"בניינים מתמוטטים לתוך הלילה
אתה רק רוצה שכבר יקרה לך איזה משהו"
("שלום זה יונתן", יונתן גוטפלד)
הדימוי היפה הזה לקוח מהשיר האהוב עלי מבין שיריו של יונתן גוטפלד, שירים אליהם נחשפו אוזניי שוב ושוב כאשר אני ויונתן היינו שותפים לדירה במשך כשנה-פלוס. זהו הגילוי הנאות שלי, אם כי היכרותי עם יונתן לא בדיוק משחדת את דעתי בנוגע לאלבום הבכורה הטרי שלו, "המטוס של עתיד". הסגנון המוזיקלי הוא לא כוס התה שלי. את השירים מתוך האלבום שכן התחבבו עלי עם הזמן, אהבתי בגרסת הפסנתר הטהורה שלהם, לא בעיבוד ובהפקה המוקפדים מדי ולעתים גם עמוסים מדי. אפילו שירתו הצלולה ונעימה של יונתן רחוקה מהקולות שאני רגיל ואוהב לשמוע - החיספוס של נועם ענבר (הבילויים), השירה המתפנקת של אביב גדג', הגרוטסקיות בקולו של קוב ואפילו, אם למצוא בסיס קרוב יותר להשוואה, המונוטוניות השטוחה של נעם רותם. את השיפוט המוזיקלי לגבי יצירתו של יונתן גוטפלד אשאיר לאחרים, אם לא תפסתם אותו ברדיו אז תוכלו להאזין בקישור המצורף בתחתית הפוסט (ובכל זאת, ממליץ בעיקר על "הפוגה" ו-"גבר ירושלמי"). אני כותב על "המטוס של העתיד" כי בתור מכלול, יש בו שלמות יצירתית שאני אוהב לראות באלבומים. זה מתחיל בעטיפה:
כבש המדרגות נטול המטוס כמו מרמז לציפייה, אבל בעצם התמונה הזאת משדרת משמעות חזקה יותר של "נוכח-נפקד", כמו ביצירת הכסא הריק של מרסל דושאן ויצירות אחרות שמתכתבות איתה מאז. לא ברור אם המטוס עתיד להגיע או שכבר נמצא הרחק בדרך לעתיד מרוחק כלשהו. הכבש ניצב במרכז שדה המראה, נטוש - וכך גם יונתן בשיר הנושא שפותח את האלבום, "המטוס של העתיד". השיר מספר על חברות שהתפרקה, על חשש מהתבגרות, מלמצוא את הקול האישי שלך, מלהמשיך הלאה, מלהשאיר הכול מאחור - בין אם זה "החפצים שנרקבים בארגזים" או כבש המדרגות שנותר שריד יחיד ממעוף המטוס של העתיד. "אבל פתאום נופל בלי כוח" כתיאור של הווייה הנמשכת גם בשיר הבא, "שוב הלילה". הלילה הוא זקן, תמיד זקן ולכן שייך לעבר, במיוחד כאשר הוא חוזר על עצמו שוב ושוב - זורק אותך לרחוב ומנציח אותך במעגל של בריחה במקום. אבל אז "לולה" בשיר השלישי, "באה במטוס ונחתה לי על הראש", מעירה את יונתן מחלום. טקסט על התאהבות קצרת מועד ולא יוצא דופן בפני עצמו, אבל מעניין איך שוב ושוב לאורך האלבום, יונתן מקשר בין המושאים הנשיים של שיריו, למטוסים. איילת מתרחקת במטוס של העתיד ומשולש החברים מתפרק - לולה באה במטוס ומפרקת את לבו וחייו של יונתן.
השירים הבאים ממשיכים לתאר תהליך של התבגרות: בינו לבינה ("מאוד מאוד") ובינו לבין המדינה ("הפוגה"). אחר כך יונתן נוקט בפרספקטיבה אמהית ובוחן את עצמו דרכה, בשיר "חופש חופש". אידיאל החופש, שבין היתר מגולם בדימוי המטוס, הוא חלק מאבני היסוד של הכלא היושב בראש. החופש כאידיאל מוחלט הופך אותך עבד לשאיפות החופש שלך - מסר שגם יצחק בשביס-זינגר שתל בדמות משנה חצי-הדוניסטית, חצי-ניהיליסטית (הדוניהיליסטית?), לקראת סופו של הרומן "העבד". השיר "תעיר אותי" מתאר את ליידי מקבת הסובלת מסיוטים, זאת אני יודע בעקבות הופעתו האחרונה של יונתן. אבל הטקסט לכשעצמו לא מחייב פרשנות זו, לכן אני בוחר לראות בו היפוך של יחסי האם-בן שתוארו בשיר הקודם - כאן האמא היא החלשה ושבורה. הפרספקטיבה הנשית נמשכת גם לשיר הבא, "10$" שמתאר את חייה של עובדת פיליפינית. גם כאן יונתן מאמץ את המרחק הגיאוגרפי שרק מטוס יכול לכסות, כדי לתאר את מעבר הזמן וכל מה שחולף עמו - "10$ להרים 10$ לשדות 10$ לבקרים שהתרוקנו מחלומות 10$ לשנים 10$ לתקוות".
שני השירים הבאים חוזרים לנקודת המבט הגברית, כעת בוגרת ומפוכחת יותר: "אני גבר ירושלמי / תגידי זוז ואני הולך" ("גבר ירושלמי"); ועם זאת - "אני עוד נסגר בעצמי ופוחד לעזוב" ("את לא מפסידה כלום"). הגבר הירושלמי אוזר אומץ משאיפות סיגריה, מתחנן לתוך הטלפון ומרגיש אבוד יותר מאי פעם, מאז שהגיע לעיר הזאת (תל אביב כמובן, מוניקה סקס הבהירו זאת כבר עם "בעיר הזאת"). התיאור של בניינים מתמוטטים לתוך הלילה ("שלום זה יונתן") זו אחת הדרכים היפות ביותר לתאר את העיר הזאת בתור הוויה ולא הווי. תיאור שלא נובע מסגידה לעיר באשר היא, אלא מאופן השתקפותה בחייך - הבניינים מתמוטטים כי גם אתה מתמוטט, "הרחובות ממריאים לאט" (דוד אבידן) כי גם אתה ממריא. יונתן ממשיך לכתוב את תל אביב מנקודת מבט אישית זו, בשיר "מטוס סילון" הסוגר את האלבום: "והעיר ממציאה את עצמה מחדש בדיבור המהיר שלה / בכתובות על הקיר שלה". אבל העיר היא גם זירת התרחשות לפרידות, בגידות והבטחות השבורות שלה - אבל בראש ובראשונה שלנו, גם אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש ומתבגרים, משתנים, עסוקים, מתעייפים, נחלשים ורוצים מטוס סילון - "המרחב הזה חייב להיפתח"; "משהו קיצוני שייתן לך מנוחה". הכמיהה לחופש שבדרך להשגתו, אנחנו משאירים מאחור חלומות, תקוות, אהבות. אבל בניגוד למטוס סילון של העתיד, העיר משתנה ומשמרת בו זמנית "והרחוב מטבעו מארגן לך מפגש" - הזדמנות לא להפנות גב מול "כל מה שאתה לא יכול לשכוח / ולא מרשה לעצמך לזכור" ("המטוס של העתיד").
להאזנה לחלק משיריו של יונתן גוטפלד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה