המטוס של העתיד חולף מהר, הרחובות ממריאים לאט / על אלבום הבכורה של יונתן גוטפלד

"בניינים מתמוטטים לתוך הלילה
אתה רק רוצה שכבר יקרה לך איזה משהו"
("שלום זה יונתן", יונתן גוטפלד)


הדימוי היפה הזה לקוח מהשיר האהוב עלי מבין שיריו של יונתן גוטפלד, שירים אליהם נחשפו אוזניי שוב ושוב כאשר אני ויונתן היינו שותפים לדירה במשך כשנה-פלוס. זהו הגילוי הנאות שלי, אם כי היכרותי עם יונתן לא בדיוק משחדת את דעתי בנוגע לאלבום הבכורה הטרי שלו, "המטוס של עתיד". הסגנון המוזיקלי הוא לא כוס התה שלי. את השירים מתוך האלבום שכן התחבבו עלי עם הזמן, אהבתי בגרסת הפסנתר הטהורה שלהם, לא בעיבוד ובהפקה המוקפדים מדי ולעתים גם עמוסים מדי. אפילו שירתו הצלולה ונעימה של יונתן רחוקה מהקולות שאני רגיל ואוהב לשמוע - החיספוס של נועם ענבר (הבילויים), השירה המתפנקת של אביב גדג', הגרוטסקיות בקולו של קוב ואפילו, אם למצוא בסיס קרוב יותר להשוואה, המונוטוניות השטוחה של נעם רותם. את השיפוט המוזיקלי לגבי יצירתו של יונתן גוטפלד אשאיר לאחרים, אם לא תפסתם אותו ברדיו אז תוכלו להאזין בקישור המצורף בתחתית הפוסט (ובכל זאת, ממליץ בעיקר על "הפוגה" ו-"גבר ירושלמי"). אני כותב על "המטוס של העתיד" כי בתור מכלול, יש בו שלמות יצירתית שאני אוהב לראות באלבומים. זה מתחיל בעטיפה:

כבש המדרגות נטול המטוס כמו מרמז לציפייה, אבל בעצם התמונה הזאת משדרת משמעות חזקה יותר של "נוכח-נפקד", כמו ביצירת הכסא הריק של מרסל דושאן ויצירות אחרות שמתכתבות איתה מאז. לא ברור אם המטוס עתיד להגיע או שכבר נמצא הרחק בדרך לעתיד מרוחק כלשהו. הכבש ניצב במרכז שדה המראה, נטוש - וכך גם יונתן בשיר הנושא שפותח את האלבום, "המטוס של העתיד". השיר מספר על חברות שהתפרקה, על חשש מהתבגרות, מלמצוא את הקול האישי שלך, מלהמשיך הלאה, מלהשאיר הכול מאחור - בין אם זה "החפצים שנרקבים בארגזים" או כבש המדרגות שנותר שריד יחיד ממעוף המטוס של העתיד. "אבל פתאום נופל בלי כוח" כתיאור של הווייה הנמשכת גם בשיר הבא, "שוב הלילה". הלילה הוא זקן, תמיד זקן ולכן שייך לעבר, במיוחד כאשר הוא חוזר על עצמו שוב ושוב - זורק אותך לרחוב ומנציח אותך במעגל של בריחה במקום. אבל אז "לולה" בשיר השלישי, "באה במטוס ונחתה לי על הראש", מעירה את יונתן מחלום. טקסט על התאהבות קצרת מועד ולא יוצא דופן בפני עצמו, אבל מעניין איך שוב ושוב לאורך האלבום, יונתן מקשר בין המושאים הנשיים של שיריו, למטוסים. איילת מתרחקת במטוס של העתיד ומשולש החברים מתפרק - לולה באה במטוס ומפרקת את לבו וחייו של יונתן.

השירים הבאים ממשיכים לתאר תהליך של התבגרות: בינו לבינה ("מאוד מאוד") ובינו לבין המדינה ("הפוגה"). אחר כך יונתן נוקט בפרספקטיבה אמהית ובוחן את עצמו דרכה, בשיר "חופש חופש". אידיאל החופש, שבין היתר מגולם בדימוי המטוס, הוא חלק מאבני היסוד של הכלא היושב בראש. החופש כאידיאל מוחלט הופך אותך עבד לשאיפות החופש שלך - מסר שגם יצחק בשביס-זינגר שתל בדמות משנה חצי-הדוניסטית, חצי-ניהיליסטית (הדוניהיליסטית?), לקראת סופו של הרומן "העבד". השיר "תעיר אותי" מתאר את ליידי מקבת הסובלת מסיוטים, זאת אני יודע בעקבות הופעתו האחרונה של יונתן. אבל הטקסט לכשעצמו לא מחייב פרשנות זו, לכן אני בוחר לראות בו היפוך של יחסי האם-בן שתוארו בשיר הקודם - כאן האמא היא החלשה ושבורה. הפרספקטיבה הנשית נמשכת גם לשיר הבא, "10$" שמתאר את חייה של עובדת פיליפינית. גם כאן יונתן מאמץ את המרחק הגיאוגרפי שרק מטוס יכול לכסות, כדי לתאר את מעבר הזמן וכל מה שחולף עמו - "10$ להרים 10$ לשדות 10$ לבקרים שהתרוקנו מחלומות 10$ לשנים 10$ לתקוות".

שני השירים הבאים חוזרים לנקודת המבט הגברית, כעת בוגרת ומפוכחת יותר: "אני גבר ירושלמי / תגידי זוז ואני הולך" ("גבר ירושלמי"); ועם זאת - "אני עוד נסגר בעצמי ופוחד לעזוב" ("את לא מפסידה כלום"). הגבר הירושלמי אוזר אומץ משאיפות סיגריה, מתחנן לתוך הטלפון ומרגיש אבוד יותר מאי פעם, מאז שהגיע לעיר הזאת (תל אביב כמובן, מוניקה סקס הבהירו זאת כבר עם "בעיר הזאת"). התיאור של בניינים מתמוטטים לתוך הלילה ("שלום זה יונתן") זו אחת הדרכים היפות ביותר לתאר את העיר הזאת בתור הוויה ולא הווי. תיאור שלא נובע מסגידה לעיר באשר היא, אלא מאופן השתקפותה בחייך - הבניינים מתמוטטים כי גם אתה מתמוטט, "הרחובות ממריאים לאט" (דוד אבידן) כי גם אתה ממריא. יונתן ממשיך לכתוב את תל אביב מנקודת מבט אישית זו, בשיר "מטוס סילון" הסוגר את האלבום: "והעיר ממציאה את עצמה מחדש בדיבור המהיר שלה / בכתובות על הקיר שלה". אבל העיר היא גם זירת התרחשות לפרידות, בגידות והבטחות השבורות שלה - אבל בראש ובראשונה שלנו, גם אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש ומתבגרים, משתנים, עסוקים, מתעייפים, נחלשים ורוצים מטוס סילון - "המרחב הזה חייב להיפתח"; "משהו קיצוני שייתן לך מנוחה". הכמיהה לחופש שבדרך להשגתו, אנחנו משאירים מאחור חלומות, תקוות, אהבות. אבל בניגוד למטוס סילון של העתיד, העיר משתנה ומשמרת בו זמנית "והרחוב מטבעו מארגן לך מפגש" - הזדמנות לא להפנות גב מול "כל מה שאתה לא יכול לשכוח / ולא מרשה לעצמך לזכור" ("המטוס של העתיד").

