עסקי הרוקנ'רול - בין הנפילה של שב"ק ס' למשינה הקמה מחדש / יפתח הרוש

הערב מיה ואני הזמנו כרטיסים להופעה של משינה שתיערך במועדון הבארבי בסוף החודש. הפעם האחרונה בה ראיתי אותם מופיעים היתה בסיבוב ההופעות של "שיא הרגש", באמצע שנות התשעים. מיה תפסה אותם גם בזמן סיבוב האיחוד בקיסריה.

יש בר בפארק המדע של רחובות בשם "פלורה" בדרך כלל יש שם הופעות של מוזיקה ישראלית בערבי יום ראשון. רוב הזמן לא מסתדר לנו לצאת לשם, אבל ברוב הפעמים שהלכנו נהנינו. הזדמן לנו ערב פנוי, כך שבזמן הטיול עם הכלב חיפשנו לוח מודעות עם כרזה לגבי ההופעה של הערב. מצאנו כרזה משבוע שעבר, אז הופיע מוש בן ארי, ובתחתית הכרזה מספר טלפון. התקשרתי והקול בצד השני אמר ש"תקווה שש" מופיעים. לא היינו בטוחים כל כך במי מדובר, לי היה איזה רושם שזה הרכב של ראפרים. כשחזרנו הביתה גיגלנו עליהם ומצאנו קליפ שצולם במדרגות היורדות מקניון עזריאלי לתחנת רכבת השלום, המוזיקה נשמעה כמו שילוב בין רגאיי לפלסטיק. בכל מקרה, לא כוס התה שלנו.

הצטערנו על כך שהתפספס לו ערב יום ראשון פנוי, כי באמת רצינו ללכת להופעה. קראנו קצת באינטרנט על הופעות שרצות בתל אביב ובסוף הזמנו כרטיסים למשינה בסוף החודש. ברקע של ארוחת הערב ניגנו את אלבום האוסף הכפול שלהם שיצא לא מזמן, "עסקי הרוקנ'רול". אני בדרך כלל לא מעריץ גדול של אוספים, אבל את רוב השירים מתוך אוסף זה החזקתי על קלטות, כך שמבחינתי בכל הקשור למשינה, האוסף הזה הוא-הוא המהפיכה הדיגיטאלית.

 

לפני כחודש מתי סיפר לי על הבלוג הזה והציע לי לכתוב בו. זה מאוד שימח אותי, אבל דעתי הוסחה כתוצאה מתקופה עמוסה בלימודים וכך יצא כי לפחות שלושה פוסטים שחשבתי לכתוב, איבדו את הרלוונטיות שלהם בטרם הספקתי לסיים אותם. האחרון שבהם היה אמור להיות ביקורת על "נופל וקם", סרטו של ירון בן נון שעוקב אחר קורותיה של להקת שבק ס' וחבריה בעשור האחרון. מאז שצפיתי בטרום בכורה, הסרט כבר זכה להקרנות בסינמטק ובערוץ 10, אז במקום ביקורת טריה אגיש לכם תובנות שהבשילו.

שבק ס' תמיד היתה קרובה לליבי, אני מניח בין היתר בגלל שהייתי "בגיל הנכון", כשהאלבום הראשון שלהם יצא. עבור מי שלא מכיר (צרות האופקים שלי מקשה עליי לדמיין שיש מי שלא מכיר, אבל ברור לי גם שאם אני מעוניין לכתוב על מוזיקה, יש לאמץ את הנחת העבודה לפיה עשוי להיות מי שלא מכיר): מדובר באלבום המשלב רוק כבד והיפ הופ, של הרכב שבראשו עמדו שלושה סולנים - מירו, חמי ומוקי (שלושתם כמו שמות שאר חברי הלהקה, הם כינויים כמובן), מגובים בהרכב רוק סטנדרטי של בס-גיטרות-תופים, לצד כלי נשיפה ו- Turntables (אגב, האם יש מילה לזה בעיברית?). הקונספט היה עולם מדומיין בו יבנה היא מרכז היקום ושם מתקיימות שלל עלילות של סקס ואלימות. הייתי רוצה לומר שהם שינו משהו בחיתוך הדיבור הבסיסי של העברית, אולי הוסיפו לה גרוב, אבל אני מניח שזה המעריץ הפנימי שמדבר מתוכי, ולא איזו עובדה אמפירית. מעבר לכל זאת, האלבום היה מופק לתפארת, עם גיטרות כבדות וקצב נהדר. היה לו גם אפיל מסחרי, או לפחות תובנה שיווקית עם הקאבר ל-"מכופף הבננות" של אריק אינשטיין וכמובן מלא גסויות ו-"שירי אגו" (אני לא בטוח, אבל מניח שזה תת-ז'אנר בהיפ הופ, שירי "כמה אני יותר טוב ממך").

האלבום יצא בשנת 1995 והסרט מתחיל לעקוב אחר הלהקה כחמש שנים לאחר מכן. מה שהדהים אותי במהלך הצפייה זה אוסף של שלוש סצנות בהן נראים חמי, מירו ומוקי כשהאחד ברמן בבית קפה, האחר גר אצל אמא שלו והשלישי, בסצנה חיננית מאין כמוה, מטייל באלנבי ומספר כיצד הוא מתאים לסטטיסטיקה לפיה כל אדם רביעי מובטל (הוא הרביעי). הזדעזעתי לראות את מי שהיו גיבורי התרבות שלי בגיל 15, כ"כ אנושיים וחבוטים.

בסיפור שפותח את "גן השבילים המתפצלים" של בורחס, הנקרא "בורחס ואני",  יש דיון בפער שבין הזהות הממשית לזאת הציבורית של האמן. לדעתי ביוגרפיה טובה היא כזו שמצליחה לגשר על הפער הזה. הסרט עושה בעניין זה חצי עבודה לדעתי. הוא מציג בצורה מאוד אפקטיבית את האנושיות של גיבוריו, אך משמיט את הסיבה שבחר לעקוב אחריהם מלכתתחילה - היצירתיות והיצירה של האנשים הללו. כך יוצא שהסרט נשאר עם דיווח קודר על מצבו של המוזיקאי הישראלי כמוצר צרכני, בלי התייחסות לערכו התרבותי. במילים אחרות, אתה מראה כמה קשה לחיות מהמוזיקה, אבל תראה גם כמה המוזיקה נהדרת, כדי שיתפתח דיון האם זה שווה את המסכנות.

אף על פי כן, הסרט נהדר בעיניי. יתר על כן, מדובר בדוקומנטרי על להקת רוק ישראלית, דבר כל כך נדיר בנוף הקולנועי שלנו.

שני הגיגים אלו, על משינה ועל שבק ס', נועדו להביע עד כמה אני מתגעגע לרוק בעברית. אני אקדיש את הפינה שלי בבלוג זה, כדי לברר האם הרוק הישראלי מת או שמא, כמו התוכי של מונטי פייטון, הוא רק מנמנם.