מזה שלוש שנים שהנשיונל הם הלהקה האהובה עליי, נכון לעכשיו ורטרואקטיבית אי פעם, עם סבירות גבוהה שזו תישאר ה-אהבה האחת והנצחית. מעבר לחיבור המידי שלי לסאונד שלהם ולקול הבריטון של הסולן מאט ברנינג'ר, אלו השירים שהוא כותב - כמעט תמיד על גבי הלחנים שהוא מקבל מהאחים דסנר (ארון, גיטרה וקלידים; ברייס, גיטרה) ולא באופן יזום מעצמו - שתופסים אותי במילותיהם המשלבות דימויים חידתיים לצד כנות ורגש גולמי וחשוף. הפוסט הזה יהיה הראשון בסדרת פוסטים שיצללו לתוך אלבומי ושירי הנשיונל הלא מעטים. אומנם התוודעתי לנשיונל מאלבומם השישי והלפני-אחרון, נכון לעתה, וממנו התקדמתי לאחור עד האלבום הראשון, אך סדר הפוסטים יהיה כרונולוגי ויחל באלבום השלישי של הלהקה, Alligator, הן מאחר שהוא אלבום הפריצה שלהם והן מאחר ששני האלבומים הראשונים לא מספיק טובים ואחידים, לפיכך השירים הבולטים שבהם יאוחדו לפוסט חמישי עם בי-סיידס, קאברים ושירים מEP's ואוספים למיניהם.
לאחר שני אלבומים ראשונים וEP אחד, שזכו להערכת המבקרים והגדילו את קהל מעריצי ההופעות שלהם, חברי הנשיונל התפטרו מעבודותיהם היומיות בפרסום ובתעשיית הדוט-קום הפורחת של ניו יורק, הפסיקו לנהל את הלייבל העצמאי שלהם וחתמו עם הלייבל הבריטי Beggars Banquet Records. המעבר הזה עורר לחצים ודרישות מסוג חדש לגמרי עבור חברי הלהקה, שנאלצו גם להתמודד עם חשיפה הולכת ומוגברת. ביטוי לכך ניתן למצוא כבר בשיר הפתיחה, Secret Meeting, שבו ברנינג'ר שר "נדמה כי החדר הזה מלא במרגלים, נדמה שהם עלו עליי/האם אף אחד, האם אף אחד לא סיפר לך/האם אף אחד לא סיפר לך/איך להיעלם בחדר בחשאי?"; וכן, "האם אף אחד לא סיפר לך שהנהר הזה מלא בכרישים אבודים?". נראה כי ברנינג'ר פונה בשיר זה למנהל/ת הלהקה: "יודע שאת משקיעה שעות להשאיר אותי במשקפי שמש, אני יודע". משקפי השמש כסמל סטטוס של כוכב הרוק המבקש לשמור על אלמוניות במידת האפשר. חרדת הביצוע של ברנינג'ר, שתוקפת אותו גם לפני הופעות כפי שניתן להיווכח מראיונות ומהסרט התיעודי Mistaken For Strangers שיצר אחיו הצעיר, מביאה אותו להתחמק מאותו/ה מנג'ר/ית ולהסתגר ב"פגישה סודית במרתפי מוחי". השורה שבאה לאחר מכן וחותמת את הפזמון, It went the dull and wicked ordinary way, היא ניסוח מושלם וקולע של אסקפיזם מושרה חומרים נרקוטיים או טבעי. השיר מסתיים בחזרה של ברנינג'ר על השורה הנ"ל, בזמן ששאר חברי הלהקה חוזרים על קריאה עמומה שכנראה אומרת Dont talk/draw an ace and fold it, כלומר לא להתקפל ולשרוף את הקלף המנצח שהלהקה זכתה בו, אחרי כל כך הרבה שנים של הרכבים קודמים והתנהלות עצמאית ומכבידה מדי.