להאזנה לחלק משיריו של יונתן גוטפלד

ובראשם חומה

המהומות, הפגנות והפיכות השלטון שבדרך במדינות ערב, מייצרות מגוון רחב של תגובות בקרב הציבור הישראלי ובתקשורת, אבל בין התגובות הנפוצות ניתן למנות את הפחד, הסלידה והתיעוב. התפיסה של ישראל בתור "וילה בג'ונגל" והרצון להסתגר בתוכה, לצפות משם בריאליטי שמתחולל סביבנו, חזקים מתמיד בימים שכאלה. הזדמנות טובה לבחון את הקונספט "אנחנו כאן והם שם" שכמו "וילה בג'ונגל", גם הוא רשום על שמו של יו"ר מפלגת עצמאות ושר הביטחון שלנו. אבל "אנחנו כאן והם שם" שימשה כתפיסה מנחה לשמאל הציוני הרבה לפני אהוד ברק. השאיפה הסמויה להיעלמות הערבים, לא ע"י טרנספר כמובן, אלא פשוט היעלמות משדה הראייה - לא משנה אם זה כפר ערבי בתחומי הקו הירוק או בשטחי המדינה הפלסטינית, מבחינה גיאוגרפית כמובן. לא כך עבור הימין שגיאוגרפיה חשובה לו מאוד, לכן עוזי לנדאו שיווק את חומת ההפרדה לגורמים הימניים יותר בקואליציית שרון עם הפראפרזה הבאה: "זה לא שהם שם ואנחנו כאן, בזכות הגדר אנחנו נוכל להיות כאן וגם שם."

נזכרתי באמירה זו שמעידה רק על חלק מהזדון המגולם בחומת ההפרדה, הודות להרצאתה של כריסטין לונברגר על השילוב של תרבות חומרית בתיאוריות פסיכולוגיות, בהקשר של חומות, מעברי גבולות ומחסומים, במיוחד לגבי חומת ברלין וחומת ההפרדה. לונברגר היא מרצה בכירה באוניברסיטת קורנל וחוקרת בתחום הסוציולוגיה של מדע וטכנולוגיה, הרצאתה ניתנה במסגרת סמינר המחקר השבועי של מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, שם אני לומד לתואר שני. לונברגר פתחה בהצגת המקרה הישן והמוכר יותר - חומת ברלין בשיח הפסיכולוגי שמאז הקמתה ונפילתה. למרות אמרתו של קרל יונג שלפיה מסך הברזל חילק את העולם כמו הפרעה דיסוציאטיבית, הפוקוס היה באופן טבעי על אזרחי ברלין וגרמניה המאוחדות. "החומה שבראש" כלומר חומה מנטלית, היה דימוי נפוץ בגרמניה המאוחדת מחדש, כאשר התגלה כי לא די בהפלת המחסום הפיזי על מנת לאחד את האזרחים, לאחר שנים שבהן החומה גרמה גם לחלוקה תרבות ולאשרור "האחר". מנגד, נפילתה של חומת ברלין היוותה הזדמנות לטפל בפתולוגיות השונות, שנבעו ממחסומים רגשיים אשר החומה סימלה, כך לפי הפסיכולוג האנס-יואכים מנץ.

