יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

בלילה ההוא התעוררנו: פוסט מיקסטייפ, פוסט שנתיים להפגנת המיליון






היינו מיליון היינו שניים 
היינו אחד ושלושת רבעי 
ואם אני חושב על זה היום 
אף פעם לא הפסדנו באמת 
לא במלחמה ולא בשלום

(שלום גד/שיר שצריך לרקוד אותו, מתוך תלמי אליהו)


היום ה- 3 לספטמבר, שנתיים ל- "הפגנת המיליון" של המחאה החברתית בכיכר המדינה, מועד שכבר לפני שנה לא ממש צוין, בניגוד ל- 14 ביולי (התאריך שבו הוקם מאהל רוטשילד-הבימה), ובמידה רבה של צדק. הפגנת המיליון תוכננה להיות נקודת השיא של המחאה, עם השאיפה להוציא מיליון מפגינים לכיכר ולרחובות ברחבי הארץ, אבל בפועל היא הפכה לאירוע נעילת המחאה של קיץ 2011. וזה לא היה הכשל הכמותי - "רק" 400 אלף מפגינים ברחבי הארץ, מתוכם 300 אלף בכיכר המדינה - זה היה הכשל האיכותי. הפגנת המיליון הגיעה אחרי כשבועיים של דעיכת הפעילות במאהל המחאה בשדרות רוטשילד, ולקראת פירוקו המסתמן; היא הגיעה אחרי תקופה מתמשכת של סכסוכים בקרב מטה הנהגת המחאה מטעם עצמם והתקשורת - מייסדי המחאה וביניהם כמובן דפני ליף, סתיו שפיר, רגב קונטס, יגאל רמבם, ואחרים - לצד מתיחות גבוהה וחוסר אמון בין אותו מטה לבין מובילי המאבק בשטח, בין אם ברוטשילד או בפריפריה; ובעיקר, הפגנת המיליון הגיעה הרבה אחרי הפגנות שאפתניות פחות (מבחינת כמות המגיעים, שעדיין היתה גבוהה למדי), אך באווירה הרבה יותר קרבית מבחינת המפגינים ברחוב. ראשי המחאה לא העזו לרתום את הלך הרוח הזה ולצאת בדרישה ברורה מעל הבמה, שביבי נתניהו יתפטר. במקום זה שוב הושמעה רשימת דרישות, שלא הגיוני כי קפיטליסט כמו נתניהו ייענה להן; ומיד אחריהן, הושמעו שיריו של שלמה ארצי בהופעה חיה.

להרחבה על המתואר בפסקה מעל, מומלץ לקרוא את "רוטשילד: כרוניקה של מחאה" של אשר שכטר, עיתונאי בדה מרקר ופעיל המחאה. השורה התחתונה שרלוונטית לאוסף זה ולשיר הפותח אותו, היא שמחאת קיץ 2011 כשלה בגלל שסירבה להיות פוליטית. ובשנתיים שחלפו מאז, היא אומנם הפכה בגרסתה המצומצמת לפוליטית, אך אלה שמובילים אותה - דפני ליף, הלא נחמדים, פעילי המעברה - מתבצרים בעמדות בעייתיות אחרות: הימנעות מזיהוי המחאה כבעלת אג'נדה שמאלנית, וקריאה להימנעות מסממנים מפלגתיים. לעמדות הללו יש השלכות מהותיות על אופי המחאה ועל יכולתה לחולל שינוי מהפכני בישראל, מסיבות שיוצגו בהמשך הפוסט. חלק נרחב בציבור מאמין שהמחאה מתה כבר מזמן; חלק אחר, מסור ונאמן יותר לרעיונות המהפכניים שהתגלמו בה, מאמין שהיא תקום מחדש ותיראה שונה לגמרי מזו של קיץ 2011. מה שבטוח זה שמאז ה- 14 ביולי 2011 והלאה, המחאה אף פעם לא העזה להפסיד באמת: לא כאשר פניה היו לשלום, כלומר לא פוליטיים; ולא כאשר הפכה להיות פוליטית ויצאה למלחמה.