ואכן, אם נדלג לסוף האלבום, ברנינג'ר מסיים אותו בהבטחה הנואשת I won't fuck us over, I'm Mr November/I'm Mr. November, I won't fuck us over. אומנם ישנן פרשנויות הקושרות את "מיסטר נובמבר" לג'ון קרי, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב בבחירות 2004 שקדמו להוצאת האלבום ובהתאם לחוקה האמריקאית מתקיימות תמיד בנובמבר; אך זה המקום לציין שברנינג'ר העיד בראיונות שהכתיבה שלו מבוססת בעיקר על proximate meanings ושניתן לתת מגוון פרשנויות סובייקטיביות למילות שיריו. כמו כן, הכינוי "מיסטר נובמבר" ניתן כמה שנים קודם לכן לשחקן הבייסבול דרק ג'טר מהניו יורק יאנקיז, בעקבות חבטת הום ראן שלו שהביאה לניצחון במשחק 4 של סדרת הגמר, שהתמשכה באופן חריג לתוך חודש נובמבר, בגלל אירועי ה11 בספטמבר. בהתאם לכך, הכינוי החדש לג'טר התכתב עם כינויו של רג'י ג'קסון, כוכב עבר של היאנקיז, שהיה כמובן "מיסטר אוקטובר". משמעות הכינוי היא שאותו ג'קסון תמיד שמר את המיטב לרגעי המפתח של סוף עונת הבייסבול. ברנינג'ר מבטיח "לא אדפוק אותנו" ושיספק את הסחורה באופן דומה, אלא שבדומה למועמד הכושל קרי, הוא מרגיש כמי שנמשח להיות הבטחה גדולה ("אני כחול הדם החדש/התקווה הלבנה הגדולה"), ובפועל "זה לגמרי לא כפי שהיה אצלי בחדר/במיטב מחלצותיי/מנסה לחשוב עליך...האנגלים מחכים ואני לא יודע מה לעשות/במיטב מחלצותיי/לכן אני זקוק לך". האנגלים הם אנשי הלייבל החדש, שמחכים כבר לסיום העבודה על האלבום, אך ברנינג'ר חנוט במיטב מחלצותיו, מנסה לחשוב עליה - השראה, תהילה ו/או זוגתו קרין בסר שעוד נגיע אליה - וזקוק לה. הוא לא באמת מאמין בגורל, הוא קם מאוחר מדי, ובדומה לפוליטיקאים תמירים ולבנים כמו קרי או ספורטאים מצליחים כמו ג'טר (וברנינג'ר התמיר היה תיכוניסט ספורטאי ופופולרי בדרכו, כפי שניתן להיווכח מהסרט התיעודי הנ"ל), מתרפק על זיכרונותיו מהתיכון כמי שנישא בזרועותיהן של מעודדות. המטען הטקסטואלי הזה, מלווה בתחושת הייאוש והחרדה שברנינג'ר מטעין לתוכו - ובעיקר בביצועים חיים - הופכים את שיר הסיום הזה לאחד מהמנוני ההופעות הבולטים של הנשיונל, כזה שגם מעריציהם הלוזרים יכולים להזדהות עמו. מדובר בשיר שבוצע על ידם הכי הרבה פעמים עד כה, כשלמרבה הצער שלושת האלבומים שיצאו מאז והחדש שבדרך, דחקו את שאר השירים מאליגייטור והפכו את מיסטר נובמבר לנציג היחיד מתוכו ברוב ההופעות של השנים האחרונות.
אם נמשיך בסקירה סימטרית מקצוות האלבום פנימה, הרי שגם בין השיר השני והלפני אחרון נמצא זיקה מסוימת, שניהם נפתחים בשם Karen המתייחס לקרין בסר, אשתו האנגלייה של ברנינג'ר. הדמיון נעצר בטון המוזיקלי והמילולי, עם זאת. קארן מתנגן בטון נעים וכיפי, כולל שורות משעשעות ומיניות כמו:
It's a common fetish/for a doting man/to ballerina on the coffee table, cock in hand
וגם:
Karen, put me in a chair/fuck me and make me a drink/I lost direction and I'm past my peak
כמובן שמעבר למלודיה הנעימה ולמילים המשעשעות-מיניות, יש כאן מונולוג מבולבל ובלתי פוסק מצד ברנינג'ר שנמצא במשבר אישי וזוגי. הוא לא רוצה לחזור לבד מלונדון לאמריקה, חש בצורך להצטיין ולהוכיח את עצמו כבן זוג ואב לעתיד ("הגן על הקן, הגן על התואר") כשבפועל הוא הולך בטל, בטל, בטל. ישנה התייחסות מרומזת לנטיות האלכוהוליות של ברנינג'ר, שמדבר על מחסור ב"מים חמים בראשו", כלומר אלכוהול והתחושה החמימה שהוא מפיץ. השפעת האלכוהול על ברנינג'ר ועמידתו כטריז בינו לבין "קארן" נוכחת גם בשיר הלפני אחרון, City Middle. זהו אחד השירים המיוחדים ביותר של הנשיונל בעיניי. משהו במבנה השיר, במלודיה - גם מצד כלי הנגינה וגם מצד ה"לה-די-דה" של ברנינג'ר - ובמילים עצמן כמובן, נותן תחושה של זרם תודעה מעגלי, או אם לדייק, ספירלי. השיר נפתח בבקשה של ברנינג'ר מקארן, שתיקח אותו ללב העיר המפורסם, כנראה בעיר אירופאית כלשהי, ומסתיים בהגעה ללב העניין של המשולש הבעייתי בין ברנינג'ר, זוגתו והשתייה. בזמן שהוא "על תערובת מוצלחת ולא רוצה שזה יתבזבז...רוצה לחוג כמו אליגייטור סביב מיטותיהן החמות של טירונות", קרין ממתינה ל"קליק" מבלי שיגיע, כפי שהיא מצטטת מ"חתולה על גג פח לוהט" של טנסי וויליאמס (בסר כיהנה בעבר בתפקיד העורכת הספרותית של הניו יורקר):
לאחר שני אלבומים ראשונים וEP אחד, שזכו להערכת המבקרים והגדילו את קהל מעריצי ההופעות שלהם, חברי הנשיונל התפטרו מעבודותיהם היומיות בפרסום ובתעשיית הדוט-קום הפורחת של ניו יורק, הפסיקו לנהל את הלייבל העצמאי שלהם וחתמו עם הלייבל הבריטי Beggars Banquet Records. המעבר הזה עורר לחצים ודרישות מסוג חדש לגמרי עבור חברי הלהקה, שנאלצו גם להתמודד עם חשיפה הולכת ומוגברת. ביטוי לכך ניתן למצוא כבר בשיר הפתיחה, Secret Meeting, שבו ברנינג'ר שר "נדמה כי החדר הזה מלא במרגלים, נדמה שהם עלו עליי/האם אף אחד, האם אף אחד לא סיפר לך/האם אף אחד לא סיפר לך/איך להיעלם בחדר בחשאי?"; וכן, "האם אף אחד לא סיפר לך שהנהר הזה מלא בכרישים אבודים?". נראה כי ברנינג'ר פונה בשיר זה למנהל/ת הלהקה: "יודע שאת משקיעה שעות להשאיר אותי במשקפי שמש, אני יודע". משקפי השמש כסמל סטטוס של כוכב הרוק המבקש לשמור על אלמוניות במידת האפשר. חרדת הביצוע של ברנינג'ר, שתוקפת אותו גם לפני הופעות כפי שניתן להיווכח מראיונות ומהסרט התיעודי Mistaken For Strangers שיצר אחיו הצעיר, מביאה אותו להתחמק מאותו/ה מנג'ר/ית ולהסתגר ב"פגישה סודית במרתפי מוחי". השורה שבאה לאחר מכן וחותמת את הפזמון, It went the dull and wicked ordinary way, היא ניסוח מושלם וקולע של אסקפיזם מושרה חומרים נרקוטיים או טבעי. השיר מסתיים בחזרה של ברנינג'ר על השורה הנ"ל, בזמן ששאר חברי הלהקה חוזרים על קריאה עמומה שכנראה אומרת Dont talk/draw an ace and fold it, כלומר לא להתקפל ולשרוף את הקלף המנצח שהלהקה זכתה בו, אחרי כל כך הרבה שנים של הרכבים קודמים והתנהלות עצמאית ומכבידה מדי.