באשר לחומת ההפרדה, כאן השיח נחלק לשניים: שיח פסיכולוגי-ישראלי על העמים אשר משני צדי החומה והשיח הפסיכולוגי-פלסטיני שמנתח רק את הצד שלו, חלוקה דומה לזו שהתקיימה בהודו הכבושה ע"י הבריטים - נראה כי השימוש בכלים מדעיים להקטנת העם הכבוש, זו טקטיקה קולוניאליסטית רווחת. לפי פסיכולוגים ישראלים, חומת ההפרדה הפיזית בסך הכל ממשיכה את החומה המנטלית שקדמה לה ונבנתה מאבני בניין של סטריאוטיפים וחוסר אמון. עם ישראל לקה במנטליות של מצור ולכן החומה היא מענה לרצון להרגיש בטוחים מפני טרור. זוהי תפיסה פסיכולוגית המושתת על תפיסה ביטחונית ומוצדקת על ידה. בהתאם לכך, אין שום דבר לא רציונלי ביחס הישראלי כלפי החומה, אלא אם מדובר באנרכיסטים נגד הגדר - כאשר הפסיכולוגים הישראלים מדברים עליהם, לפתע משתלבות בדיון אבחנות ותהיות לגבי המניעים הנפשיים שגורמים לאותם אנרכיסטים לצאת כנגד הגדר, הביטחון ומדינתם כולה.
ביחס לפלסטינים, השיח הפסיכולוגי בישראל תופס אותם כקולקטיב חסר הגדרה אינדיבידואלית, חסרי "אוטונומיה רגשית ובגרות" (ד"ר אבנר פלק) ומכאן שהתנגדותם לחומה היא מתוך צורך באי-הפרדה מישראל (מזכיר קצת את האמרה שמיוחסת לעוזי לנדאו והתפיסה הימנית שמאחוריה, לא?). במילים אחרות, התגובה הישראלית לחומה מעידה על בריאות נפשית, בעוד שהתגובה הפלסטינית אליה מעידה על פתולוגיה, המובנית בפלסטינים מעצם שיוכם לעולם הערבי וקיום נפשי שיוכל להשתנות רק עם החלפת האוטוקרטיה בדמוקרטיה. תפיסה מערבית מובהקת שממנה גם צמחה אותה פרדיגמה פסיכואנליטית, המאפשרת את הניתוחים הנ"ל.

מנגד, פסיכולוגים פלסטינים המדברים על החומה, עושים שימוש בפרדיגמה של פסיכולוגיית טראומה: דגש על הדיכאון, עצבות וחוסר התקווה שנובעים מעצם הקיום בצל החומה; תחושות של השפלה וכעס בנקודות המעבר. אם לעם ישראל יש "מנטליות של חיים תחת מצור", הרי שהפלסטינים סובלים בפועל מתסמונת של חיים תחת מצור, על כל הבעיות החברתיות הנובעות בין היתר גם מניתוק משפחתי שהחומה יוצרת - בחברה שבה המשפחה מהווה בסיס לחיי חברה ותרבות. גם לפי תיאוריה מערבית יותר כדוגמת הפסיכולוגיה ההומנית של אברהם מאסלו, קיומה של החומה מוביל לקיום גטאותי שגורר התמקדות בהישרדות ומכאן, התעלמות מצרכים גבוהים יותר ופגיעה בהתפתחות העצמי. בדומה למה שנאמר על חומת ברלין, גם חומת ההפרדה מאשררת את "האחרות" של הפלסטינים, בעיני המערב וגם בעיני עצמם.

שאלתי את לונברגר האם ידוע על מקרים פתולוגיים בגרמניה, עם סבירות לצד המזרחי בברלין, של כמיהה נפשית לחומה באשר היא, כלומר לקיומה החומרי? התשובה שקיבלתי התייחסה לשני הצדדים אבל מבחינה נוסטלגית, כלומר הבעת התנגדות למצב העניינים החדש ונוסטלגיה לעבר בסגנון הסרט "להתראות, לנין", הן מצד קומוניסטים אדוקים ממזרח גרמניה והן מצד המערביים שסלדו מהתערבבות מחודשת עם "האחר". אבל אני כיוונתי לביטויים משמעותיים יותר של פתולוגיה כגון הפרעות נפשיות וחלומות חוזרים על החומה, אולי כי חשבתי מראש על מה שעלול להתרחש בישראל כאשר יגיע היום לפרק את החומה. כבר כיום היא מנוכסת ע"י "שפת הברזל" של השיח הביטחוניסטי בישראל, דבר המתבטא למשל בהצדקת ירי על מפגינים נגד החומה, מאחר והם "מנסים לפגוע בה". יהיה מעניין לבחון את רמת החרדה הקולקטיבית שתתפשט בקרב עם ישראל, אם אכן יגיע היום ובו החומה תפורק, בעקבות הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית בעלת גבולות ברורים. אבל בינתיים אנחנו שם.