ובראשם חומה

המהומות, הפגנות והפיכות השלטון שבדרך במדינות ערב, מייצרות מגוון רחב של תגובות בקרב הציבור הישראלי ובתקשורת, אבל בין התגובות הנפוצות ניתן למנות את הפחד, הסלידה והתיעוב. התפיסה של ישראל בתור "וילה בג'ונגל" והרצון להסתגר בתוכה, לצפות משם בריאליטי שמתחולל סביבנו, חזקים מתמיד בימים שכאלה. הזדמנות טובה לבחון את הקונספט "אנחנו כאן והם שם" שכמו "וילה בג'ונגל", גם הוא רשום על שמו של יו"ר מפלגת עצמאות ושר הביטחון שלנו. אבל "אנחנו כאן והם שם" שימשה כתפיסה מנחה לשמאל הציוני הרבה לפני אהוד ברק. השאיפה הסמויה להיעלמות הערבים, לא ע"י טרנספר כמובן, אלא פשוט היעלמות משדה הראייה - לא משנה אם זה כפר ערבי בתחומי הקו הירוק או בשטחי המדינה הפלסטינית, מבחינה גיאוגרפית כמובן. לא כך עבור הימין שגיאוגרפיה חשובה לו מאוד, לכן עוזי לנדאו שיווק את חומת ההפרדה לגורמים הימניים יותר בקואליציית שרון עם הפראפרזה הבאה: "זה לא שהם שם ואנחנו כאן, בזכות הגדר אנחנו נוכל להיות כאן וגם שם."

נזכרתי באמירה זו שמעידה רק על חלק מהזדון המגולם בחומת ההפרדה, הודות להרצאתה של כריסטין לונברגר על השילוב של תרבות חומרית בתיאוריות פסיכולוגיות, בהקשר של חומות, מעברי גבולות ומחסומים, במיוחד לגבי חומת ברלין וחומת ההפרדה. לונברגר היא מרצה בכירה באוניברסיטת קורנל וחוקרת בתחום הסוציולוגיה של מדע וטכנולוגיה, הרצאתה ניתנה במסגרת סמינר המחקר השבועי של מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, שם אני לומד לתואר שני. לונברגר פתחה בהצגת המקרה הישן והמוכר יותר - חומת ברלין בשיח הפסיכולוגי שמאז הקמתה ונפילתה. למרות אמרתו של קרל יונג שלפיה מסך הברזל חילק את העולם כמו הפרעה דיסוציאטיבית, הפוקוס היה באופן טבעי על אזרחי ברלין וגרמניה המאוחדות. "החומה שבראש" כלומר חומה מנטלית, היה דימוי נפוץ בגרמניה המאוחדת מחדש, כאשר התגלה כי לא די בהפלת המחסום הפיזי על מנת לאחד את האזרחים, לאחר שנים שבהן החומה גרמה גם לחלוקה תרבות ולאשרור "האחר". מנגד, נפילתה של חומת ברלין היוותה הזדמנות לטפל בפתולוגיות השונות, שנבעו ממחסומים רגשיים אשר החומה סימלה, כך לפי הפסיכולוג האנס-יואכים מנץ.

