאני בספק אם היתה יוצאת לפועל ללא נוכחות המצלמה. ג'ון האבליצ'ק, כוכב אחד מני רבים בסלטיקס של שנות השישים-שבעים, מגיע למתקן האימונים בבוסטון ומוסר למאמן הקבוצה דוק ריברס, פיסת נייר עם תרגיל חדש שהוא שירטט. בעוד הסצנה הקודמת שבה הופיע האבליצ'ק, לצד כוכב הסלטיקס פול פירס שלאחרונה עבר אותו כקלעי המוביל של הקבוצה בכל הזמנים, שידרה מבוכה וזיוף - הפער הבין דורי והחברתי שבין דמות הלבן-אמריקאי-מקשיש של האבליצ'ק, לבין יוצא תרבות הגטאות פירס, יצר אינטראקציה אגבית, שטחית ומחויבת נימוס/מצלמה; הרי שאותה סצנה בין האבליצ'ק לריברס נראית כמו ניסיון מבוים ומאולץ לכפות המשכיות ומסורת על הנראטיב של הקבוצה הנוכחית מבוסטון.
בסך הכל מדובר במשדר מהוקצע למדי, על כל הטוב והרע המשתמעים מכך. בהחלט לא נקודת קצה על ספקטרום הדוקו-ספורט, שבקצה השני שלו נמצאים משדריהם המקומיים של אופירה אסייג ודני ענבר. אני מציין זאת כי כבר נתקלתי בהצגה דיכוטומית כזו של מצב העניינים. אין ספק שהעיסוק האמריקאי בספורט הוא מוקפד יותר, מעורר קנאה וכזה שמתייחס לספורט כאל תרבות לגיטימית, לא רק תרבות במובנה הסוציולגי. מצד שני, בהתחשב ברמת הספורט הישראלי לצד רמת העשייה הקולנועית וטלוויזיונית בארץ - הרי אסייג וענבר אחראים למשדרי זבל שעוסקים לא רק באושיות ספורט - אפשר לקבל את המצב בהבנה וסובלנות, בתקווה שבמהרה יצוצו יורשים ל-"בית שאן סרט מלחמה" (דורון צברי). האם אצפה בפרק הבא של The Association? אין סיבה שלא, מדובר בפחות מעשרים וחמש דקות. האם אכתוב גם עליו? סביר להניח שלא. האם אני מצפה לו בקוצר רוח? לא. אבל אם קראתם עד כאן, אתם מוזמנים לבדוק את הפרק בעצמכם במקום לסמוך עלי:
http://espn.go.com/video/clip?id=5881133
לא תודה! אם משחק הוא דימוי המציאות.מציאות מלחמתית מניחה מנצחים ומנוצחים.כאן יש רק מרוויחים
השבמחקכסף ותהילה דוגמני פרקטים-אתלטים.יש עבודה אין תשוקה.