קשה מכאן להגיד 
אם המשחק הזה הוא הבל מחריד 
או רמז לעתיד 
אנחנו תמיד. על הצד של התקווה. נלחמים ברשעים. 
משחקי מלחמה.

(פונץ'/משחקי מלחמה, מתוך רמז לעתיד)

המחאה החברתית זכתה לגל של ביקורת מימין, משמאל, וגם מצד פרגמטיסטים מטעם עצמם, שתהו וכעסו על היעדרן של תביעות ברורות ומזוקקות מצד המוחים. רבים ראו במחאה הבל מחריד, פסטיבל קיצי עם אנרגיות שלא מתועלות למקומות הנכונים, וזאת לא בהכרח מתוך אחיזה באידיאולוגיה המנוגדת לגמרי לקריאות שעלו מתוכה. אפשר לטעון שמחאה מהפכנית באמת, כזאת שרושמת לזכותה הישגים ממשיים, צריכה לבוא ממקומות של ייאוש וזעם אמיתיים, של מי שאין להם מה להפסיד; ואילו המוחים ברוטשילד היו בעיקרם צעירים ממעמד הביניים, אומנם מיואשים וכועסים בדרכם, אבל כאלה שבעיקר רוצים להרוויח יותר (או לשלם פחות) וחוששים להפסיד את מה שכבר בידיהם, כלומר חוששים מסדר חברתי חדש ומהפכני. במילים אחרות, אפשר לטעון שמחאה לא יכולה לבוא ממקום של תקווה.

ועם זאת, קיץ 2011 עורר מחדש את הרחוב הרדום בישראל, אחרי שנים ארוכות שבהן לכל היותר צצו מדי פעם מאבקים מקומיים מדי בשביל לייצר בסיס תמיכה רחב. למעשה ניתן לומר כי מדובר בהתעוררות האזרחית הגדולה ביותר בתולדות המדינה, שלא בהקשר מדיני-בטחוני. המחאה שמה לראשונה את השיח החברתי במרכז הדיון הציבורי; וגם אם לא היתה מספיק פוליטית בתחילתה ולא סימנה את המטרה העיקרית - שלטון הימין הכלכלי שהולך יד ביד עם שלטון הימין המדיני - הרי שהיא לפחות סימנה כמה וכמה רשעים אחרים שיש להכיר ולהילחם בהם: הטייקונים, הבנקים, החברות החזקות במשק, ונציגיהם של כל הנ"ל במוקדי השלטון - בין אם לוביסטים או פוליטיקאים. ודי בכל אלו כדי לעורר מחדש את התקווה ולהיות בצדה.


הכרתי אותך מיד/מכל העיתונים/התמונה שלך בגן בירושלים/בין האוהלים/חזרת כמו שהלכת/לאותו משרד/אקונומיקה בלי כפפות/והמגב ביד

(עמיר לב/כביש 1, מתוך הכל כאן)


מאהל אחר, תקופה אחרת, מחאה חברתית אחרת. מאבק האמהות החד הוריות בהנהגת ויקי קנפו, נגד הקיצוץ בקצבאות סעד ורווחה שהוביל נתניהו כחלק מגזרותיו הכלכליות כשר אוצר בשנת 2003, זכה גם הוא להמון הד ציבורי ותקשורתי עד שלבסוף דעך ללא הישגים ממשיים. לא מעט טורים כבר עסקו בהשוואה שבין ויקי קנפו לדפני ליף, כולל ההבדלים המעמדיים-עדתיים; וקנפו בעצמה חזתה את כישלון המהפכה כחודש לאחר שהחלה, מניסיונה האישי. לא אוסיף על כך במילים מאחר ושילבתי את השיר הזה, שמספר את סיפורה של קנפו מנקודת מבט פרטית ואמפתית, גם בגלל שהוא מחבר את השיר הבא ואת האוסף כולו למי שנושא באחריות הראשית לקריסת מעמד הביניים והשכבות הנמוכות יותר בישראל - נתניהו כמובן; אך בעיקר כי חלק מהתקווה שנוצרה בעקבות קיץ 2011, טמון בכך שמחאות עתידיות כנגד גזירות כלכליות, כמו אלו שהטיל שר האוצר הנוכחי, יזכו לתמיכה בשטח ולסולידריות ציבורית רחבה יותר - זה כבר החל לקרות בשנתיים שחלפו מאז, בעיקר בתחום המאבק למען נפגעי הפרטת הדיור הציבורי.


כבול בגאווה 
אכול במאכלת הכבוד 
כבול בגאווה 
סיסמא שחוקה - לכו לעבוד 

(קוב/כבול בגאווה, מתוך הונאת האמרגן)


הגזירות של נתניהו בשנת 2003 כללו גם קיצוצים משמעותיים בדמי אבטלה ובזכאות להם, והתלוו בקריאה דמגוגית שאמרה למובטלים מקרב השכבות הנמוכות לצאת לשוק העבודה. אני חייב להבהיר בנקודה זו שאני לא בעד מודל מדינת הרווחה, במיוחד לא זה שמפא"י הנהיגה בתקופת שלטונה הממושכת וכעת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' רוצה להחזיר. אני כן בעד שירותי רווחה, אבל כאלה שמהווים אמצעי ליציאה ממעגל האבטלה ומהעוני; ומעל הכל השקעה בתשתיות, חינוך, ופתיחת מקומות עבודה, בשביל האדם העובד (עם דאגה לזכויותיו, כולל הרחבה שלהן ובעיקר ייצוג פוליטי שלו במוקדי השלטון). הבעיה היא שמדיניות נתניהו לאורך השנים, בין אם כראש ממשלה (96' עד 99', 2009 עד 2013 והלאה) או כשר אוצר (2003 עד 2005), התאפיינה כמדיניות של מלחמה סמויה באדם העובד, במיוחד במגזר הציבורי שם קיצץ והפריט עד חורמה. את מצב המובטלים ושוק העבודה בתקופה שבה נתניהו השמיע את אותה סיסמה שחוקה, אפשר לתמצת בציטוט הלקוח מכתבה שעסקה בנושא דאז: "אין חכות ואין דגים" (נאמר מטעם אנשי מחלקת המחקר של בנק ישראל).



And sometimes when the subprime mortgages collapse
And banks close and businesses fail
And the crisis spreads around the world
Sometimes other experts say:
Just because all the markets crashed
Doesn't mean it's necessarily a bad thing.
And other experts say: just because all your friends were fired
And your family's broke and we didn't see it coming
Doesn't mean that we were wrong.



ומנתניהו האולטרה-קפיטליסט ומומחיותו המהוללת בכלכלה, לשיח המומחים שכה מאפיין את ערש הקפיטליזם הגלובאלי - אמריקה. גל המחאות העולמי נבע בין היתר ממשבר הסאב פריים, חוליה נוספת בשרשרת המשברים שהכלכלת הקפיטליסטית מחוללת שוב ושוב:

"די להזכיר את משברי-המסחר, אשר בהתחדשם לעתים מזומנות הם מאיימים יותר ויותר על קיומה של החברה כולה ומעמידים אותה בסימן-שאלה [...] בכוח מה מתבגרת הבורגנות על המשברים? מצד אחד, על-ידי ההשמדה המוכרחת של כוחות-ייצור מרובים; מצד שני, על-ידי כיבוש שווקים חדשים ועל-ידי ניצולם היסודי יותר של השווקים הישנים. בכוח מה, אפוא? על-ידי שהיא מכינה משברים כוללים יותר ועצומים יותר ומצמצמת את האמצעים למניעת משברים." 
(מתוך המניפסט הקומוניסטי, קרל מרקס)

שיח המומחים מושל גם בדיון הציבורי בישראל, ולאורך קיץ 2011 ראינו כיצד מומחים כלכליים בעלי עמדות קפיטליסטיות התגייסו להסביר מדוע השיטה אינה הבעיה אם כי הפתרון: בין אם מדובר בעיתונאים כגון נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב, או בפרופ' מנואל טרכטנברג אשר נקרא לעמוד בראש ועדת המומחים שמטרתה היתה אחת - לקבור את המחאה מבלי שמסקנותיה בכלל יובאו לכדי יישום.




ואנחנו נשארים עם אמריקה, לאור הזיקה הבלתי מבוטלת שבינה לביננו, במיוחד בהיבט הכלכלי אך לא רק. אם ישראל היא מדינת חסות ונציגה מועדפת של האימפריאליזם הכלכלי של ארה"ב במזרח התיכון, הרי שתל אביב במידה רבה מתאווה להיות ניו יורק, בדגש על תהליכים של יוקר המחיה בעיר וג'נטריפיקציה שדוחקת את רגלי התושבים המקומיים ושוכרים צעירים ממספר הולך וגדל של שכונות ורובעים. כמו שקניה ווסט שר לעירו ניו יורק, כך גם תושבי העיר עשויים להרגיש לעתים שהם אבודים בעיר הזאת, שהחיים בה מרגישים לפעמים כמו מלחמה, כלא, ומקור למתחים - לא רק לחופש והנאה. התחושות האלה תרמו במידה רבה לחיבור המיידי של האוכלוסיה התל אביבית למחאת האוהלים ברוטשילד, שתבעה את המרחב הציבורי מחדש לא רק כאזור בילוי ופנאי, אלא כזירה קהילתית פתוחה.

השיר של גיל סקוט הרון שזוהה עם המחאה בזמנה הוא כמובן The Revolution Will Not Be Televised, אבל הטקסט שלו בסיום שיר זה נוגע ישירות במצוקת מעמדות הביניים ומטה בארה"ב וכלכלתה הקורסת. בשנת 2010 דווח על 46.2 מיליון עניים באמריקה - המספר הגבוה ביותר ב- 52 השנים האחרונות. התעשיות המקומיות בערים שמזוהות עם עובדי צווארון כחול קורסות, וכך ערים כגון קליבלנד ודטרויט פושטות את הרגל. אז המהפכה האמריקאית עוד לא הגיעה לטלוויזיה ולמעשה טרם חצתה את סף Occupy Wall Street, אך בין אם זה יקרה יום או לא, רצוי לבחון את מה שקורה שם בעיניים מפוכחות ולהישמר בהתאם מפני חסידי הקפיטליזם האמריקאי כגון נתניהו, לפיד, ובנט. אחרת מי הולך לשרוד בישראל?



Banks that give the loan figure, damn, in the worst case - 
We makin' money 'cause we had it in the first place!

(The Coup feat. Del tha Funkee Homosapien / The Repo Man Sings For You, Steal This Album) 


במקום להכביר במילים על האופן שבו מוסד ההוצאה לפועל משרת את הבנקים, בעלי ההון, מוסדות ציבוריים כגון עיריות וביטוח לאומי, ואף גורמים עברייניים, אתם מוזמנים לקרוא את עדותו של משה סילמן ז"ל, פעיל המחאה החברתית וקורבן של השיטה, שהעדיף להצית את עצמו במקום להפוך לחסר בית נוסף מני עשרות אלפים שחיים בישראל כיום.



Misconceptions raise questions to be solved
A lot of b-boys are broke, a lot of homeless got jobs



ולמכתב אחר, של רחל לוי דוידה לשר הרווחה מאיר כהן מיש עתיד, שבדומה לנתניהו בזמנו יצא לאחרונה בקריאת "עניים, לכו לעבוד". רחל לוי דוידה שפונתה ע"י עמידר בינואר 2012 מדירתה ביבנה, היא אחת מני קורבנות רבים של הזנחת והפרטת הדיור הציבורי בישראל, כמו גם של קיצוץ בקצבאות למיניהן. המיסקונספציה בקרב אנשי מעמד הביניים, לפיה אלו "שנהנים" מזכאות לקצבאות ולדיור ציבורי הם טפילים שלא יוצאים לעבוד, חייבת להיפסק על מנת שגל המחאה הבא יהיה סולידרי ומקיף יותר, במקום שרובו המכריע רק ידרוש הקלה ביוקר המחיה וימשיך להצביע לניאו ליברלים כגון יאיר לפיד.


נא להקפיד על השקט 
נא לא לסטות מהדרך 
נא לא לדמם על השטיח 
נא לא למות על הדשא 

 (אביב גדג' וזאב טנא/ חלק ב' במדריך לפליט, מתוך ילדים של מהגרים)


ובחזרה לישראל, שבה בין אם אתה הומלס או מפגין המשטר יכפה עליך את סדרו, את הסדר הקיים, שבו הסדר המעמדי-כלכלי מתלכד היטב עם הסדר הבטחוני, שרוב הזמן מונע כל סטיה מהדרך ודורש לשמור על השקט, כי יורים. זוכרים את "עצרת הדממה" של העשרים באוגוסט בגן צ'ארלס קלור שבתל אביב יפו, עקב ההסלמה בדרום? היתה בה הפגנה של סולידריות עם תושבי הדרום לצד הפגנת סולידריות עם קריאות "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" כנגד פעילי ימין קיצוני שניסו לסכל את האירוע; ובעיקר הפגנה שהודיעה לממשלה כי המחאה נמשכת והספין הבטחוני שלה לא יעבוד (סגן השר איוב קרא אמר ביום מתקפת הטרור באילת, "הגיע הזמן לפנות את המאהלים מתוך סולידריות").



והתקרות הגבוהות בדירות הישנות 
זו הרמאות הכי גדולה בעיר הזאת 
בא איזה חתיכת חרא ומחלק את הדירה של אבא שלו לשבעה תאי מעצר 
עם שירותים במסדרון 
ולוקח שלוש וחצי בחודש 
וזה נראה כאילו יש מקום כי התקרה רחוקה מהרצפה 
תקרות גבוהות 
וזה ברור לכולם 
אבל 
כולם כל כך שקטים פתאום 
כולם כל כך שקטים כל הזמן 

 (יהוא ירון/ כולם כל כך, מתוך אמן השכנוע העצמי)


אבל רוב הזמן כולנו שומרים על השקט, ולא רק בגלל המצב הבטחוני. לפעמים פשוט נשמר השקט/שקר בהסכמה, כמו במציאות התחרותית של חיי השכירות בתל אביב, שבה משכיר לשוכר זאב ולעתים גם שוכר לשוכר - או שותף לשותף - זאב. זאת המציאות שמתוכה פרצה המחאה ובראשיתה היא היתה  "מחאת הדיור". חשוב לזכור זאת ולא להתנצל על הרצון הלגיטימי לגור בתל אביב מצורכי עבודה, לימודים, יצירה, תרבות, והתערות בחברה שמקבלת את האחר יותר מרוב הערים בישראל. אבל חשוב לזכור שמחאת דיור אינה יכולה להיות מוגבלת לדיור בר השגה עבור שוכרים צעירים בתל אביב בלבד, עליה להתרחב ולהתאחד עם מאבקים אחרים כמו זה למען הדיור הציבורי, ולמען הזכות לקורת גג עבור אזרחים ערביים ובדואים - הפוסט של עידן לנדו שמופיע בקישור העלה את כל הנקודות הללו ואחרות ארבעה ימים לאחר פרוץ המחאה.



צו 8, לא תתפוס אותי 
אני אהיה מהיר הפעם 
רודף בצע, צר מוח 
אתה לא תצליח לסחור בי עכשיו 

 (העבד/ וריאציה על נושא של בבליקי, מתוך שירי ארץ ישראל)


אלבום האופרת רוק מתוכו לקוח שיר זה עלה לרשת ב- 14.4.11, בדיוק שלושה חודשים לפני פרוץ המחאה, אך נראה שהוא ביטא באופן הולם את מצוקות יוקר המחיה ומחיר המלחמה, והשלכותיהן על חיי הפרט והזוג בישראל. נדמה כי שיר זה במיוחד כאילו חזה חלק מאירועי המחאה שעתידים לבוא ("אהוב לבך עולה באש"), את חוסר בשלותה של החברה הישראלית והשמאל הישראלי בפרט למהפכה ("אתה תצטרך לדחוף/יותר חזק ממך/העולם עוד לא מוכן בשבילך"), וכמובן את השיח הבטחוני שמאיים להשתלט מחדש על החברה הישראלית - צו 8 שרודף את אזרחיה הבוגרים של המדינה ומוסיף למצוקתם הכלכלית, פעמים רבות מדי למען מלחמות יש-ברירה ותחזוק משטר הכיבוש, שגובה מחיר משלו. אך מעל הכל זהו רודף הבצע צר המוח שיש להישמר ממנו, בין אם הוא טייקון שסוחר בקרנות הפנסיה שלנו וזוכה למחיקת חובות, ובין אם הוא פוליטיקאי המשרת את בעלי ההון ולשם כך סוחר במסים שאנו משלמים, במשאבי הטבע שלנו, ובחיינו.






השיר הזה קצבי, מלהיב, ומחאתי - בדומה למחאת קיץ 2011 - אך כמוה הוא סובל מתסמונת הפניית רשימת הדרישות למי שמשרת את ההון ומכתיב סדר מדיני-כלכלי שהוא ימני במובהק. לפחות הוא מסתיים בקריאות הבכי שמאפשרות לבחון אותו בראייה מפוכחת וביקורתית יותר. השיר "רשימת דרישות" שהוקלט בזמן ימי המחאה ע"י שמונה ראפרים ישראלים בעלי מודעות חברתית, מתאפיין באותה נימה מחאתית אך א-פוליטית שהיתה הבון-טון של המחאה החברתית בקיץ 2011 ונשארה דומיננטית בה עד היום. כך כאשר הראפר קוואמי, שמחזיק בעמדות שמאלניות מובהקות, שר "כן אני יודע שקשה להאמין/אבל זה לא מאבק בין שמאל לימין", הוא תורם בדרכו הקטנה לרטוריקה שמשמרת את כוחו הפוליטי של הימין. כי אי אפשר כאמור להכתיב סדר יום הפוך למשרתי ההון ונושאי בשורת הקפיטליזם, ע"י הצגת רשימת דרישות. יש צורך בבניית אלטרנטיבה פוליטית, שיכולה להיות אך ורק שמאל-חברתי, ובמדינה שבה המצב הבטחוני מושל לא רק בשיח אלא גם בקופה התקציבית (לפי הכלכלן מומי דהן, ישראל מוציאה 7% מהתוצר שלה על צורכי ביטחון, לעומת 1.5% בממוצע למדינות מפותחות; וזאת מבלי לקחת בחשבון את מחיר ההתנחלויות ואת היעדר השגשוג הכלכלי ששלום אזורי מביא עמו). לקריאה נוספת, ראו את תמליל הרצאתו של דני בן שמחון מדעם מפלגת פועלים וארגון העובדים מען.


האם האהבה תנצח? האם הסיפור אמיתי?

(פונץ'/ בלילה ההוא התעוררנו, מתוך רמז לעתיד)


כמו שכבר אפשר להבחין, יוסי בבליקי והאלבום "רמז לעתיד" של להקת פונץ' מככבים פה ובצדק. הזיקה של אלבום זה מינואר 2013 למחאה החברתית עולה בבירור ממגוון שירים הכלולים בו, למשל "כשהאהבה תחזור" שלא שרד את תהליך הניפוי; ובכל זאת בחרתי לציין אותו, כי בדומה לציטוט הנ"ל (שהוא רק אחד מהרבה שאלות שעולות בשיר המופיע כאן), יש בו התייחסות לאותה אהבה שאכן נכחה ברחובות לאורך תקופת המחאה של קיץ 2011, אהבה שבבליקי תיאר בראיון כ"בעצם כל מה שחסר לך. כל מה שרצית שיהיה וכבר אין". כך שלמרות הקונוטציה הלא חיובית, בעיני לפחות, לתנועת "מהפכה של אהבה" שצמחה גם היא מקרב המחאה החברתית ומתאפיינת בהיותה א-פוליטית ולא בוגרת במיוחד, מה שהפך את הסיפור לאמיתי זו בדיוק אותה אהבה שבבליקי מדבר עליה, שהוציאה את ההמונים לרחובות בדרישה לכל מה שחסר להם, ורצו שיהיה וכבר אין. וזאת יכולה להיות גם אהבה לזולת, לאחר, לקהילה, ומבחינת אלו שעדיין מתעקשים על הקטגוריה הזאת - גם למדינה.


כל וואחד לביתו, כל וואחד לדארו



וכפי שנטע וינר שר בתחילת שיר זה, "מהפכה תבוא בגלל האהבה שלי לקהילה שלי". וקהילה זו יכולה וצריכה להיות קהילה מעורבת של יהודים וערבים, לפחות בכל הנוגע לעיר מעורבת כמו תל אביב יפו. אחרת נישאר כל אחד לביתו (בערבית = בֵּית, דאר) וכל אחת למאבקיה. על חלק מהסיבות לחוסר השתתפותה של רוב האוכלוסיה הערבית במחאה החברתית אפשר לקרוא כאן, תחת הפסקה "מעמד הביניים הערבי מתבודד" באמצע המאמר. על חלק מהבעיות שעמן מתמודדת החברה הערבית בישראל, ועל האופן שבו היא יכולה להשתלב בתנועת המחאה ולהביא את האביב הערבי גם לישראל ופלסטין, אפשר לקרוא כאן. השילוב הזה הכרחי לא רק עבור הצלחת המאבק החברתי, אלא גם בשביל המאבק בגזענות שהולכת ומתגברת, ולמען המאבק בכיבוש כמובן. לשם כך, על המחאה להיות כאמור לא רק פוליטית אלא גם שמאלנית, כפי שמבקריה מימין טענו מלכתחילה, בשל חששם מסדר יום אזרחי-שוויוני-מעמדי חדש. עוד על כך בתמליל הרצאתו של דני בן שמחון, שאליו מפנה הקישור בסיום הפסקה הלפני אחרונה. ובשביל מי שמעוניינים יותר בעשייה ובניית הבית מחדש, מאשר בדיבורים וניתוחים, רשימת "עיר ללא גבולות" שמתמודדת לעיריית תל אביב יפו בבחירות הקרובות מסתמנת כמו אבן הפינה המתאימה לחיבור בין תל אביב על המגוון האנושי שבה, לבין יפו.


They got the TV, we got the truth
They own the judges and we got the proof
We got hella people, they got helicopters
They got the bombs and we got the, we got the - 

We got the guillotine
We got the guillotine, you better run



כשנתקלים בדוגמה נוספת לדיווח עיתונאי מוטה/חלקי בנוגע לאירוע מחאתי, או להיעדרו בכלל, כתוצאה משליטת בעלי ההון בתקשורת; כשרואים את מערכת שלטון החוק מתעמרת במפגינים, החל ממעצרים שרירותיים ועד להגשת כתבי אישום מופרכים בעוון תקיפת שוטרים והפרת הסדר הציבורי, שכנראה לא יביאו לכליאתם של דפני ליף ואחרים, אך מטרתם היא להרתיע ע"י פגיעה חמורה בכיס והטרטור הנלווה; וכאשר השיח הבטחוני שוב ושוב עולה לכותרות, בין אם בדיבורים על איראן והפצצה או בתקיפות של חיל האוויר בעזה, קל להתייאש ולשכוח שלציבור ולמעמד העובדים יש את הכוח האמיתי: הכוח לצאת לרחובות, להתאחד ולהתארגן, לבנות כוח פוליטי ולהציב אלטרנטיבה. הכוח להקים מאהל מחאה ב- 14 ביולי, התאריך שבו נפלה הבסטיליה ולכן הוא מסמל את המהפכה הצרפתית; הכוח להציב בשדרות רוטשילד גיליוטינה, סמל נוסף של המהפכה הצרפתית, שתקשורת חנפנית ושמרנים רבים מקרב הציבור מיהרו להסתייג ממנו.

אבל האלימות לא טמונה בגיליוטינה מלאכותית. היא טמונה בקיצוץ קצבאות, בניצול עובדים ע"י חברות קבלן ודרכים אחרות, ובמגוון התלאות הנובעות כתוצאה ממשברים כלכליים שמחולל הקפיטליזם; היא צצה שוב ושוב בהתנהלות אטומת הלב של ההוצאה לפועל וחברות הדיור הציבורי, בדיכוי האלים שמפעיל המשטר מול הפגנות מפרות סדר, בכוחניות של בעלי הדירות; והיא בעיקר מתגלמת בעשיית מלחמה ולא שלום, בשימור הכיבוש במקום חתירה לפשרה טריטוריאלית, ובאלימות הפנים-ישראלית שנובעת מכל אלו.



שוב השוטרים של ראש העיר 
הורידו אותנו מהאוויר 
אבל בעיר הזאת היופי גר אצל הצד המפסיד 
אולי אנחנו בכת סודית 
ששלוחה מן העתיד 
אולי אנחנו רמז לעתיד. 



ובסופו של קיץ 2011, אחרי שהפגנת המיליון שימשה כאירוע נעילת המחאה החברתית מבחינת ציבור המפגינים הרחב, הגיע תורם של יושבי המאהלים המסורים יותר, בין אם מכורח או מבחירה הפגנתית. חלקם פונו בהסכמה, אבל רוב הפינויים ובמיוחד אלו של מאהלי המצוקה בפריפריה, נעשו בברוטאליות וקהות לב כלפי יושביהם, בין אם מדובר בציודם או בגופם. כך היה בפינוי מאהל רוטשילד, והמשיך בהפגנה שהתעוררה כתוצאה מכך מול עיריית תל אביב יפו. האלימות שצצה בשלב זה הופנתה כנגד החברים באותה "כת סודית", פעילי המחאה המסורים שהמשיכו לשאת את נס המאבק החברתי מאז. 

האם מחאת האוהלים היתה רמז לעתיד? טיוטה שאפשר להפיק ממנה לקחים? או שמא התלקחות חד פעמית שרוב הציבור נכווה ממנה? אפשר להצביע על הישגיה ועל נקודות שצריכות להיזקף לזכותה מחד; וניתן להתמקד בטעויותיה, כשלונותיה, והנזקים שאולי הסבה מאידך. אפשר לדבר על שינוי תודעה כהישג מספק, גם אם ללא תוצאות ממשיות בשטח; וניתן לומר שגם התודעה לא השתנתה דיו, אולי רק התרחבה קצת.

ישנם פעילי שמאל ותיקים שזיהו את המחאה כ"דבר הטוב ביותר שקרה בישראל מאז הקמתה". קטונתי מלהעניק שיפוטים כאלה, אבל נראה לי כי בשורה התחתונה, מחאת קיץ 2011 היתה הכרחית בשני מובנים: בכך שפרצה מכורח הנסיבות, אחרי שנים של עלייה ביוקר המחיה, היעדר פתרונות דיור מספקים למרבית האוכלוסיה, והיווצרות של תחושה מוצדקת בקרב הדורות הצעירים שאין להם עתיד במדינה הזאת. חשוב גם לציין את האביב הערבי שפרץ באותה שנה ונתן השראה לא מועטה לקיץ הישראלי.

המחאה היתה הכרחית גם בשביל להעיר סופסוף את הציבור היהודי בישראל, בעיקר מעמד הביניים, שהיה בעיקר אסקפיסטי לאורך שנות התשעים עקב אשליית תהליך אוסלו וטראומת רצח רבין, ולאחר מכן הפך להיות רדום מאז תחילת המילניום ושנות אינתיפאדת אל-אקצה. התעוררות זו יכולה לשמש כבסיס לערנות ציבורית גבוהה יותר, כפי שאכן קורה מאז פרוץ המחאה והרבה בזכות הרשתות החברתיות. שלב הריסת מוסדות הכוח הישנים, ובניית כוחות פוליטיים חדשים, אומנם לא התממש בבחירות הארציות האחרונות; ועם זאת, הבחירות המוניציפליות מהוות הזדמנות טובה יותר לתמוך בקואליציות שנבנו על בסיס אג'נדה חברתית משותפת, ללא צורך להידרש לנושא המדיני - בינתיים. אז בנימה זו, תדאגו עד ה- 17 לספטמבר שאתם רשומים כתושבי היישוב בו אתם מתגוררים, תבררו כמה שאפשר על הרשימות המתמודדות במקום מגורכם, ולכו להצביע ב- 22 לאוקטובר. אחרת אל תתפלאו אם בגל המחאות הבא, שוב השוטרים של ראש העיר יורידו אותכם מהאוויר.
פורסם על ידי ב-
תוויות: ,

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)