באשר לחומת ההפרדה, כאן השיח נחלק לשניים: שיח פסיכולוגי-ישראלי על העמים אשר משני צדי החומה והשיח הפסיכולוגי-פלסטיני שמנתח רק את הצד שלו, חלוקה דומה לזו שהתקיימה בהודו הכבושה ע"י הבריטים - נראה כי השימוש בכלים מדעיים להקטנת העם הכבוש, זו טקטיקה קולוניאליסטית רווחת. לפי פסיכולוגים ישראלים, חומת ההפרדה הפיזית בסך הכל ממשיכה את החומה המנטלית שקדמה לה ונבנתה מאבני בניין של סטריאוטיפים וחוסר אמון. עם ישראל לקה במנטליות של מצור ולכן החומה היא מענה לרצון להרגיש בטוחים מפני טרור. זוהי תפיסה פסיכולוגית המושתת על תפיסה ביטחונית ומוצדקת על ידה. בהתאם לכך, אין שום דבר לא רציונלי ביחס הישראלי כלפי החומה, אלא אם מדובר באנרכיסטים נגד הגדר - כאשר הפסיכולוגים הישראלים מדברים עליהם, לפתע משתלבות בדיון אבחנות ותהיות לגבי המניעים הנפשיים שגורמים לאותם אנרכיסטים לצאת כנגד הגדר, הביטחון ומדינתם כולה.
ביחס לפלסטינים, השיח הפסיכולוגי בישראל תופס אותם כקולקטיב חסר הגדרה אינדיבידואלית, חסרי "אוטונומיה רגשית ובגרות" (ד"ר אבנר פלק) ומכאן שהתנגדותם לחומה היא מתוך צורך באי-הפרדה מישראל (מזכיר קצת את האמרה שמיוחסת לעוזי לנדאו והתפיסה הימנית שמאחוריה, לא?). במילים אחרות, התגובה הישראלית לחומה מעידה על בריאות נפשית, בעוד שהתגובה הפלסטינית אליה מעידה על פתולוגיה, המובנית בפלסטינים מעצם שיוכם לעולם הערבי וקיום נפשי שיוכל להשתנות רק עם החלפת האוטוקרטיה בדמוקרטיה. תפיסה מערבית מובהקת שממנה גם צמחה אותה פרדיגמה פסיכואנליטית, המאפשרת את הניתוחים הנ"ל.

מנגד, פסיכולוגים פלסטינים המדברים על החומה, עושים שימוש בפרדיגמה של פסיכולוגיית טראומה: דגש על הדיכאון, עצבות וחוסר התקווה שנובעים מעצם הקיום בצל החומה; תחושות של השפלה וכעס בנקודות המעבר. אם לעם ישראל יש "מנטליות של חיים תחת מצור", הרי שהפלסטינים סובלים בפועל מתסמונת של חיים תחת מצור, על כל הבעיות החברתיות הנובעות בין היתר גם מניתוק משפחתי שהחומה יוצרת - בחברה שבה המשפחה מהווה בסיס לחיי חברה ותרבות. גם לפי תיאוריה מערבית יותר כדוגמת הפסיכולוגיה ההומנית של אברהם מאסלו, קיומה של החומה מוביל לקיום גטאותי שגורר התמקדות בהישרדות ומכאן, התעלמות מצרכים גבוהים יותר ופגיעה בהתפתחות העצמי. בדומה למה שנאמר על חומת ברלין, גם חומת ההפרדה מאשררת את "האחרות" של הפלסטינים, בעיני המערב וגם בעיני עצמם.

שאלתי את לונברגר האם ידוע על מקרים פתולוגיים בגרמניה, עם סבירות לצד המזרחי בברלין, של כמיהה נפשית לחומה באשר היא, כלומר לקיומה החומרי? התשובה שקיבלתי התייחסה לשני הצדדים אבל מבחינה נוסטלגית, כלומר הבעת התנגדות למצב העניינים החדש ונוסטלגיה לעבר בסגנון הסרט "להתראות, לנין", הן מצד קומוניסטים אדוקים ממזרח גרמניה והן מצד המערביים שסלדו מהתערבבות מחודשת עם "האחר". אבל אני כיוונתי לביטויים משמעותיים יותר של פתולוגיה כגון הפרעות נפשיות וחלומות חוזרים על החומה, אולי כי חשבתי מראש על מה שעלול להתרחש בישראל כאשר יגיע היום לפרק את החומה. כבר כיום היא מנוכסת ע"י "שפת הברזל" של השיח הביטחוניסטי בישראל, דבר המתבטא למשל בהצדקת ירי על מפגינים נגד החומה, מאחר והם "מנסים לפגוע בה". יהיה מעניין לבחון את רמת החרדה הקולקטיבית שתתפשט בקרב עם ישראל, אם אכן יגיע היום ובו החומה תפורק, בעקבות הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית בעלת גבולות ברורים. אבל בינתיים אנחנו שם.