ואכן, אם נדלג לסוף האלבום, ברנינג'ר מסיים אותו בהבטחה הנואשת I won't fuck us over, I'm Mr November/I'm Mr. November, I won't fuck us over. אומנם ישנן פרשנויות הקושרות את "מיסטר נובמבר" לג'ון קרי, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב בבחירות 2004 שקדמו להוצאת האלבום ובהתאם לחוקה האמריקאית מתקיימות תמיד בנובמבר; אך זה המקום לציין שברנינג'ר העיד בראיונות שהכתיבה שלו מבוססת בעיקר על proximate meanings ושניתן לתת מגוון פרשנויות סובייקטיביות למילות שיריו. כמו כן, הכינוי "מיסטר נובמבר" ניתן כמה שנים קודם לכן לשחקן הבייסבול דרק ג'טר מהניו יורק יאנקיז, בעקבות חבטת הום ראן שלו שהביאה לניצחון במשחק 4 של סדרת הגמר, שהתמשכה באופן חריג לתוך חודש נובמבר, בגלל אירועי ה11 בספטמבר. בהתאם לכך, הכינוי החדש לג'טר התכתב עם כינויו של רג'י ג'קסון, כוכב עבר של היאנקיז, שהיה כמובן "מיסטר אוקטובר". משמעות הכינוי היא שאותו ג'קסון תמיד שמר את המיטב לרגעי המפתח של סוף עונת הבייסבול. ברנינג'ר מבטיח "לא אדפוק אותנו" ושיספק את הסחורה באופן דומה, אלא שבדומה למועמד הכושל קרי, הוא מרגיש כמי שנמשח להיות הבטחה גדולה ("אני כחול הדם החדש/התקווה הלבנה הגדולה"), ובפועל "זה לגמרי לא כפי שהיה אצלי בחדר/במיטב מחלצותיי/מנסה לחשוב עליך...האנגלים מחכים ואני לא יודע מה לעשות/במיטב מחלצותיי/לכן אני זקוק לך". האנגלים הם אנשי הלייבל החדש, שמחכים כבר לסיום העבודה על האלבום, אך ברנינג'ר חנוט במיטב מחלצותיו, מנסה לחשוב עליה - השראה, תהילה ו/או זוגתו קרין בסר שעוד נגיע אליה - וזקוק לה. הוא לא באמת מאמין בגורל, הוא קם מאוחר מדי, ובדומה לפוליטיקאים תמירים ולבנים כמו קרי או ספורטאים מצליחים כמו ג'טר (וברנינג'ר התמיר היה תיכוניסט ספורטאי ופופולרי בדרכו, כפי שניתן להיווכח מהסרט התיעודי הנ"ל), מתרפק על זיכרונותיו מהתיכון כמי שנישא בזרועותיהן של מעודדות. המטען הטקסטואלי הזה, מלווה בתחושת הייאוש והחרדה שברנינג'ר מטעין לתוכו - ובעיקר בביצועים חיים - הופכים את שיר הסיום הזה לאחד מהמנוני ההופעות הבולטים של הנשיונל, כזה שגם מעריציהם הלוזרים יכולים להזדהות עמו. מדובר בשיר שבוצע על ידם הכי הרבה פעמים עד כה, כשלמרבה הצער שלושת האלבומים שיצאו מאז והחדש שבדרך, דחקו את שאר השירים מאליגייטור והפכו את מיסטר נובמבר לנציג היחיד מתוכו ברוב ההופעות של השנים האחרונות.
אם נמשיך בסקירה סימטרית מקצוות האלבום פנימה, הרי שגם בין השיר השני והלפני אחרון נמצא זיקה מסוימת, שניהם נפתחים בשם Karen המתייחס לקרין בסר, אשתו האנגלייה של ברנינג'ר. הדמיון נעצר בטון המוזיקלי והמילולי, עם זאת. קארן מתנגן בטון נעים וכיפי, כולל שורות משעשעות ומיניות כמו:
It's a common fetish/for a doting man/to ballerina on the coffee table, cock in hand
וגם:
Karen, put me in a chair/fuck me and make me a drink/I lost direction and I'm past my peak
כמובן שמעבר למלודיה הנעימה ולמילים המשעשעות-מיניות, יש כאן מונולוג מבולבל ובלתי פוסק מצד ברנינג'ר שנמצא במשבר אישי וזוגי. הוא לא רוצה לחזור לבד מלונדון לאמריקה, חש בצורך להצטיין ולהוכיח את עצמו כבן זוג ואב לעתיד ("הגן על הקן, הגן על התואר") כשבפועל הוא הולך בטל, בטל, בטל. ישנה התייחסות מרומזת לנטיות האלכוהוליות של ברנינג'ר, שמדבר על מחסור ב"מים חמים בראשו", כלומר אלכוהול והתחושה החמימה שהוא מפיץ. השפעת האלכוהול על ברנינג'ר ועמידתו כטריז בינו לבין "קארן" נוכחת גם בשיר הלפני אחרון, City Middle. זהו אחד השירים המיוחדים ביותר של הנשיונל בעיניי. משהו במבנה השיר, במלודיה - גם מצד כלי הנגינה וגם מצד ה"לה-די-דה" של ברנינג'ר - ובמילים עצמן כמובן, נותן תחושה של זרם תודעה מעגלי, או אם לדייק, ספירלי. השיר נפתח בבקשה של ברנינג'ר מקארן, שתיקח אותו ללב העיר המפורסם, כנראה בעיר אירופאית כלשהי, ומסתיים בהגעה ללב העניין של המשולש הבעייתי בין ברנינג'ר, זוגתו והשתייה. בזמן שהוא "על תערובת מוצלחת ולא רוצה שזה יתבזבז...רוצה לחוג כמו אליגייטור סביב מיטותיהן החמות של טירונות", קרין ממתינה ל"קליק" מבלי שיגיע, כפי שהיא מצטטת מ"חתולה על גג פח לוהט" של טנסי וויליאמס (בסר כיהנה בעבר בתפקיד העורכת הספרותית של הניו יורקר):
Big Daddy: What makes you so restless, have you got ants in your britches?
Brick: Yes, sir...
Big Daddy: Why?
Brick: - Something - Hasn't - Happened...
Big Daddy: Yeah? What is that?
Brick [sadly]: - the click...
Big Daddy: Did you say the click?
Brick: Yes, click.
Big Daddy: What click?
Brick: A click that I get in my head that makes me peaceful
Big Daddy: I sure in hell don't know what you're talking about, but it disturbs me.
Brick: It's just a mechanical thing.
Big Daddy: What is a mechanical thing?
Brick: This click that I get in my head that makes me peaceful. I got to drink till I get it.
Brick: Yes, sir...
Big Daddy: Why?
Brick: - Something - Hasn't - Happened...
Big Daddy: Yeah? What is that?
Brick [sadly]: - the click...
Big Daddy: Did you say the click?
Brick: Yes, click.
Big Daddy: What click?
Brick: A click that I get in my head that makes me peaceful
Big Daddy: I sure in hell don't know what you're talking about, but it disturbs me.
Brick: It's just a mechanical thing.
Big Daddy: What is a mechanical thing?
Brick: This click that I get in my head that makes me peaceful. I got to drink till I get it.
וכך כל מה שנותר לה זה להיות המבוגרת האחראית, שמחנה את האוטו וחושבת בקול, המומה ומוצפת רגשית. וברנינג'ר, עם שוך השפעת האלכוהול, נותר מוצף בזיכרונות מוזרים מאיתו ערב. זיכרונות שהוא כבר לא מעוניין להציף מחדש, לפי תשובתו לבקשת הקהל לנגן את השיר באחת מהופעות הלהקה:
"that's a really beautiful song and these guys play it really, really well, but I just can't because... it makes me too fucking sad."
( songmeanings.com מתוך תגובה של מגיב באתר)
התייחסות קלילה יותר לנטיות האלכוהוליות של ברנינג'ר נמצא ברצועה התשיעית, עם הפזמון הרוקנרולי All The Wine שהטון הרברבני שלו פותח רצף של שלישיית שירי רוח נעורים. Abel שמגיע אחריו נפתח כמו שיר הופעות ופאבים קלאסי, עם השורה החוזרת שנישאת בפי כל חברי הלהקה, My mind's not right. שיר על אובדן שליטה שמתכתב כמובן עם סיפור קין והבל, כך שיתכן ונכתב בהשראת היחסים שבין אחד משני צמדי האחים המרכיבים את הלהקה, התאומים דסנר או בריאן וסקוט דבנדורף. והשיר השלישי ברצף הוא The Geese of Beverly Road, השיר הכי רומנטי של הנשיונל בעיני, בין היתר כי מעבר למילות האהבה הרומנטית שלו, מנשבת בו רוח של רומנטיקת נעורים. ברנינג'ר סיפר שהוא כתב את השיר בעקבות ערב שבו ישב מחוץ לביתו בברוקלין וראה נערים רצים בין המכוניות החונות בדרך בוורלי ומפעילים את האזעקות ("האווזים") שלהן. הנשיונל ביצעו את השיר הזה בחתונה של המפיק פיטר קאדיס, ואכן המילים שבו מתאימות במיוחד לאירוע שכזה וליחס הקליל והנהנתני שיש לאמץ כלפיו וכלפי משמעות המיסוד המונוגמי העומדת מאחורי הטקסיות שבו, אם כבר בוחרים לקיים אותו: We're the heirs to the glimmering world; "אנחנו שתויים, נוצצים ופשוקי רגליים, וידינו מכוסות בעוגה, אך נשבע שלא נגענו בה. נשבע שלא נגענו בה"; "הגישי לי את השמיים עם פרוסה גדולה של לימון"; וכמובן:
Hey love, we'll get away with it. השיר הנהדר הזה גם פותח שלישיה משלו (אחריו City Middle ומיסטר נובמבר, כאמור), שסוגרת את האלבום ומתחרה בשלישיית הסיום של High Violet, האלבום החמישי של הנשיונל.
נחזור לתחילת האלבום ונתחיל סופסוף בהאזנה כרונולוגית...Lit Up, בהתאם למיקומו באליגייטור, מרים אותו להילוך שלישי. ריף הפתיחה והתופים שמצטרפים מזניקים עוד המנון רוק מעולה, שגם נסוב סביב תחום הכתיבה העיקרי של הז'אנר. ברנינג'ר חוזר פה לימיו במנהטן ולאותה בחורה ש"המאבטחת שלי" היתה נדרכת בתשומת לב מלראות אותה מתקרבת מהר מדי. למשך זמן קצר היא היתה הדבר היחיד שטוב אצלו. היא, שלובשת את שמלתה כמו דגל ומוקפת בכל מבלי שזה ייעלם, בניגוד ליצירה שלו באותה תקופה, שהחזיקה מעמד רק למשך עונה אחת ומסיבה זו בדיוק רק היפסטרים (bedroom kids) האזינו לה. ואחרי זמן קצר, אותה בחורה מתגלה כדם רע, בשבילו ובשביל כולם, והוא מנסה להיות בשליטה, להאמין, להשתחרר ממנה וממנהטן (ושמא "היא" ו"מנהטן" הן היינו הך? ושמא "המאבטחת שלי" אינה בת זוג קנאית אלה פיסת אישיות שבתוכו, דומיננטית ומתגוננת?).
Looking for Astronauts חוזר אל היחסים שבין ברנינג'ר לקרין ונכתב בעקבות שימושה בביטוי הזה, כשהטיחה דרכו במאט את הטענה שהוא מחפש שלמות אידיאליסטית בבת הזוג שלו, אסטרונאוטית בלתי מושגת בשמים שתגיח מבין הכוכבים ותיקח אותו עמה, כך שירחפו חופשיים, בלי כוח משיכה ביניהם שישאיר אותם על הקרקע. שיר במבנה מעגלי וחוזר שממחיש את הלופ שבו השניים היו תקועים באותה תקופה. Daughters of the SoHo Riots הוא השיר היחידי באלבום שלא תפס אותי, אבל כבר נתקלתי במעריצים שאוהבים אותו מאוד ואף הכי, אז אם יש לכם הערה או הארה כלשהי לגביו, מוזמנים לשתף בתגובות...Baby, We'll Be Fine הוא אחד השירים המטלטלים באלבום מבחינתי, מלא במלנכוליה ופגיעות, שגם בישר על הקו המוזיקלי והתמטי של בוקסר, האלבום שיצא שנתיים אחרי אליגייטור וזכה להערכה הרבה ביותר מצד מבקרים ומעריצים יחדיו. התמה של בוקסר עוסקת בתקופת המעבר מגיל הנעורים והכניסה הבלתי חלקה לעולם המבוגרים. ברנינג'ר שר גם כאן על חרדת ביצוע, אבל הפעם מן הסוג שכל עובד מתחיל, אדם בוגר מתחיל, יכול להזדהות עמה. שוכב ער כל הלילה ומתפלל למילה טובה ולמחווה אבהית מהבוס במסדרון, מתעורר בהשפעת הסוביניון שבדמו ומרחף ברחבי הבית, מתקלח ממושכות ונותן נשיקה לבן דמותו שבמראה, אומר לו "מותק, נסתדר/צריך רק שנהיה אמיצים ואדיבים, לא יותר". Fake it till you make it, כפי שאומר אחד ממשפטי סממני התקופה המאוסים ביותר שישנם. והוא בהחלט מזייף, עוטה על עצמו חיוך באותו אופן שבו הוא עוטה את בגדיו, מודה בפני עצמו "אני לא יודע איך עושים את זה". ואחרי יום של העמדות פנים הוא קורא לה שתבוא, שיבדרו זה את זו עם שתייה ומין זמין, והיא תשכיב אותו ותאמר לו משהו יפה, מושלם, שיוכל לגנוב ממנה. משהו כמו "מותק, נסתדר". "צריך קצת חום אנושי", במילותיו של נועם רותם, כי הוא מרגיש לא אנושי עד כדי כך שמדמה כי הג'ק דניאלס עם קולה, שהפרטנרית הנוכחית-זמנית שופכת לו בטעות במורד הצווארון, ממס אותו כמו מכשפה בצרחות. והפזמון הוא פשוט חזרה שוברת לב על האמירה "אני כל כך מצטער על הכל", ובנקודה זו שוב אצטט מאחת התגובות המעולות שניתן למצוא באתר SongMeanings:
What is he sorry for? For being an anxious, insecure fuck up, I think. So many of Berninger's lyrics make me want to give him a bear hug, but this one is just devastating.
השיר הבא, Friend of Mine, שוב ממחיש את עוצמות החרדה והרגישות של ברנינג'ר, שלדבריו כתב אותו בעקבות שיחת טלפון עם חבר במצוקה. ברנינג'ר נתן לו עצה גרועה שרק סיבכה את העניינים והרגיש נורא בעקבות זאת. המילים אומרות את כל השאר ומשקפות היטב את הסיטואציה, מה שאני מעדיף להאיר פה זה שמבחינת הצליל הפולקי מדובר בשיר חריג יחסית לנוף הנשיונלי, התורם לאקלקטיות של אליגייטור, בטח שיחסית לאלבומים הבאים שבהם הסאונד שלהם התגבש והשתכלל, אך על חשבון המגוון המוזיקלי שקיים פה (הם עדיין מעולים כמוהו אם לא יותר, כן?).
גם Val Jester היה יכול להשתלב בבוקסר, הן בגלל הזיקה שלו לניו יורק שלו והן בגלל הטון המוזיקלי שבו. במשך שנים היתה מחלוקת בין מעריצי הלהקה, האם זהו שיר על פרידה ממאהבת צעירה במיוחד ("כל האנשים החשובים ביותר בניו יורק הם בני 19") או על פרידה של אב מבתו שגדלה בהיעדרו ("קח את הזמן כשתגלה לה איך היא חיה בדמך"), ואם כן, האם זה בגלל שהיא עוזבת את הבית ויוצאת לדרכה העצמאית, או שמא מסיבה טרגית ואפלה יותר? השיר Day I Die מאלבומה השביעי של הלהקה, מעיד כי הפירוש השני הוא זה שהיה קרוב יותר לאמת - ברנינג'ר מאזכר בו את דוד-רבא שלו, ולנטיין ג'סטר, שהיה שתיין כמוהו וכנראה הותיר אחריו שושלת צאצאים מרוחקת.
ובנקודה זו ניפרד מאליגייטור, שכרונולוגית ממשיך מהשיר הנ"ל במעבר חד אל "כל היין" ושאר השירים שאחריו ועליהם כבר כתבתי. אומנם יש לו גרסה מורחבת עם כמה רמיקסים וגרסה חיה ל"אווזים של דרך בוורלי", בנוסף לשני שירים שאחד מהם שובבי וכיפי במיוחד, אבל הוא ימתין לפוסט החמישי בסדרה. מקווה שנהניתם מהקריאה ומההאזנה במיוחד, ושהאליגייטור של ברנינג'ר וחבריו ללהקה השלים את תקיפתו המוסווית בהצלחה (;
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה